זה נכון, אני מכיר הרבה כאלה.
הרבה יותר ממי שחזרו... כל תכנית היא בסיס לשינויים. תמיד. אבל אני חושב שאף פעם אסור להצטער, גם אם התכנית משתנה. הרי גם כשיש שינוי, הוא נעשה מרצון ושיקול באותו רגע, לא? גם אם חוזרים וגם לא, הכל לטובה. וחבל על האנרגיה בלצעוק "אני פה לתמיד" או "אני חוזר תוך X שנים". הרי הכל כתוב, אבל הרשות - נתונה! אבל דבר אחרון, ומתוך נסיונם של אחרים, לא שלי: אם אדם בטוח שהוא חוזר ומסתובב בהרגשה כזו, זה גורם לו להיות בחבלי קליטה הרבה יותר קשים. הוא לא ישקיע, לא ינסה להתערות, ולפעמים שיקולים קצרי טווח יאכילו אותו מרורים. העניין המנטלי חשוב. למי שמתעניין להבין מה עובר עליו, הרי קטע קצר, ענבל, זה במיוחד בשבילך: ההגירה כשלבים בתהליך ההתפתחות הפסיכוסקסואלי בשלב הראשון – המהגר חש התעלות, אופוריה, ונמשך לגירויים החדשים בסביבתו. בשלב השני – המהגר חש חוסר סיפוק, אבל ודיכאון. המהגר הופך לביקורתי כלפי הסביבה החדשה ועושה אידיאליזציה של ארץ המוצא. שלב זה יכול להימשך חודשים ואף שנים. בשלב השלישי – בהדרגה מופיעות דרכי חשיבה חיוביות יותר. המהגר מתחיל להיות גאה בהישגיו בארץ החדשה, מתגברת ההזדהות עם הארץ החדשה, וחלה הפחתה בערך של ארץ המוצא. תהליך זה נמשך שנים ארוכות, בסיומו המהגר רואה את עצמו חלק מהחברה החדשה ויחד עם זאת לא מכחיש את מוצאו. ההגירה כתהליך אבל שלב ראשון – המהגר חש הלם, ואינו מבין במלואה את המשמעות הנובעת מעזיבתו את ארץ מולדתו. שלב שני – הרגשות מתחלפים בכאב, ביאוש ובבלבול. ארץ המוצא נעשית אובייקט לגעגועים ולהערצה. בשלב השלישי – המהגר מקבל את ארצו החדשה, רוצה להתארגן בה, לבנות בה את חייו וליצור קשרים חדשים. ההזדהות עם ארץ ההגירה מתחזקת. Patricia & Arrendo ), בתוך טיאנו 1997 ). הגירה כתהליך מעורר חרדות אצל המהגר מתחולל שינוי בזמן ההגירה, תהליך השינוי מעלה מגוון חרדות: חרדת פרידה, חרדה בקשר לנאמנות ולערכים, חרדה מהלא נודע, דיכאון חרדתי כתוצאה מהאבל על מה שנעזב, בלבול חרדתי עקב קושי להבחין בין הישן לחדש. ביחד עם תהליך האבל על האובדן המהגר צריך להתמודד עם תחושות הבלבול שנוצרו אצלו עם התערותו בחברה החדשה. כדי להתערות היטב המהגר חייב, לפחות באופן זמני, לוותר על חלק מייחודו. מידת הוויתור בעניינים האישיים תלויה במידת ההבדל בין שתי התרבויות. קיים קונפליקט בלתי נמנע בין הצורך לשנות זהות לבין השאיפה לשמור על הזהות כפי שהיא. שלב ראשון - המהגר חש עצב וגעגועים למה שנעזב מאחור, עולה החשש מהלא נודע והתחושות הן של בדידות וחסר אונים. בשלב השני – המהגר מכחיש או מדחיק את השינוי שחל בחייו ואת אובדן המולדת שלו, תוך הדגשת היתרונות החדשים והפחתת ערך האובדן. בשלב השלישי – המהגר מתגעגע לכל מה שאבד המהגר מודע לרגשות שהודחקו קודם, והכאב הקשור לאובדן עולה. בו בזמן מתחיל תהליך של אינטגרציה בחברה החדשה. שלב זה מתאפיין בנוסטלגיה ועצבות. שלב רביעי – המהגר מסוגל שוב להתייחס לעברו באופן פחות אידיאלי ויותר מציאותי. זהו הסימן לסיומו של תהליך האבל, ועמו מתאפשר שילוב של שתי החברות החדשה והישנה (Grinberg & Grinberg 1984, 1989 בתוך טיאנו 1997 ). ההגירה כתהליך התבגרות המהגר עובר סערה דומה לזו שעובר המתבגר. המהגר כמו המתבגר חי את אובדן העבר ואת תקוות העתיד. הם עוברים שינוי דרמתי באופי, במחשבות, ברגשות, בזהות וביחסים החברתיים. בזמן שאצל המתבגר החברה והתרבות משמשים כעוגנים ליציבות, אצל המהגר נעלמים עוגני החברה, וקשה לשמור על יציבות פנימית. הניתוק מהסביבה המוכרת, בייחוד מחברים וממשפחה מכאיב. אצל המהגר והמתבגר חלים תהליכים של פרידה – וייחודיות. דורון
