הי עופר, ברוך הבא ../images/Emo39.gif
אני יודעת שאצל קרנית זה עבד, אבל לא הייתי סומכת על זה באופן כללי... אני מכירה יותר ויותר נשים וגברים שנישאו בלי לומר מלה הקשורה לאי רצונם בצאצאים, ועכשיו הם עומדים בפני/בתוך משבר איום, שלא מן הנמנע שיסתיים בגירושין עצובים (כי מצד אחד זה עניין שאף אחד מהם לא יכול לוותר בו בלב שלם ומצד שני הם לגמרי אוהבים). לו היית חברה שלי, הייתי נחרצת לגמרי בקביעה שזה מעשה לגמרי לא אחראי ואף מנוול לא לומר לה/לו כלום עד שלב מאוחר ביחסים (ואני לא נחרצת רק בגלל שאני לא מכירה אותך ואת הנסיבות, אז קצת לא נעים לי). זה נורא בעיני להעמיד את בן הזוג במצב כזה, אחרי שהוא כבר התחייב ללוות אותך בעוני ובחולי, בעיקר כאשר מדובר בנושא שהוא כה מובן מאליו לרוב האנושות, עד שהוא בכלל לא דורש ליבון מוקדם בדרך-כלל. באופן אישי נהגתי להעלות את אי-רצוני מול בני הזוג שלי בערך בדייט השלישי (בתור נושא שיחה, לא כהצהרה שאמורה להיות רלוונטית להם בשלב הזה) וכך הכל היה על השולחן מהרגע הראשון (או השלישי). אני חושבת, שאם אתה בגיל שרוב האנשים מחפשים חתן או כלה ויוצאים, בסופו של דבר, בשביל חתונה, אתה חייב לספר בשלב מוקדם מאד של הקשר, משום שלא פעם על זה תיפול או תקום מערכת יחסים. מאחר שרוב העולם תופס הולדה בצורה כה אמוציונלית ולהרבה נשים גידול ילדים נראה כמו פסגת השאיפות, נדמה לי שהעלאת הנושא בשלב מאוחר תהיה כמו לשאול "את מי את יותר אוהבת: אותך או אותי?" ולדרוש ממנה להכריע באמת ובתמים [ומה אז? אם היא תסרב - תיפרדו; ואם היא תסכים, אתה תחייה כל חייך עם התחושה שמנעת ממנה דבר אליו השתוקקה וכל הזמן תחשוב שעוד רגע היא תעזוב אותך בשביל תינוק זהוב]. אבל בעצם, זה הרבה יותר פשוט מזה - אהבה וזוגיות מבוססות על כנות ואמון, אם אתה רוצה מערכת יחסים טובה ואמיתית - תשתף אותה ותחיו ביחד את הבחירה (שתהיה של שניכם, לא שלך), ואם לא, חבל אמנם, אבל רק הקדמת את הפרידה ואולי עדיף ככה, לשניכם.