תלאות כתיבת הספר שלי

[22ק ו ס ם]

אם חוקר בדק בדיוק את אותה התרופה

והגיע למסקנות הפוכות, אז הוא בוודאי חייב להסביר למה המחקר שלו שונה. בדרך כלל הבסיס למחקר שהוא לא רפליקציה ישירה של מחקר אחר הוא לחדש במשהו. במקרה הזה סביר שיסקרו מחקרים אחרים ואז יגידו למה המחקר שלהם שונה או מוסיף על הקיים (מדגם גדול יותר? אוכלוסייה שונה? וכו'). הכוונה היא להראות שהמחקר שלו יניב תוצאות שונות. בכל מקרה, גם במקרה הקיצוני שיש התייחסות מינורית למחקרים סותרים, מחקרים מדעיים, כולל כאלו שבודקים יעילות תרופות, אינם המלצה לשימוש בהן. בשביל זה יש רשויות כמו FDA. הם אלו שצריכים לשקול את כל המחקרים. אבל כמו שכתבו כאן, מציינים לפחות קיומם של מחקרים סותרים, ודנים בהם בהרחבה אם המחקר שלך חשוב ביחס אליהם. והאחריות היא תמיד על הקורא בעיניי שצריך להיות ביקורתי. אף פעם לא להסתמך על מחקר בודד או מה שנאמר לו ולגשת למחקרים שמצוינים או שמתעלמים מהם כדי לקבל תמונה מקיפה.

 

[מ א י ה ועוד3]

בתחומים כמותיים לחלוטין זה עובד אחרת לגמרי

מאמר מתחיל בסקירת ספרות קצרה מאד, בדרך כלל פסקה של מוטיבציה וחשיבות, פסקה של סוג הדברים הקודמים שנבדקו, פסקה של פערים בידע והצבת שאלת המחקר. כלומר, שלוש פסקאות, פחות או יותר. יש צורך להביע את הדברים באופן מזוקק כדי שהקורא יבין מדוע יש פער ולמה כדאי לחקור אותו. &nbsp אחר כך מגיעים לשלב התוצאות. שם מניחים מול הקורא את הניסוי שנעשה ואת התוצאות שלו, שהן מדידות שברורות לכל העוסקים בתחום. אלה העובדות. עובדות אלה בדרך כלל נמשכות כשש או שבע פסקאות, כשלצד כל פסקה יש גרף, תמונה או ממצא אחר. כשופטת של מאמר, אני יכולה להביע דעתי על התוצאה - איך הגיעו אליה, האם הבינו אותה נכון, האם יש צורך להוסיף ניסוי הבהרה או לתת מידע נוסף לקורא. &nbsp רק בסוף מובאת דעתם של הכותבים בתוך דיון, שנמשך לרוב כפסקה אחת. הדיון מדבר על חשיבותן של התוצאות מבחינה אבסולוטית ומבחינת הקונטקסט המדעי. ואז יש פסקת מסקנות. &nbsp ב "מכתב" או "התכתבות" (letter, communication) יכולות להיות גם רק 3 פסקאות של תוצאות, וכל הפרסום מוגבל לעתים ל- 2000 מילים. זה מכיוון שהטקסט עצמו איננו העיקר, אלא התוצאות ומשמעותן. בחירת הניסוי, בחירת אופן הביצוע שלו, הבנת התוצאות, הבנת היכולת ליישם אותן - שם נמדדת היכולת המדעית. יש כאן אלמנט של מזל - לתכנן ניסוי נכון ולקבל תוצאה חדשנית ו/או יישומית ביותר או "סתם" צפויה. לכן אצלנו אין כמעט חשיבות לסקירה מלאה של כל מחשבה או ניסוי שמישהו אחר עשה, אלא סיכום של הדברים והנמקה של הצורך בניסוי החדש שאנחנו מציגים. כלומר, בהקדמות שלנו יהיה משהו כמו: "חומרים מבוססי נחושת הראו פעילות טובה לתגובות מסוג X, Y, Z (ציטוטים). עד כה, הם לא הראו פעילות לתגובה A או B בגלל ש (משהו רלבנטי) (ציטוטים). תוספת של ברזל לניקל אפשרה פעילות לתגובה A אבל תוספת של ברזל לנחושת עדיין לא נבדקה." &nbsp החלק המדעי שלנו הוא במחשבה מראש על הוספת הברזל, על איך להוסיף את הברזל, על הבחירה בתגובה A דווקא, על תנאי הניסוי. יש לתכנן את תנאי הניסוי כך שיוכלו להוכיח למה ההיפותזה שלנו שהוספת ברזל תעזור היא אכן המקור לפעילות החדשה. המחשבה נעשית טרם ההליכה למעבדה והכתיבה רק מתעדת אותה.

 

[22ק ו ס ם]

הלוואי שהיו מאמצים את המודל הזה במדעי החברה

במדעי החברה עוסקים הרבה בהסברים והצדקות למחקר, וניתוח שלו לאור מחקרים אחרים ותאוריות בתחום. זה מחסום שגוזל יותר מדי זמן. אם אפשר היה רק להתמקד בדיווח על המחקר, זה היה הרבה יותר מהיר. מאמר אחר, שלך או של אחרים, יכול לסכם את הממצאים לאור המצב בתחום.

 

[אור302]

אתם מטילים הרבה פחות על כף המאזניים

השאלה המרכזית במחקר במדעי הרוח היא "אז מה?" ואנשים עושים סלטות באוויר כדי להשיב עליה כי זה מה שיקבע אם שווה לפרסם. נניח את טוענת שתוספת ברזל גרמה לאיזו תגובה כזו או אחרת מסיבות כאלה ואחרות. במדעי הרוח השאלה תהיה "נו? מה אני אמור לעשות עם זה?" מצד שני, מחקר מבריק שמוכיח שמלחמת העולם הראשונה נבעה בכלל ממהלך של איזו כת שטנית ולא ממהלכים גיאו-פוליטיים גם עליה אפשר לומר "נו?" אם כי לא יגידו. אבל בגדול, נראה שאצלכם יש פחות צורך להצדיק, אולי כי המדע מוצדק מעצם טיבו, לפחות קונבנציונלית. אבל אז אני שואל: איך עורך שוקל פרסום של המאמר אם לא על פי "אז מה?" את מוסיפה ברזל ומקבלת תגובה מסוימת, אני מוסיף חלבון ומקבל תגובה אחרת. את מי יפרסמו? למה? &nbsp

 

[מ א י ה ועוד3]

התשובה לשאלה: "אז מה" יכולה להיות פתרון בעית האנרגיה העולמית

וזה מה שאני אומרת למממנים שלנו... &nbsp אתן לך דוגמה אחת אמיתית מחזית המחקר. יש תגובה כימית אחת ספציפית, שלוקחת חנקן והופכת אותו לאמוניה. אמוניה היא חומר בסיסי בתחומי תעשיה רבים. הבעיה היא, שלייצר אותה בתהליך הזמין היום זה מאד יקר, ומאד מזהם. התגובה הזו לבדה אחראית לפליטה של כ- 1% מכמות הפחמן הדו חמצני בעולם. (אם מעניין אותך לקרוא https://www.hayadan.org.il/green-am...arming-and-power-ships-of-the-future-0502206) &nbsp לכן, אם אני אישית אצליח לדאוג לזרז שיחסוך אפילו אחוזים בודדים מתצרוכת האנרגיה של התהליך, ויזהם פחות, גם אהפוך למיליונרית וגם אציל את הנכדים של כולנו. לפחות כך נעים לי לחשוב. &nbsp לשאלתך, במקרה כזה את התגובה הזו יפרסמו ב- Nature Catalysis, ואם אדאג לפתח זרז לתגובה שלא מעניינת אף אחד, אפרסם ב"עיתון הסיני לכימיה וחומרים". כמובן שהרבה יותר אנשים עובדים על התגובה להפקת אמוניה, אבל עדיין ולמרות כל מיני התקדמויות ופיתוחים, אנחנו לא שם. אז אם תשיג התקדמות גדולה, תפרסם בעיתון טוב יותר. אם ההתקדמות שלך מינורית, תפרסם עדיין (בעיקר כי כך תחסוך לאחרים ללכת בדרך שאינה מובילה לשום מקום), אבל בעיתון ברמה נמוכה יותר.

 

[L Bloomer]

זה באמת עניין של רזולוציה

ממה שכתבת נראה שאתה נכנס לרזולוציה מוגזמת. אם בשנות השמונים הייתה פריחה של סופרות בישראל, זה שהיו כמה סופרות (ואפילו חשובות ומצוינות) גם בעשורים קודמים לא אומר שלא היה שינוי משמעותי בשנות השמונים. כל מה שהחוקר צריך לעשות זה להימנע מקביעות כמו "לא היו סופרות בשנות החמישים" לטובת אמירות אחראיות יותר כמו "יחסית מעט סופרות הצליחו לפרסם בשנות החמישים" או "ההתקבלות של סופרות בשנות החמישים הייתה קשה יותר". גם את הסטודנטים שלי אני מלמדת לא לכתוב "אף פעם לא היה" או "X היה הראשון ש..." אלא "לא היו הרבה" או "לא היה מקובל". כמו שלא אכתוב על מישהו שהוא הכי טוב או הכי חשוב או בכלל "הכי". מה שלא ניתן להוכיח יש להשמיט או למתן. אם אתה נכנס לדיון אינסופי על כל פרט במחקר תמיד תמצא דעה אחרת ולא תצא מזה. הרבה פעמים מדובר בדעות קיצוניות, שמספיק לפטור אותן בהערת שוליים ולהמשיך בקו החשיבה שלך. בלי מידה מסוימת של הכללה אי אפשר לנסח שום מסקנה - אתה רק צריך להיות מודע לכך שיש יוצאים מן הכלל לכל דבר. עוד דוגמה: יש טענות שבורחס הוא "פוסט מודרניסט". מה לעשות, והוא חי ופעל בשיא המודרניזם וגם נחשב בדרך כלל מודרניסט חשוב? אז יש מי שכותב שהוא "ממבשרי הפוסט מודרניזם" ("=זה שבא לפני מה שבא אחרי..."). לדעתי זו התפלפלות מיותרת. נו, אז יש טענות כאלה, לדעתי הן לא מבוססות ולא אני זו שצריכה להפריך אותן עד תום. מספיק להפנות לפולמוס הקיים ולציין שדעתי כדעת X ולא כדעת Y.

 

[אור302]

ניסוח הוא אכן פתרון ראוי, או ליתר דיוק,

מוצא ראוי, אבל הוא לא באמת פותר בעיה. נניח אני כותב כפי שהצעת "יחסית מעט סופרות הצליחו לפרסם בשנות החמישים". יחסית למה? להיום? כמה היום וכמה אז? איזה יחס נחשב יחסית - 3:30? 1:5? מי קובע את היחס? וכן הלאה וכן הלאה, אין לזה סוף. למעשה, כתבתי פעם מאמר שלם שנקודת המוצא שלו היא קביעה של מאמר אחר ש"כל הדמויות בסיפור הן X למעט כמה יוצאים מן הכלל". לא נכנסו לפרטים, באמת, והמשיכו בטיעון. הלכתי והוכחתי שהיוצא מן הכלל הוא בכלל הכלל. פשוט הלכתי וספרתי והדגמתי לאורך עמודים שלמים. די מייגע טרחני ומשעמם מחקר כזה אבל אין בררה, אחרת מניחים הנחות חסרות ביסוס ובונים עליהן מגדלים. אותו מאמר שטען את מה שאני מפריך זכה למעמד מרכזי בתחום העיסוק הזה ובדיוק מהסיבה הזו: הימנעות מרזולוציה שמאפשרת הכללות המנוסחות באופן מבריק קולע ומזמין-ציטוט, בעוד שעבדכם הנאמן סופר אפונים ומוכיח שאין מספיק בשביל מרק. בכלל לא רצו לפרסם לי במקום אחד (אותו כתב עת שפירסם את המחקר שאני מבקר). אבל מחקר עוסק באמת, וחס ושלום שנתפשר עליה רק כדי לפרסם. אני יכול בכלל לפרסם ספר על כל המחדלים של המחקרים שאני מצטט אבל מה הטעם? &nbsp אכן, הדברים האלה עולים לא מעט בהוראת הכתיבה.לא פעם אני מגלה שכשאני מתקן את הכתיבה של התלמידים אני פשוט מלמד אותם לכסת"ח. רק אז אני באמת רואה את זה. מה שכן ייאמר שיש לי מנגנון הדחקה לא רע: כשאני רואה מה שכתבתי לפני שנים, אני כבר לא מצליח לאתר את הפינות שעיגלתי ואת הפערים שטשטשתי. או שלמדתי לכסות היטב, או שהם לא היו שם מלכתחילה, או, וזה הכי חשוב, הם מתחת לסף הקליטה של העורך. ואולי זו צריכה להיות המטרה: לעבור את סף הביקורת, כי אמת מחקרית, היא, נו... &nbsp

 

[22ק ו ס ם]

מה שאתה מביע זה רצון להיות כמותי

שאני חושב שזה דבר מאוד מבורך. לא יודע עד כמה קיים במחקרים שלכם אבל אולי הגיע הזמן שתהפכו ליותר כמותיים. זה לא אומר שצריך לוותר על השאר, אבל לפחות יהיה לכם בסיס מסוים שממנו תוכלו אחר כך לריב. מקסימום תוכלו להתווכח אחר כך אם שיטות המחקר הכמותיות מתאימות. למשל, יהיו חילוקי דיעות על הקריטריונים של מה נחשב חריג והם אולי יותר מסובכים להגדרה, אבל לפחות תדע בדיוק מה מישהו אחר הגדיר ומה הוא מצא. בתור טענת נגד תוכל להגדיר חריג בצורה אחרת ולהגיע למספר שונה. זה בסיס אחר לדיון אבל לפחות מזקק את חילוקי הדיעות, ועם הזמן סביר שיווצרו מוסכמות מסוימות שניתן יהיה להחיל במחקרים שונים בדיוק כמו בתחומים אחרים במדעי המדויקים ומדעי החברה.

 

[אור302]

אתה צודק בהחלט.

אם יש לי סיכוי אי-פעם לקנות לעצמי מוניטין זו תהיה הדרך. כבר אני מדמיין מאמר פורץ דרך שרק בוחן כמה מחקרים מרכזיים בתחום ומראה שכמותנית הטענות שלהן לא מחזיקות מים. ואז אני מציע לפתח מתודולוגיה כמותנית, אבל משאיר את זה למישהו אחר. &nbsp מדעי הרוח, וודאי לחקר הספרות, אין ממד כמותני כמעט. פעם דווקא היה יותר במסגרת חקר תולדות הספרות, אם כי לא במספרים של ממש, אבל לפחות מבחינת איזכור על הנתונים הרלוונטיים (נניח מדברים על דור ספרותי ומציינים רשימות של סופרים שנכללים בו במקום רק "דוגמות" שמדגימות - מה בדיוק? את מי בדיוק?). היה גם עיסוק כזה בעידן הסטרוקטורליסטי אבל זה הרג את הטקסט. רצו לחיות את הטקסט והרגו את הספרות כגוף גדול. אז מצאו פשרה: תאוריה - מבוססת לוגית - תחליף את הכמות ורק נדגים אותה פרקטית ב"מקרי מבחן". אבל מאין לי שמקרה המבחן אכן מדגים גוף רחב יותר של נתונים? מאין לי שהוא בכלל משתייך אליו?