דה.
אני מעדיפה אותך. בטח. (חכי. יש פה יותר מדי אלמנטים מפלילים: מתגעגעת אלי, נפילת מתח של אחרי יום מאושר, מאוהבת בי, אוהבת אותך [אגזדז'וריידינג, ובכל זאת]). אז איך היה היום? ספרי חוויות. האם הסתבכת בקמפוס? האם נכנסת בטעות לבית-החולים (מרוב שהשתדלת לרדת בתחנה שלו/ שאחריו?) האם איבחנו אותך כחולה כרונית? האם במחלה מנטלית? (אם את יודעת מהן טעויות פרוידיאנית, אז תדעי לך שיש טעויות שֶפֶריות, ובטעות כתבתי "מלחה מנטלית". כל העניין הזה של כמעט-כמעט-גמר-היול"ב-קאפ עושה בי שמות; אבל את בטח לא מבינה אותי. ניחא) וכן: אז איך עברה עלייך שארית היום? ומה את עושה בדרך כלל עם שאריות? אני זורקת לפח. היום כשאמא שלי היתה בעבודה, אחותי הקטנה ואנוכי רוקנו את כל הארונות למעלה בחדר שלה/ שלי/ שלנו לעתים רחוקות. אמא שלי מכל בעלי החיים שקיימים, היא הכי דומה לאוגר. תמיד חבל לה לזרוק דברים לפח, ולכן ייתכן שיום אחד המשפחה שלנו תהיה נורא עשירה כי ימצאו פה דברים עתיקים יקרי-ערך. בכל אופן, ניצלתי את היעדרה ואת אחותי הקטנה. הקטנה (13) ואני גרפנו כארבע שקיות אשפה ענקיות מלאות בגדים ישנים שאף שכן או נזקק לא ילבש לעולם (זה הטיעון הנצחי של אמא שלי לאגירה האובססיבית שלה. אה, וגם סנטימנטים לאיזו דודה שלה ז"ל שהיתה לה חיבה איומה לסריגת סוודרים. יש לנו בערך שלושה סוודרים ושני כובעים לכל רבעון-גיל. אה, ואיזה שתי שמיכות). הכל הלך לפח. את השאר סידרנו בארונות, מקופלים במקום מגולגלים בתוך שקיות. יש לנו ארון וחצי ריקים עכשיו. היינו בטוחות שהיא תחטוף התקף לב, אבל יש לה תכונה מאד מיוחדת, לאמא שלי. התכונה הזו באה לקראתי בסיטואציות פחות נעימות. היא פשוט מכחישנית. כשאחותי הקטנה ניסתה להסביר לה שעשינו מהפך (לא מהפכה, שימו לב!), אמא שלי טענה שזהו נס שעברנו על כל הבגדים וקיפלנו אותם. היא חשבה שהחלל שנוצר בארונות הוא פשוט מלוגיסטיקה מורכבת שצמצמה בשטח. ניסינו להסביר לה שחלק מהמלאי הלך לעולם שכולו טוב, אבל היא לא ממש טרחה לעדכן את המחשבות השמחות שלה על החריצות של שתי הבנות שלה. ניחא, כמו שאומרים. ניחא. העיקר שהיא מאושרת עכשיו. והרי היא לעולם לא תדע שרוב הבגדים כבר בפח, כי מצדה היא היתה משאירה את ההתגודדות בארונות על כנה. XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX רוצה תחרות שיר על עיר?
