למעבר לצפייה ישירה בפרק המלא לחצו כאן!
אתה לא עומד באמצע סערה זועקת לשמיים. אתה פשוט שם, שוטף כלים או מחכה לאוטובוס, ופתאום אתה שם לב: זה כבר לא כואב באותה צורה. אתה לא זוכר את היום המדויק שבו הפסקת להירתע מהמחשבה עליהם, או כשקצוות האבל שלך התעממו, אבל הנה אתה כאן. נְשִׁימָה. נָע. בְּחַיִים. או כשאתה מקפל כביסה או מצחצח שיניים, וזה מתגנב לך - המחשבה: זה לא מה שאני רוצה לעצמי. ובפעם הראשונה מזה נצח, אתה לא דוחף את זה. אתה נותן לו לשבת איתך, נותן לו להצמיח שורשים. אתה מתחיל לתהות איך זה ירגיש לרצות משהו אחר, משהו רך יותר, משהו קל יותר. אתה אפילו לא שם לב לזה בהתחלה, אבל הלב שלך מתחיל לשחרר את אחיזתו בדבר שחשבת שלעולם לא תשחרר. הזיכרונות לא צורבים כל כך, המחשבות לא מתגלגלות כל כך רחוק. אתה מבין שלא בכית שבוע, וזה מרגיש כמו נס קטן. זה לא שהכאב נעלם - הוא עדיין שם, יושב בשקט ברקע כמו צל - אבל הוא כבר לא דורש כל כך הרבה מקום. אתה לומד לחיות סביב זה. ואז יום אחד, אתה מוצא את עצמך צוחק על משהו טיפשי, משהו קטן. סוג הצחוק שמפתיע אותך, שמבעבע משום מקום ומרגיש זר בגרון שלך. אתה תופס את עצמך מחייך בלי לחשוב על זה. זה מוזר, כמה טבעי זה מרגיש. כמה קל לשכוח את הדרך שבה דברים כאבו פעם כשמשהו טוב מתגנב פנימה. זה לא ניצחון, בטח. זו אפילו לא מסקנה. אבל זה משהו. התחלה, אולי. לחישה של תקווה במקום שלא הייתה פעם.
נערך לאחרונה ב: