תינוקת על הידיים

[קדוש ציפי]

אני איתך אמא של תומר../images/Emo25.gif

כאשר את עובדת במשרה מלאה וזקוקה לכל שעות השינה שנותרו לך לישון, קשה מאד שלא לחנך את הילד לישון לבדו את הלילה.

 

[zimes]

חדוה שאלה האם וכיצד לגמול

ולכן בנות (שחושבות כך) ענו לה "לא לגמול". שאלה ברורה, תשובה לגיטימית. בעיני, אמא שמשהו קשה לה ורוצה להפסיק אותו, חלק מתמיכה זה להגיד "זה קורה לכולם, זה עובר, לא חייבים להלחם בזה". קחי דוגמה - מישהי שרוצה לעשות דיאטה. תמיכה מסוג אחד הוא לעזור בדיאטה. תמיכה מסוג אחר היא להגיד "הכי חשוב איך את מרגישה", "גם אני שמנה, ומרגישה נהדר עם עצמי". לא לכל אחת מתאים כל סוג של תמיכה, אבל מתוך המגוון העצום של דברים שנאמרים מתור רצון טוב, ומתוך מחשבה על הילד ועל אמו, אני מקווה שכל אחת תמצא את התמיכה שלה. (ד"א - הבסיס לחברויות בתוך הפורום הוא קבלת תמיכה מהסוג שאת רוצה - את כבר יודעת ממי את רוצה לשמוע תשובה, ולפעמים אפילו שואלת אותה ישירות).

 

[אמא של תומר]

אי אפשר להתעלם מנימת הביקורת

שעולה מהמסרים. דווקא לא התייחסתי לתשובה שלך, שהייתה לחלוטין לעניין. אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת, ולכן הערתי את מה שהערתי - אני בטוחה שהכל נעשה מתוך רצון טוב לעזור ולתמוך, ולכן לא צריך לבקר את הכותבת, אלא לתת לה כתף תומכת ועזרה.

 

[מיה של ליר]

התינוקת של גיסתך

לא בוכה בגלל שהיא רוצה שייקחו אותה, אלא בגלל שאמא הניחה אותה רחוק ממנה! להימצא על הידיים של אמא, לתינוק, זה המקום הטבעי בשבילו! אז אני לא אומרת שצריך 24 שעות ביממה לעשות את זה, אבל זה צורך ראשוני, חשוב מאוד, של התינוק וחייבים לספק את הצורך הזה, גם אם קצת קשה. הבן שלי נולד במשקל גבוה - 4,380 ק"ג והוא המון על הידיים. הילד הזה רגוע בצורה שלא תיאמן, אוהב אנשים, חייכן - ואני מאמינה שיש קשר לעובדה שמהרגע שנולד נמצא אצלי המון על הידיים, בתנוחות שונות, במנשא (לא מתה על מנשאים למיניהם), ובסך הכל מקבל את תחושת הבטחון שאמא תמיד ליד, מקבל את חום הגוף שלי, דפיקות הלב וכל מה שיכול להרגיע תינוק קטן בנוכחות של אמא. נכון שזה כבד, מעייף לפעמים, אפילו השבוע נתפס לי הצוואר, אבל אני מעדיפה שלי יהיה קצת לא נעים בגוף מאשר למצוא חרדה, או בדידות, או עצבות בעיניים של הילד. וסליחה אם זה נשמע קשה...

 

[מאיה10]

אני משתדלת לזרום אבל זה קשה

ההרגע שנולד השתדלתי שתומר יהיה המון בידיים מה גם שהוא ינק המון אז במילא הוא היה מחובר אלי. הוא ילד ראשון ואני איתו בבית כך שזה רק התעצם מאז. ואכן היום הוא לא מוכן לותר על זה בכלל למרות שאני יודעת שהוא יודע להעסיק את עצמו מאוד יפה לבד אם הוא רק מחליט (רואים את זה כשהוא עם אנשים אחרים). אגב הוא בן עשרה חודשים. הבעיה שאי אפשר לעשות כלום בבית וזה כבר מוגזם אז ממש עכשיו החלטנו אני ובעלי שאם אני ח-י-י-ב-ת לעשות משהו אני פשוט עושה גם אם הוא בוכה אחרי שהסברתי לו והכנתי אותו לכך (מדובר על דקות ספורות ביום) כלומר לדעתי לא צריך בשום אופן לגמול להיפך זה דבר טוב אלא צריך ללמוד לתפקד ביחד. אגב למרות שאני עדיין מאמינה שילד חייב את זה אני מתחילה להבין את אמרות הסבתות (לא אלו של תומר אגב) על כך שהוא יתרגל...

 

[שירלי של איה]

../images/Emo46.gif אתן עוצרות רגע לחשוב...

מאד מצטערת אבל גם אני בן אדם. ויש גבול לכמה שאני מוכנה לסבול (כן, לסבול) בשביל הבת שלי. מפתיע? לא אנושי? לא חושבת. אני לא רוצה כאבי גב, אני לא רוצה לאבד את העבודה שלי כי אני לא מתפקדת מעצבנות וחוסר שינה. לפני שאתן שולחות הודעות? אני לא החזקתי את איה כמעט בכלל על הידיים, כי בקושי סחבתי את עצמי, אז לסחוב עוד כמה קילו לא בא בחשבון. אז היא היתה בעגלה, בלול, על הרצפה... אז היא זוחלת מגיל 6 חודשים והולכת מגיל שנה. היא ילדה מקסימה, בריאה וחכמה (למרות אזהרות האימה שילדים שיונקים הם יותר חכמים ובריאים), עצמאית ולא "דביקה", שיודעת שאנחנו שם בשבילה גם אם זה לא במגע פיזי הדוק כל הזמן. המשפט הזה "מבט של בדידות ואומללות בעיניים" של ילד שלא מוחזק על הידיים כל הזמן? מה זו המניפולציה הרגשית האיומה הזו? אולי תחשבו רגע לפני ששולחים את ההודעה לאויר? אתן עוצרות לחשוב כמה זה עלול לפגוע? שאלו שאלה - תענו לעניין או שאל תענו אבל לתקוף בצורה כל כך קשה? למה? מצטערת שהחתימה היא אטומטית כי הצליחו להרגיז אותי פה היום.

 

[אמא של תומר]

שירלי, תודה

הבהרת את מה שלא רציתי להגיד בצורה בוטה. בדיוק למה שכתבת התכוונתי כשאמרתי שיש נימת ביקורת לא נעימה בדברים. לא כיף לבקש עזרה ותמיכה ולקבל על הראש.

 

[ציפי ג]

שלבים בחיים ../images/Emo104.gif

כמי שיש לה כמה ילדים וגם אני עבדתי תוך כדי גידול חלקם, וגם אני התלבטתי רבות בשאלת הידים אני יכולה לספר עובדות אלו: 1. אחי הצעיר שנולד כשהייתי כמעט בת 14, נישא הרבה על הידים בשל היותו בן זקונים טיפוסי עם הרבה מטפלים. מפונק הוא לא. אבל, הורי היו מאוד בגישה שעל הידים מהווה פינוק גרידא, והילד לא צריך את זה, וכך חונכתי. 2. כשנולד ישראל, נאמנה לחינוכי, חינכתי את ישראל להיות על הרצפה, בבכיות לא מעטות, ללא שום נקיפות מצפון, משום שחשבתי שכך אני דואגת לטובתו. ישראל ילד מתוק עצמאי ונותן, ללא שום חרדת נטישה מובהקת, באף שלב משלבי גדילתו. 3. יהודה השני, דרש כל הזמן להיות על הידים, ועדין באותה גישה סירבתי. היום אני אוכלת את עצמי על כך. יהודה ממש היה צריך את זה. אני חושבת שהרבה בעיות איתו נובעות מכך שלא הייתי ערה למידת הצורך שלו בקרבתי. 4. עם עופר בא הרוגע, והחלטתי שאני צריכה שקט. ואם שקט פרושו שילד על הידים, אז הוא על הידים. (גישה בהחלט אגואיסטית, בהתחשב בכך שחשבתי שטובתו של הילד היא להיות לבד). והפלא ופלא, עופר גדל להיות ילד עצמאי מתוק נותן וללא חרדות נטישה כאחיו הבכור שלא נישא על כפים. 5. עם נועם המשכתי בגישה זו. 6. אצל איתי שכללתי את הגישה, "והפנמתי" שזה בעצם טובתו של הילד להיות על הידים, כדי שיגדל להיות עצמאי מתוק נותן וללא חרדות נטישה. והנה דווקא הוא שהיה במנשא חודשים תמימים, ואני לוקחת אותו על הידים גם היום, והוא יונק בגיל שנתים וכו´, דווקא הוא לא מוכן שאצא מהחדר. דווקא הוא צורח שעות אם אביו הולך לביכ"נס ולא לוקח אותו. מה מסקנתי? מסקנתי שגידול ילדים זה לא מחשב. במחשב כותבים תוכנה ויודעים איך היא תצא. בגידול ילדים יש הרבה כוונות, הרבה מעשים, והתוצאות, מי ישורן?

 

[ורד של שירה]

5 בנים? ספרתי נכון? קבלי ../images/Emo106.gif

 

[zimes]

חיפשתי איפה היה כתוב

הציטוט שהבאת, ואני חושבת, שממש לא זו היתה הכוונה. אני הבנתי את זה כפשוטו - הילד בוכה, להרים אותו - קשה, היא מעדיפה את הקושי שלה על פני המבט הנלווה לבכי. זכותה. אני לא פירשתי שיש פה התלבטות בין אמא נכה לילד עם נפש דפוקה.

 

[מירי,]

למה צריך להיות קשר???

למה צריך להעלב? את דודו שלי לא הרמתי כמעט בכלל על הידיים בסביבות גיל 2-1.5 בגלל ההריון של בן (שהיה קשה וכבד ו...) אז מה? הוא ילד אומלל? אם זה היה תלוי בבן הוא לא היה יורד מהידיים שלי (או של אבא שלו) מהרגע שנולד ועד היום (3.2) ועד בכלל... זה אומר שהוא שם כל הזמן? לא! למה הלרגיש פגועה? האם את רואה בעיני ילדתך "מבט של בדידות ואמללות?" כי אם כן אז אולי משם בא הכעס , אבל אני לא ממש מאמינה שזה מה שאת רואה... לפעמים כבר ממש אין לי כח להרים את בן , מה גם שהוא מתעקש שזה לא יהיה בישיבה, אבל הוא כבר מספיק גדול לקבל את התשובה לאמא קשה עכשיו וגם אם יש לו מבט אומלל בעיניים אני לא תמיד מרימה אותו (אני כן מציעה לו אלטרנטיבות), תיראי אני למשל שומעת כל מיני גישות על עקרון הרצף ולהשאר עם הילד בבית לפחות עד גיל שנה וזה הכי טוב לילד , אז מה כל פעם שידברו על זה בלהט אני אעלב? (אני את שני ילדי היכנסתי למעון בגיל 3 חודשים) ארגיש לא טוב עם עצמי? אני שלמה עם עצמי באמהות שלי....ולא מרגישה מותקפת (גם כשאומרים שהנקה זה הדבר הכי טוב לילד). אני חושבת שהלגמול קצת קשה (לי אישית) זה שלא להרים את הילד בכלל על הידיים (מה שאם טוב לשני הצדדים , זה גם בסדר) אני חושבת שצריך למצוא פתרונות שיהיו טובים להורה ולילד שכל כך רוצה ידייים.. רק הערה - עצמאות אינה קשורה לדביקות , בן ילד עצמאי מאוד אבל מה זה דבק... אל תיקחי את הדברים אישית.

 

[מירי,]

לא צריך לקחת אישית...

למה צריך להעלב? את דודו שלי לא הרמתי כמעט בכלל על הידיים בסביבות גיל 2-1.5 בגלל ההריון של בן (שהיה קשה וכבד ו...) אז מה? הוא ילד אומלל? אם זה היה תלוי בבן הוא לא היה יורד מהידיים שלי (או של אבא שלו) מהרגע שנולד ועד היום (3.2) ועד בכלל... זה אומר שהוא שם כל הזמן? לא! למה הלרגיש פגועה? האם את רואה בעיני ילדתך "מבט של בדידות ואמללות?" כי אם כן אז אולי משם בא הכעס , אבל אני לא ממש מאמינה שזה מה שאת רואה... לפעמים כבר ממש אין לי כח להרים את בן , מה גם שהוא מתעקש שזה לא יהיה בישיבה, אבל הוא כבר מספיק גדול לקבל את התשובה לאמא קשה עכשיו וגם אם יש לו מבט אומלל בעיניים אני לא תמיד מרימה אותו (אני כן מציעה לו אלטרנטיבות), תיראי אני למשל שומעת כל מיני גישות על עקרון הרצף ולהשאר עם הילד בבית לפחות עד גיל שנה וזה הכי טוב לילד , אז מה כל פעם שידברו על זה בלהט אני אעלב? (אני את שני ילדי היכנסתי למעון בגיל 3 חודשים) ארגיש לא טוב עם עצמי? אני שלמה עם עצמי באמהות שלי....ולא מרגישה מותקפת (גם כשאומרים שהנקה זה הדבר הכי טוב לילד). אני חושבת שהלגמול קצת קשה (לי אישית) זה שלא להרים את הילד בכלל על הידיים (מה שאם טוב לשני הצדדים , זה גם בסדר) אני חושבת שצריך למצוא פתרונות שיהיו טובים להורה ולילד שכל כך רוצה ידייים.. רק הערה - עצמאות אינה קשורה לדביקות , בן ילד עצמאי מאוד אבל מה זה דבק... אל תיקחי את הדברים אישית.

 

[שירי ל]

להשתמש במנשא!

וללמוד תנוחות חדשות כמו על הגב, כדי שהידיים יהיו משוחררות! לאט לאט היא תגמל מזה לבד.