תודה לבודדה... אני חייב לומר..

[אלאדין 2001]

תודה לבודדה... אני חייב לומר..

הבדידות היא קשה. מאד קשה להיות בודד. אני מרגיש שזה כאילו חונק אותי, לא נותן לי לנשום, זה שאני בודד נובע מחוסר יכולתי לתקשר ..... אני מתכוון לזה שכשאני מנסה או מתחיל לדבר עם מישהו אז פתאום כאילו אני עושה הפרדה בין המילים שלא יוצאות מהפה לבין המילם שאני רוצה להוציא. אני איש נבון,ומכיר את בעיותיי,אני מאד ביישן ורגיש. דוגמא..: אני יכול לדבר עם מישהי בטלפון ולהכיר, או לכתוב אחד לשני... טוב? אבל הבעיה מתחילה כשמתחילה פגישה פנים מול פנים אני הופך להיות כאילו אילם.!ושום דבר לא יוצא לי מהפה....ואם כבר אני מצליח לפתוח אותו אז אני מדבר רק שטויות. ואני לא טיפש , אני יודע מה אני רוצה להגיד,זה פשוט לא יוצא....ככה אני. והבדידות.- עצומה. עצוב לי......רק עצוב ובודד לי.

 

[hope_29]

עוד על הבדידות...

שלום לך הבודדה, אלאדין והאיש מהצפון, גם אני נמנית על חברי "מועדון הבדידות" - ה- Club... ולוואי ויכולתי להיחלץ ממנו... דבריכם נגעו מאוד לליבי משום שהם ממש מתארים את מה שעובר עליי כבר שנים רבות...בדידות קשה ואיומה. אני לבד עם עצמי רוב הזמן (למעט זמן העבודה) וממש לא מבינה למה... אין לי בעיות כמו חרדה חברתית, ביישנות וכו´. אני בדרך כלל מאוד חברותית וידידותית אך אני לא מסוגלת לפתח ולשמר מערכת יחסים עם אנשים מעבר לשיחת חולין קלילה ונחמדה... כשאני חושבת על זה אז הכול התחיל כי טעיתי באופן בו ניהלתי את חיי... השקעתי שעות מטורפות לאורך שנים בעבודה עד שהתמכרתי לכך. לעבודה האינטנסיבית, לפרפקציוניזם, למחויבות וללויאליות למקום העבודה... הדברים הגיעו עד כדי כך שניתקתי עצמי מכול חבריי מהעבר מתוך מחשבה שגויה שתמיד אוכל לשוב אליהם והכול ישוב על כנו מחדש...פשוט התמקדתי באופן טוטאלי וקיצוני בדבר האחד שעניין אותי עד ש"מחקתי" את חיי... אולם, השנים חלפו, חבריי המשיכו בחייהם, נישאו, הקימו משפחות וגם ניתקו את הקשר עימי (רק אציין כי בעבר הם ניסו כל הזמן להמשיך ולשמר את קשרינו אך אני התעלמתי והתייחסתי אלי יחסינו כדבר מובן מאליו...). כיום, נותרתי לבד, בת 29, ללא חבר/בן זוג או חברה, מפוכחת ופשוט לא מאמינה כי הדבר אכן קרה לי... הבעיה היא כפולה: חוסר בבן זוג וכן בחברים... מעולם לא היה לי חבר כי אני די בררנית כך שגם לא היה נראה לי להיות בקשר עם מישהוא שלא נראה לי או שהמטרה לא רצינית (כי לא היתה התאמה), ואני בת 29!! לגבי חברים, אני לא מצליחה ליצור קשרים חברתיים לטווח הרחוק למרות שאני די ידידותית ו"נחמדה לבריות" אולם משום מה נראה לי שלכולם ישנה רשת חברתית סגורה וברורה משלהם וכי בגילאים אלו כבר אין מקום להיכרויות רציניות חדשות... וכך אני מוצאת עצמי יום יום מול אותו מסלול מעיק של: עבודה-בית- אינטרנט אני לא יוצאת לבלות (כי אין עם מי...), לא מכירה אף נפש חדשה פרט למכרים מהעבודה. אולם אצלינו במקום העבודה לא מקובל להפגש לאחר שעות העבודה (מה גם שלכולם ילדים קטנים...), בקיצור זהו מעגל קסמים... בקיצור, הבדידות איומה ואכן מורגשת בעקר בסופי השבוע "לבד על הגג שבתות וחגים"... לאחרונה אני יותר ויותר חושבת על כל הקשישים הבודדים החיים בגפם או אלמנים/אלמנות מבוגרים שנותרו לבדם בבית לאחר פטירת בן הזוג ומאוד מזדהה עם הבדידות שלהם... חשבתם פעם כמה קשישים בודדים חיים בקרבנו עד למותם? ובכלל, חשבתם כמה אנשים בודדים מסתובבים בעולם? רק בפורום זה ישנם לפחות ארבעה... לפני כשנה/שנתיים היה סרט קולנוע שאינני זוכרת את שמו שמאוד הזדהיתי עמו המתאר את חייה של צעירה ניו יורקית בודדה וענייה שלבסוף מתה מבדידות... ממש כך. אם מישהוא זוכר את שם הסרט אודה לכם אם תוכלו לציינו. זהו, מצטערת על דבריי שנכתבים קצת מבולבלים... אך נובעים ממקומות מאוד כואבים. תודה על ההקשבה... hope_29

 

[אלאדין 2001]

hope....זה כל כך דומה. ........ ../images/Emo16.gif

אני רואה את עצמי משתקף מולי בין המילים שכתבת. אני כבר בן 31 ויש לי ממש את אותו המצב., איך את עם המשפחה? את בקשר רציף איתם? אני בנוסף לניתוק מחברים למשל ,גם מתעלם ממשפחתי , ואני רוצה באמת רוצה אבל אני לא יכול, לא יכול. איך זה שאנחנו יכולים להיות מודעים למצבינו ואין בנו את הכח הדרוש כדי לשנותו בידיעה שצריך לשנות.איך זה ? קשה להיות בודד ,אני יוצא להסתובב בחוץ ומסתכל על אנשים ברחוב עוברים, חברים , משפחות, זוגות,ואני מפנטז משהו , וזה נישאר רק בגדר פינטוז. אני גם רואה בודדים, ואני רואה את עצמי. ולא עושה כלום.אבכל אופן אני מבולבל כרגע, ונרגש. תודה.ביי.

 

[הבודדה]

זה באמת מדהים...

כמה אנשים מדברים על בדידות ומרגישים אותה בצורות שונות. אולי צריך לפתוח פורום בדידות?

 

[הבודדה]

שלום לך, אלאדין!

אני מאוד שמחה שאתה ממשיך לכתוב כאן. לא הייתי בטוחה אם תחזור לכאן, כי ההודעה הראשונה שלך הייתה די קצרצרה ונראה כאילו רק עשית גיחה של רגע. הדברים שכתבת בהודעה האחרונה שלך מאוד מוכרים לי ואני יודעת כמה ההרגשה היא נוראה. גם אני יודעת שאני לא טיפשה בזה שאני לא מצליחה לתקשר ושאני מגמגמת כמעט תמיד כשאני מדברת עם מישהו. אבל יש לי הרגשה שאנשים אחרים כן חושבים שאני טיפשה או משהו כזה, אני רואה את זה לפי איך שחלק מתייחסים אלי, מסבירים לי דברים פשוטים כמה פעמים, כאילו שאני לא מבינה.וזה ממש כואב שככה רואים אותי. אלאדין, האם אתה נמצא בטיפול כלשהו כדי לנסות לפתור את הבעיה? אני היום נמצאת בטיפול קבוצתי ומתכוונת להתחיל גם טיפול פרטני, כי לאחרונה המצב החמיר והטיפול הקבוצתי כבר לא מספיק. אני מקווה בשבילך שתמשיך לכתוב כאן, כי יש כאן אווירה מאוד תומכת ואנשים נחמדים שיודעים לעודד ותמיד נחמד לחזור ולגלוש לכאן כדי לראות מלה טובה שכתבו לך. זה מאוד משפר את ההרגשה. בכל אופן, תרגיש טוב! הבודדה (אולי בסוף עוד יהיה לי אומץ ואכתוב כאן מתישהו את השם האמיתי שלי).

 

[אלאדין 2001]

בודדה ??

תודה . אני רוצה באמת להוסיף שבאמת אוליי צריך לפתוח פורום כזה......חומר למחשבה.. ולא, אני לא ניסיתי לטפל בבעיה בעזרת טיפול...

 

[הבודדה]

אלאדין היקר!

אין לי בעצם מה לכתוב, רק רציתי לשלוח לך

ולאחל לך שתרגיש טוב יותר.

 

[hope_29]

טעם הבדידות... ../images/Emo7.gif

אלאדין, לשאלתך, קשריי עם הוריי טובים מאוד. הם ואחי למעשה מהווים חבריי היחידים עלי אדמות... אני שמחה על כי לפחות עמם אני בקשר אחרת הבדידות שלי היתה יותר מבלתי נסבלת... אולם למרות שאני בקשר טוב עמם יש ביננו פער הנובע מהגיל, תפיסות עולם ומנטליות. כולי תקווה שמישהו אמיץ במיוחד יקח על עצמו לנהל פורום בנושא הבדידות... אני בטוחה כי הפורום ישגשג ויפרח (לצערי) בשל מספרם הרב של הבודדים בעולם או של כאלו החשים בודדים... הבדידות יכולה לעיתים להכאיב כמו ואף יותר מפצע... אני חשה כך במיוחד בזמן בו ישנם אירועים שונים (ואז אני חשה בחסרונו של בן זוג) שאינני יכולה להמלט מהם, כגון: חתונות אליהם אני מוזמנת ובאופן קבוע מגיעה לבד... וזה נמאס. או בעת אירועים שונים במקום העבודה שמעולם לא השתתפתי בהם כי אין לי עם מי ללכת ואני כל כך מרגישה רע עם זה ורוצה לפעמים להשתתף אך לא יכולה ללכת לבד , מרגישה כי עיני כולם נעוצות בי או שאני "מתעלקת" (נצמדת) לזוגות ידידים מהעבודה שבסך הכול רוצים גם להיות לבד... אני מעדיפה להשאר בבית, בפינה המוכרת והחמה ולהמשיך להתחפר בעוד יותר לבד... לאחרונה התחלתי קצת יותר "לחיות" - לצאת בשעה סבירה מהעבודה, לשוטט בחנויות, להקדיש יותר זמן לסידורים אישיים כמו - ביקורים אצל רופאים, טיפול ב"טופסולוגיה" וכו´... כן, אני יודעת שאולי זה נשמע מוזר אך עבור מי ש"מחק" את חייו למען העבודה זה מהווה פשוט חזרה לחיים.. הבעיה היא (ואולי זו לא הבעיה האמיתית) שדוקא עכשיו אני מרגישה יותר את החסך ואת הצורך בבן זוג או לפחות בחברה... וזה כואב, לראות את כולם מסביב מתחתנים, מקימים משפחות, מתקדמים לכיוון ו/או יעד כלשהוא בחייהם, ואילו אני נותרת כל הזמן באותו המצב - רווקה ופנויה נצחית...כמה פתטי.. זהו, מוטב שאפסיק כאן כי אני מתחילה לגלוש לרחמים עצמיים... תודה hope_29

 

[הבודדה]

שלום לך, hope

שוב אני באה לכתוב בנושא הכאוב הזה, הבדידות. קראתי את שתי ההודעות שלך והאמת היא שאני קצת מקנאה בך, כי למרות שאת נורא סובלת מהבדידות, נראה שלך עוד יש תקווה, כי את, בניגוד אלי (ולפי מה שהבנתי, גם בניגוד לאלאדין) לא כלואה בפחד הזה שנהוג לקרוא לו "חרדה חברתית" ונראה לי שלך יותר קל לצאת מזה. תוך כדי כתיבת ההודעה האחרונה שלך כתבת שלפעמים את מעדיפה להשאר בבית בפינה החמה והמוכרת. רציתי לשאול אותך: האם את חושבת שבתוך כל העצב הזה שהבדידות גורמת לך יש גם צד חיובי? גם לי לפעמים נראה שיותר קל לברוח אל הבדידות במקום ההפך, אבל בסוף, התוצאה שאני משיגה היא רעה מאוד. הרגשתי כאב חד (פיזי) כשקראתי כאן את ההודעות שלך ושל אלאדין. אני הרי יודעת מקרוב מהי הרגשת בדידות, במיוחד שלאחרונה המצב החמיר אצלי. אבל כפי שכבר כתבתי כאן ביום שישי בלילה (שבת למעשה), אין ברירה וחייבים להמשיך! אני מאחלת גם לך שתצליחי למצוא את הדרך המתאימה לך לצאת מהבדידות. ונראה שכבר התחלת בזה!

 

[sparrow5]

hope יקרה ../images/Emo39.gif

אני הייתי שם ואני רוצה להגיד לך כמה דברים : 1. קודם כל את רק בת 29. כל עתידך לפניך. יש לך הזדמנות לתקן טעויות, להתחיל להשקיע בעצמך ובדברים נוספים שמעניינים אותך !!! 2. בן זוג הוא לא פתרון לבעיית הבדידות. ואני אומרת את זה מנסיוני המר. אפשר להיות בודדים ואפילו בודדים מאוד גם עם בן זוג. לדעתי, עדיף קודם כל לבנות לעצמך חיים מאושרים, ללמוד להיות בן אדם שלם בפני עצמו, לאהוב את עצמך ורק אז לחפש את החצי השני. 3. אז... אולי תחשבי על דבר קטן, שינוי קטן שאת יכולה לעשות. תחום שמעניין אותך, חוג שהיית יכולה להרשם אליו, משהו קטן שהיית יכולה לעשות שיעשה לך טוב. מה דעתך ? מאחת שהיתה שם

 

[הבודדה]

ואם כבר מדברים על בדידות...

אז עכשיו אני מאוד בודדה ורוצה לדבר עם מישהו. אז אם יש כאן מישהו עכשיו מלבדי, אשמח לקבל תגובה.

 

[סהר-תמיכה]

בדידות ../images/Emo29.gif

בדידות היא קודם כל תחושה. הוויה רגשית שאיתה חיים ואותה חווים עמוק בפנים... מועקה מתמשכת וקבועה שמלווה כל דבר, בכל מקום. בדידות היא גם, לפעמים, מצב אובייקטיבי של לבדיות -- התקיימות על "אי בודד", מין רובינזון קרוזו כזה. השאלה (ללא כל כוונה צינית אן פקפוק) אם יש קשר ישיר וסיבתי בין הלבדיות לבדידות. במילים אחרות: האם הלבדיות (המתוארת על ידיכם, כותבים יקרים) היא הגורם לבדידות, או שמא יש משהו אחר, נפשי, משהו שניתן לזיהוי ולשינוי. רק נקודה למחשבה.

 

[הבודדה]

אתם צודקים!

הבדידות היא באמת קודם כל תחושה פנימית. כך למשל, אני יכולה להיות מוקפת אנשים ועדיין להרגיש בודדה, כי אני לא ממש מתקשרת איתם. הבדידות היא בעצם הרגשה שאין לי אף אחד בעולם שאיתו אני יכולה לחלוק את מה שעובר עלי ומה שאני מרגישה. ובאמת, יש הבדל בין להיות לבד לבין להיות בודד. כי להיות לבד, זה לא בהכרח דבר רע, יש לפעמים שאני אפילו נהנית להיות לבד. אבל בדידות - זה כבר סיפור אחר. התחושה של הבדידות היא אף פעם לא נעימה ולא מהנה. היא תמיד יוצרת כאב (ולפעמים אפילו כאב פיזי) ועצב בל-יתואר. וזה בעצם כל מה שהיה לי לכתוב בנושא. (לבינתיים)

 

[האיש מהצפון]

לבודדה ../images/Emo20.gif

צהריים טובים בודדה מצאה חן בעיני ההפרדה השאת עושה בין בדידות ובין להיות בודד. ורציתי להוסיף עוד משהו.. בדידות היא לעיתים קרובות תוצאה של משהו.. ולא רק הרגשה בזכות עצמה. היא נוצרה מאיזשהו מקום, מאיזשהן סיבות, ויותר מזה..... אני יכול להגיד לפחות לגבי עצמי, שהיא אפילו מוזנת על ידי כל מני דברים. כדי לא להיות פשטני כמו לוח שיש.... אצלי, מקור הבדידות הוא בילדות הרחוקה. כילד עברתי לישוב אחר, והוצנחתי לחברה שונה מאד מזו שהכרתי. לא השתלבתי בה במשך הזמן ובשלב יותר מאוחר התחלתי ליצור לעצמי אלטרנטיבות שונות.. התרחקותי מהחברה, גרמה גם לכך שלא למדתי מיומנויות חברתיות מאד חשובות שילד לומד כבר מגיל מאד צעיר. הפער ביכולת החברתית ביני ובין סביבתי הלך וגדל כל הזמן.. וכשבכל זאת, אתה מנסה בהזדמנויות שונות להשיג כל מני דברים מבחינה חברתית (להשתלב ביחידה בצבא, במקום עבודה, לחזר אחרי בחורה וכו´) ואתה נכשל פעם אחרי פעם באיזשהו שלב אתה מאבד את המוטיבציה לעשות את הנסיונות האלה.. למה שאנסה לחזר אחרי בחורות, אם התוצאה תהיה תמיד זהה? מובן שהמצב שתיארתי כאן הוא רק אחד מתוך אין סוף מצבים, שמוליכים לבדידות ומזינים אותה. יש כמובן גם כאלה שיש להם מיומנות חברתית אבל מאיזשהי סיבה הם איבדו את היכולת להשתמש בה.

 

[הבודדה]

שלום לך, איש הצפון ../images/Emo39.gif

קראתי את מה שכתבת לי עוד כשהייתי בעבודה. עכשיו אני בבית, בלי הלחץ והבלאגן של העבודה ואני יכולה לכתוב לך בשקט ובלי הפרעות. ההודעה שלך נגעה לליבי מאוד. גם אני, כשאני מנסה לחשוב, מה הסיבה לבדידותי, אני הולכת לילדות. תמיד אני מאשימה את ההורים, ובמיוחד את אמא שלי. טוב, זה די בצדק כי גדלתי עם אמא שהיא, איך לומר, לא הכי בריאה בנפשה וסבלתי התעללות רגשית קשה מצידה ותקצר היריעה מלכתוב על כל ההשפלות והעלבונות שספגתי ממנה. אבל היום אני כבר בת 26, וכבר לא גרה עם ההורים ואני אדון לעצמי. ובכל זאת אני ממשיכה באותו דפוס התנהגות של בריחה מבני אדם, הסתגרות וכתוצאה מכך - בדידות. היום, מאחר ואני כבר עומדת ברשות עצמי, לא נותר לי, אלא להאשים את עצמי במצב שבו אני נמצאת. וגם אני, כמוך טועמת כל פעם מחדש את טעם הייאוש. תמיד אני מנסה לצאת מזה בכל מיני צורות ולפעמים המצב משתפר לזמן מה, אבל בסוף אני תמיד חוזרת אל הפחד והבדידות וחושבת שכבר אין טעם להמשיך ולנסות, כי הכל אבוד! הופתעתי מכך שההודעה האחרונה שלי מצאה חן בעיניך. אחרי שכתבתי אותה, שוב תקף אותי פחד, איך ההודעה הזאת תיראה, בטח אני אראה כמו אחת שרק שוקעת ברחמים עצמיים וחוץ מזה לא עושה שום דבר. וגם עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מנסה לחשוב, מה עוד אני יכולה לעשות? אבל מסתבר שהייאוש כל-כך גדול שאין לי תשובה לשאלה הזאת. עם זאת, לך אני מאחלת שתדע למצוא את הדרך לצאת מהייאוש שתיארת כאן. הבודדה

 

[האיש מהצפון]

../images/Emo42.gif

הי בודדה מה שתארת בהודעה שלך, דומה במפתיע למצב שבו אני הייתי כמה שנים. אמנם אימי החורגת היתה נורמלית, אבל היא היתה אדם קר, עצבני ו...... (למה להזכר בה בכלל). דיברת על התעללות רגשית ועל כך שמה שהורינו עשו לנו אנחנו אח"כ עושים לעצמנו כמבוגרים, "כי ככה למדנו בעצם....." (גם אם אנחנו לא תמיד מודעים לזה). אני חושב שתסכימי איתי שהדרך החוצה מהמעגל הזה היא דרך ממושכת והמפתח, בהרבה מקרים, הוא לקבל כל הזמן חיזוק מאד אינטנסיבי במהלכים שאתה עושה.. בין אם מבן משפחה,בן זוג או חבר לעבודה וכו´. (ועדיף יותר ממקום אחד). גם הפורום הזה יעיל למטרה הזו. ככה, כשאת מנסה משהו, ולא מצליחה, יש לך איזשהי רשת ביטחון שמרככת את הנפילה. אהבתי את מה שכתבת, כי עשית הפרדה מאד נבונה לדעתי בין בדידות כמצב ובדידות כהרגשה וזה כל כך נכון.. (ואגב, לא הרגשתי בדברייך רחמים עצמיים בכלל. ממש לא). כתבת שהיה לך התקף פחד איך ההודעה שלך תיראה.. כלומר.. אני יכול להבין מזה שאת מאד ביקורתית ושיפוטית כלפי עצמך (האמנם?) תתפלאי, (או לא) גם אצלי זה בערך ככה. אם אני מבין נכון, מקום העבודה הוא המקום העיקרי שבו את רואה אנשים. האם אלה גם חברים שאפשר לדבר איתם ולשאוב מהם עידוד? (ואני לא מתכוון דווקא במובן העמוק והאישי) בי בינתיים

האיש

 

[hope_29]

תודה לך!

דברייך באמת נגעו לליבי... אקח את עצותיך עימי... hope_29

 

[sparrow5]

../images/Emo45.gif ../images/Emo39.gif בהצלחה

לא יכולה להגיד לך שזה יהיה קל אבל זה שווה !

 

[piterpen32]

sparrow5

אני רוצה לומר לך שממש במקרה נכנסתי לפורום הזה והרוח האופטימית שנטעת בגישה ובעצות שלך ממש מרעננת ודי תואמת את השקפת חיי. לא שאני לא מבין מאין נובעת הפסימיות של האחרים, מבין גם מבין, אך את צודקת שהפאסיביות היא לא פתרון ורק המעז מצליח.. אני בטוח שלמי שקורא/ת אותך באת כמו שמש ביום סגריר..

 

[sparrow5]

../images/Emo9.gif ../images/Emo51.gif

זה כל כך עוזר תגובות כאלה כמו שלך. כשכותבים לא יודעים אם זה בכלל מדבר למישהו. אז שוב

.