תלמידים מקשים כתות רגילות

[Diana M]

תלמידים מקשים כתות רגילות

ברצוני להעלות שאלה לדיון בדבר תלמידים עם בעיות התנהגות קשות בכתות רגילות. המגמה במערכת החינוך מזה מספר שנים להכיל תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכתות הרגילות. איני רוצה לגעת כעת במידת הצלחת ההתמודדות של מערכת החינוך עם משימה זו, אלא להעלות לדיון קבוצה אחת מתוך "אוכלוסיית התלמידים בעלי צרכים המיוחדים" - תלמידים עם הפרעות התנהגות קשות. בעוד שכלפי קבוצות אחרות של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים , ניתן לייצר סבלנות וסובלנות, הרי שכלפי קבוצה זו קיימת התקוממות גבוהה במערכת ולעיתים אף אוזלת יד גדולה בהתמודדות. לא אחת תלמיד עם הפרעת התנהגות מסוגל לשתק צוות שלם בבית הספר (מנהל, יועצת, פסיכולוג, מורים ולעיתים גם אנשי צוות אחרים כמו מזכירה ואיש תחזוקה המגוייסים אף הם למשימות יזומות סביבו) כך שאלו יעסקו רוב שעות היום רק בו. חוסר הסובלנות, לחץ ההורים (של תלמידים אחרים שהם בדרך כלל קורבנות התלמיד הנ"ל) ואוזלת היד של הצוות מביאים את בית הספר די מהר למקום בו הפתרון המסתמן הוא הוצאה של אותו תלמיד אל מחוץ לבית הספר. לאו דווקא למסגרת שנועדה להיטיב עימו , כמו על מנת "לפטור את בית הספר מעונשו". ממקום כזה, לא מפליא כי הוריו של אותו תלמיד לא רק שלא ישתפו פעולה עם בית הספר, אלא גם יהפכו למתנגדים ומתוקף כך גם מגבים של ההתנהגות השלילית, מצב אשר בדרך כלל מביא להחרפת הקשיים בבית הספר. הייתי שמחה לשמוע את דעתכם, מה אתם חושבים האם אכן תלמידים בעלי הפרעות התנהגות קשות צריכים גם הם להיות משולבים בחינוך הרגיל או שמא מקומם במציאות הקיימת במערכת החינוך , אכן מחוץ לכתה הרגילה? במידה וניתן אנא ספרו על התנסויות אישיות מוצלחות ומה הביא להצלחה. אם ניתן , אשמח גם לקבל הפניות למודלים שפותחו לצורך התמודדות עם תלמידים בעלי הפרעות התנהגות בכתות רגילות. תודה דיאנה דיאנה

 

[דפנה זילבר]

איך את מגדירה הפרעות התנהגות קשות?

מה ההבדל בינהן לבין "סתם" הפרעות התנהגות?

 

[Diana M]

הפרעות התנהגות קשות

או.קיי. אני אנסה להגדיר הפרעות התנהגות קשות, אם כי נמנעתי מכך מפני ש"החומרה" היא מאוד סובייקטיבית והמדד מאוד תלוי האקלים והגישה הבית ספרית. אותו תלמיד יכול להיות מוגדר בבית ספר אחד כ"בעיית התנהגות חמורה הדורשת דיון בועדת השמה לשם הוצאה" ובבית ספר אחר כ"ילד עם בעיות התנהגות הזקוק לסיוע ותמיכה במסגרת הנוכחית". לצורך הדיון אני מגדירה בעיית התנהגות חמורה אם המתקיימים התנאים הבאים: א. אלימות פיזית כלפי תלמידים ו/או מורים. ב. התדירות של א' גבוהה, נניח מספר פעמים בשבוע. ג. סובל מהתרפצויות זעם בלתי נשלטות. ד. מהווה סכנה לעצמו. ה. אינו מקבל סמכות או מרות של מבוגרים. אם כל הנ"ל או חלק מתקיימים הרי שעל פי תפיסתי מדובר "בבעיות התנהגות קשות". לא שמצבים "קלים יותר" הם לא בעייתיים ומקשים. דיאנה

 

[דפנה זילבר]

לא במקרה שאלתי

אני מסכימה לגמרי שההגדרה היא סובייקטיבית. ואני הייתי מוסיפה להגדרה קריטריון אחד נוסף - הבנת הילד את הבעיה. מהרגע שהילד מבין שהתנהגותו איננה מקובלת ההגדרה של "קשות" איינה תופסת יותר - לדעתי! כלומר יש להביא את הילד להבין מהיא התנהגות נורמטיבית וזאת משום שבמקרה כזה ניתן להשיג את שיתוף הפעולה של הילד (ובמידה ויש שיתוף פעולה בין המורים להורים ניתן לפתור את הבעיה). אישית, גם כמורה וגם כאם נפלה לידי הזכות לעזור לילדים להתגבר על קשיים מסוג זה. יחד עם זאת בשתי הסיטואציות נדרשת מהמבוגרים סבלנות רבה והתמדה יום יומית בתהליך הטמעת ההתנהגות החיובית. וכן, הבנה למצבי רגרסיה ויכולת להכיל ולאהוב את הילד. הגרעין המרכזי שבו אני משתמשת הוא מחברת קשר - על בסיס יום יומי (כאם אני נאלצת לא פעם להזכיר למורות השוכחות לכתוב - ואני עושה זאת למרות שהן בטח רואות בי נודניקית איומה) במקביל לרישום - יש צורך בחיזוקים רבים מראשית הדרך, גם על הישגים קטנים כמו חצי שעור שעבר בשלום, הפסקה ללא מריבות... בינתים, זה מצליח והבן שלי מילד שבכתה א' היכה יחדים ומורות (מסויימות) וברח וצרח ובכה הפך בכתה ג' לילד מקסים משתף פעולה יודע לבצע תהליכי התרגעות (למד בביו פידבק) מכיר את תחושותיו ויודע מתי עליו לרסן אותן. והשנה כבר חודשיים וחצי עברו והיה רק אירוע קשה אחד מול תלמיד (היכה אותו לאחר שהתלמיד התגרה בו- למרות שהוא יודע שלא משנה מה הילד השני עושה אסור להרביץ) ואירוע בינוני מול מורה (התחצף). תאמינו לי זה אפשרי רק צריך להאמין ולהתמיד! בהצלחה דפנה

 

[Diana M]

דפנה , תודה על השיתוף

אם הצלחתי להבין אותך נכון, את מדברת בעיקר על תקשורת חיובית ושיתוף פעולה מלא עם ההורים. מצב שיכול להתקיים רק ממקום בו גם בית הספר וגם ההורים מודעים לקיום בעיה ועובדים בשיתוף פעולה על מנת לסייע לילד לשנות דפוסי התנהגות. כמו כן את מדברת על עיצוב התנהגות. תוכנית הפועלת רק בתנאי שקיימת התמדה. חשוב להוסיף כי טרם הפעלת התוכנית יש לערוך גם ניתוח התנהגות ולבנות את התוכנית בהתאם. השאלה הקשה היא כיצד מגייסים את הצוות החינוכי כך שיתייחס לילד באופן חיובי ויראה בהתנהגותו בעיה ולא בו? ומאידך , כיצד מגייסים את ההורים והופכים אותם לשותפים כך שיהיו מוכנים לתת טיפול מתאים במידה ונדרש כזה (נוירולוגי, פסיכולוגי/פסיכיאטרי או אחר)? דיאנה

 

[דפנה זילבר]

אתייחס לדברייך אחד לאחד

את אומרת: "אם הצלחתי להבין אותך נכון, את מדברת בעיקר על תקשורת חיובית ושיתוף פעולה מלא עם ההורים". ואני אומרת: נכון, על כך אני מדברת. אם אנשי המקצוע ובמיוחד מחנכת הכתה אינם מסוגלים לתקשר עם ההורים ולהבין את קשייהם אז סיכויי ההצלחה נמוכים מאוד, לדעתי. את אומרת: "מצב שיכול להתקיים רק ממקום בו גם בית הספר וגם ההורים מודעים לקיום בעיה..." המודעת לבעיה קיימת הרי זו בעיה שצפה על פני השטח. צריכה להיות מודעות לכך שניתן לטפל בבעיה ולהבין שהילד לא עושה דווקא... אלא סובל! את אומרת:"...ועובדים בשיתוף פעולה על מנת לסייע לילד לשנות דפוסי התנהגות." אני אומרת: לפי הבנתי, כל נושא החינוך יכול להצליח רק אם יש שתוף פעולה אחרת אנחנו פשוט מבזבזים זמן. כשיש לי כאשת חינוך, מגע עם הורים שאינם דוברים עברית (אמהרית, טיגרית, רוסית ושאר שפות שאינני שולטת בהן) אני דואגת למתורגמן/ת ולא משאירה את תפקיד התרגם בידי הילד. את אומרת: "כמו כן את מדברת על עיצוב התנהגות." אני אומרת: כן, למרות שבהביוריזים אינו באופנה. אני נוטה לשלב את תוכנית עיצוב ההתנהגות בגישה אדלריינית המדברת על תוצאות טבעיות ולא על פרסים ועונשים. את אומרת: "תוכנית הפועלת רק בתנאי שקיימת התמדה." אני אומרת: מסכימה עם כל מילה!!! את אומרת: "חשוב להוסיף כי טרם הפעלת התוכנית יש לערוך גם ניתוח התנהגות ולבנות את התוכנית בהתאם." אני אומרת: נכון מאוד. בנוסף לכך יש לשתף את הילד שיתוף מלא בבנית התוכנית. את אומרת: "השאלה הקשה היא כיצד מגייסים את הצוות החינוכי כך שיתייחס לילד באופן חיובי ויראה בהתנהגותו בעיה ולא בו?" אני אומרת: "במקרה האישי שלי התהליך היה כזה: בכתה א' וב' הייתה לו מחנכת צעירה ומקסימה שהייתה מוכנה לשתף פעולה מה גם שהיא ראתה שקשה לה להתמודד לבד עם התנהגות הילד. היה קשה מאוד לאסוף את כל צוות בית הספר אבל מכיוון שהילד היפיל פחד על חלק גדול מאוכלוסיית בית הספר כולל מורים, מנהלת, שומר... הייתה הבנה שאם אני מוכנה לסייע הם מוכנים לסיוע. נכון שבשלב הראשון מה שרצו היה שאני אבוא לקחת אותו הביתה בכל פעם שהיתה התפרעות אבל אני לא יכולתי להגיע, מה לעשות אני עובדת רחוק.

ולכן ברוב המקרים הרגעתי אותו דרך הטלפון. במקביל בניתי את תוכנית ההתנהגות שעד אז השתמשתי בה כמורה, ואני יודעת שהתוכנית אומצה על ידי אותה מחנכת גם לילדים אחרים. במקביל באתי לכתה, עזרתי לילד ללמוד לתפקד במסגרת ועזרתי לילדים אחרים בלמידה. בנוסף שלחתי למורה חומרים שונים והסתדרנו מצוין. בשנה כשיש יותר מורות בכתה פשוט הגעתי לישיבת מורים הצגתי את הנושא. המורות אמרו שלא רואים והילד מתפקד מצויין. הסברתי שהתפקו המצויין כרוך בהרבה עבודה קשה של המחנכת הקודמת, שלי ושל טיפולים חיצוניים. ושאני אתמוך בכל מורה שתדאג לכתוב לי באופן מסודר במחברת קשר אבל במדיה הן בוחרות לכתוב רק כשיש ארוע, שתבאנה בחשבון שאני אבחר לא לעזור. המטרה היא כפולה: גם שהן תכולנה לעזור לי לעזור לבני לתפקד הייטב וגם שתשמנה לב לכל הפעמים בהם הוא מתנהג כשורה ולא תתייחסנה רק לאירועים שליליים. את אומרת: "ומאידך , כיצד מגייסים את ההורים והופכים אותם לשותפים כך שיהיו מוכנים לתת טיפול מתאים במידה ונדרש כזה (נוירולוגי, פסיכולוגי/פסיכיאטרי או אחר)? אני אומרת: "באים מסבלנות ואהבה. כשהייתי מורה הצלחתי לא פעם להגיע למצב הבאתי הורים לשיתוף פעולה למרות שהמנהלת והמחנכות הקודמות אמרו לי שאין סיכוי. פעם היזמנתי אמא לבית קפה אחה"צ כדי להוריד את תחושת האיום שבית הספר השרה עליה. פעם אחרת הגעתי לביתו של הילד למספר פגישות. ובכל המקרים, מעולם לא דיברתי על הקושי שלי או על הקושי של ילדי הכתה אלא רק על הילד אל תחושת הכישלון שלו, אל ה"אין חברים", על התפתחות חברתית ואקדמית לקויה, על הבנת תחושת חוסר האונים של ההורים עצמם, על כך שאני בטוחה שהילד יכול להגיע להשגים חברתיים ולימודיים, על כך שאני מבטיחה שיפור אם רק... בחלק מהמקרים היה צורך בתמיכה טלפונית אינטנסיבית להורים... ואם רק מאמינים ומשתדלים זה מצליח! וכמו שהבן שלי, בן ה-8 אומר: הכל תלוי רק בנו אז לא נסה פשוט נעשה! זהו נראה לי שעניתי אולי אפילו בהרחבה יתרה אז סליחה על האריכות. שיהיה ערב נפלא דפנה

 

[Diana M]

מסקנות ביניים

דפנה תודה על השיתוף האישי ועל הדיון בכלל. נתרמתי רבות. וכמה מסקנות אישיות שלי, שאמנם אינן חדשות אך בהחלט קיבלו תמיכה מהדיון הנ"ל. א. חייב להתקיים דיאלוג בין ההורים לצוות בית הספר. נכון דיאלוג כזה חיוני לגבי כל תלמיד אך כאשר מדובר בתלמיד עם הפרעות התנהגות (או תלמיד בעל צרכים מיוחדים בכלל) הדיאלוג חיוני, השאלה האם הדיאלוג גם תנאי מוקדם לשילובו של תלמיד כזה בכתה רגילה? ישנם לא מעט מצבים בהם ההורים אינם רוצים/מוכנים/מסוגלים לקחת על עצמם את התפקיד ההורי כפי שאנו תופסים אותו. האם זה אומר שבהעדר דיאלוג לא יתקיים שילוב? ב. מנסיוני כלפי תלמידים בכתות א' קיימת עדיין סובלנות שהולכת ומתפוגגת בשנים הבאות אם לא חל שיפור בתחום ההתנהגותי. כמו כן חייבים לזכור כי תלמיד בכתה א' פחות מאיים מבחינת האיום הפיזי מאשר תלמידים בכתות ה' ו' ומעלה..משמע חשוב ונכון לטפל בתופעה באופן מתאים, מקודם ככל הניתן. אם כי יש מצבים בהם בעיות התנהגות מתעוררות בגילאיים מאוחרים יותר. ג. מורים בעלי מוטיבציה יצליחו בדרך כלל במקום בו מורים חסרי מוטיבציה נכשלים. זה נכון אגב כמעט לכל תחום ולא ספציפית לנושא זה בלבד. השאלה האם תלמיד צריך לשלם את מחיר המעבר לחינוך מיוחד מפני שלרוע מזלו הוא לומד אצל מורה שחוק/חסר מוטיבציה? ד. אם רוצים לגייס הורה חשוב לדבר על הילד שלו ולא על ההשלכות של התנהגות ילדו על ילדים אחרים/המורים/הכתה. חשוב לעשות זאת ממקום של אמפטיה ומכוונות כלפי הצרכים של הילד. יחד עם זאת אני חושבת כי מתפקידי המערכת לגונן ולדאוג גם לצרכים של תלמידים אחרים. ה. לסיכום, האם יהיה נכון להניח כי סיכויי הילד במקשה להשתלב בכתה הרגילה גדלים כאשר: א. ישנה מחנכת בעלת מוטיבציה ומכוונות לצרכיו. ב. כאשר המחנכת יוצרת תקשורת אפקטיבית עם הוריו. ג. כאשר ההורים משתפים פעולה ונכונים לפעול לקידום מציאת מענה הולם. ד. כאשר גילו צעיר באופן יחסי (?) לדעתי מעניין לשאול, האם צריכה להתקיים גם מדיניות חד משמעית של ההכלה. כלומר האם עצם הידיעה ש"אין מקום אחר" הילד הוא שלנו , של בית הספר. האם גישה כזו תקדם מוטיבציה למציאת פתרונות , מול גישה שאומרת "אם לא נצליח להתמודד עימו כאן, נפנה למקום אחר" וכמובן שעולה שאלה נוספת, מה לגבי אותם ילדים שהתנאים הנ"ל אינם תקפים לגביהם? האם עדיין מקומם בכתה רגילה. דיאנה

 

[דפנה זילבר]

../images/Emo45.gif מסכימה עם כל מילה

 

[tgumpel]

הגדרות הן חשובות

יש כאן, לדעתי, קצת בלבול בנושא הגדרות. המושג של הפרעות התנהגות קשות אינה מקבליה לאלימות. אלימות יכולה להיות חלק מהפרעות התנהגות קשות, אך לא תמיד. באו נבחין בין שני סוגים של קשיים: 1 - התנהגות מוחצנת (שידועה כהתנהגות אנטי-חברתית); 2 - התנהגות מופנמת (שידועה לפעמים כחרדה ודכאון). ההגדרה של דיאנה מתייחסת לקבוצה הרשאונה. להלן ההגדרה המקצועית שעל פיו מבוסס החוק (סלחו לי על התרגום - עברית אינה שפת אמי!): א. המושג מתייחס לאחד או יותר מהאיפיונים לאורך זמן ממושך ובאופן ניכר משפיע לרעה על תפקוד חינוכי 1 – אי יכולת ללמוד שלא ניתן להסבר ע"י גורמים אינטלקטואליים, חושניים, או בריאותיים; 2 – אי יכולת לבנות או לשמור על קשרים חברתיים עם בני הגיל או מורים; 3 – התנהגות לא מתאימה בתנאים רגילים; 4 – תחושה כללית ומתפשטת של עצב או דכאון; או 5 – הנטיה לפתח סימפטומים פיזיים או פחדים שקשורים לבעיות אישיות או בית ספריות. ב. המושג כולל ילדים סכיזופרניים. המושג לא כולל ילדים שעוברים התעללות אלא אם נקבע שהם בעלי הפרעות התנהגות. בניגוד למה שנכתב כאן - אסור שההגדרה של הפרעות התנהגות תהיה שונה ממורה למורה או מבית ספר לבית ספר. אסור לנו לאפשר התנהגות לא מקצועית כזו! (אני מודע לכך שזה נפוץ אבל זו שערוריה!) לא כל ילד קשה הוא בעל הפרעות התנהגות - לא כל ילד מעצבן הוא בעל הפרעות התנהגות! ישנם כלי אבחון מצויינים שהם אובייקטיבים וקלים לשימוש. אל תמסכו על אף מאבחן עד שאתם לא בטוחים שהוא משתמש בכלים הנכונים. (אם תרצו אוכל לפרט בעתיד). חשוב לזכור שכלי טוב מסתכל גם על החלק המוחצן וגם על החלק המופנם (לעיתים קרובות אלימות או תוקפנות אצל ילדים ומתבגרים הן ביטוי של דכאון או חרדה!)

 

[דפנה זילבר]

זו בדיוק הסיבה ששאלתי

"איך את השאלה לגבי הגדרת "הפרעות התנהגות קשות". משום שההגדרה שהבאת כאן מוכרת לי. אבל... במערכת החינוך היא מוכרת פחות. לדעתי הפרעות התנהגות בהתאם להגדרתן המקצועית - מחייבת התערבות מקצועית ואין באפשרות המורה לטפל בהן. אני התייחסתי לליקויים בהתנהגות אשר בהם יש למורה אפשרות לטפל, כמובן בעזרת הצוות המקצועי של בית הספר, ההורים והתלמיד עצמו. מנסיוני, קיימת הסכנה שליקויי התנהגות יהפכו להפרעת התנהגות אם לא יטופלו נכון ובזמן. תודה על התיחסותך דפנה

 

[tgumpel]

מוכנות ורצון לעזור

דפנה, איני מכיר מושג כמו "ליקוי התנהגותי" - הוא אינו מופיע באף לקסיקון מקצועי שאני מכיר, אך המושג מענין. את מנסה ליצור הגבלה ללקוי למידה, כלומר קושי בביצוע התנהגותי הנובע מבעיה הנובעת מהילד ולאו דוקא מכשירות מקצועית פגומה. איני בטוח שאנו זקוקים להבחנה זו. את צודקת, לרוב צוותי ביה"ס אין הכשרה במקצוע הנקרא "ניהול כיתה". מורים מוכשרים בתחום מורידים בצורה משמעותית את הבעיות ההתנהגותיות שלהם בכיתה ומפנים מקום ומשאבים לילדים שאכן מציגים קשיים התנהגותיים קשים ומורכבים. לחלק מהמתי"אות יש מומחה התנהגותי שבא לייעץ למורה לחינוך הכללי. יש לעמוד על כך שיכניסו אותו לתמונה ושיעבדו יחד אתו. אני מכיר חלק גדול מהמומחים של המתי"אות משום שהכשרתי את רובם ואני יודע שהם (בחלקם) טובים ויכולים לעזור. דעותי קשוחות בנושא, ולכן אני עובד עם הורים בנידון. חייבים לעבוד עם ביה"ס שידאוג למעורבות של בעל מקצוע. אין לאפשר לביה"ס "לגלגל" את הבעיה הלאה. תמיד ניתן לחשוב על כל מיני סיבות שבגללן קשיים התנהגותיים מופיעים (המקור של הבעיות לא כ"כ מענינות אותי - הטיפול הוא החשוב. אני חולק על דעתך בקצת. את כותבת: "... מחייבת התערבות מקצועית ואין באפשרות המורה לטפל בהן" ואח"כ: "... אני התייחסתי לליקויים בהתנהגות אשר בהם יש למורה אפשרות לטפל". דעתי היא שאין בעיה שהמורה לא יכול לטפל בה ובעל מקצוע כן יכול לטפל בה. ב-24 שנה שאני עובד בתחום אני גיליתי כי הענין תלוי בהכשרה, ליווי ומוכנות. (אולי בעיקר במוכנות!)

 

[דפנה זילבר]

תודה על תגובתך

אכן לא קיים המושג מקצועי "ליקויי התנהגות" אבל בהחלט קיים שימוש בצרוף המילים הללו בשטח. ונעשה בזה שימוש כדי לנסות ולהסביר התנהגות לקוייה. (בהקשר של הבן הפרטי שלי שמעתי מספר אנשי מקצוע כולל פסיכולוגית שהשתמשו בצרוף הנ"ל). אני מסכימה איתך שהטיפול הוא החשוב, אם כי לעיתים הבנת המקור מקלה על תהליך הטיפול. לצערי, מתוך הכירות עם השטח אני לא כל-כך מסכימה שבכל בעיה יכולה המורה לטפל, אלא אם כן היא מקבלת הדרכה מקצועית. כי כפי שציינת, הדבר תלוי בהכשרה מקצועית ליווי ומוכנות ואני לא מבטוחה שכל אלה קימים אצל כל מורה ומורה. ושוב תודה על תגובתך דפנה

 

[Diana M]

הגדרות, מדדים ויישום

שלום תום, אני שמחה מאוד שבחרת להגיב, קיוויתי שאוכל לקרוא את דעתך בנושא. הקבוצה שאני אכן מתייחסת אליה היא הקבוצה הראשונה שהגדרת. והפרמטרים שנתתי הם המדדים המעשיים אליהם מושם הדגש בשדה. אמת, אין הקבלה בין הפרעות התנהגות קשות לבין אלימות, אך חוסר הסובלנות ואי היכולת להכיל תלמיד בכתה רגילה גוברים כאשר מדובר בעיקר באלימות. בעוד שפעמים רבות הסביבה (מורים, מנהל, ילדים , הורים) יגלו סובלנות כלפי התנהגויות חריגות אחדות, באותה מידה הם יגלו חוסר סובלנות כאשר מדובר באלימות פיזית או בהתנהגויות מיניות לא מקובלות, למשל. אני מסכימה איתך כי נכון שיהיו מדדים אחידים על פיהם יגדירו את מידת החריגות ההתנהגותית. בפועל הדברים אינם כאלה. על סמך נסיוני אני מוצאת כי טווח הקבלה של המחנכת, הנכונות והמוטיבציה שלה הם המדדים העיקריים להצלחה או כשלון בהתמודדות עם תלמידים בעלי קשיי התנהגות. על כן העבודה מול המחנכת היא קריטית. ושוב אני מסכימה עימך כי לא כל ילד קשה או מעצבן הוא בעל הפרעות התנהגות. לצערי הרב אני חייבת להודות כי לא אחת גם תלמידים אלה מוגדרים כבעלי הפרעות התנהגות ואף מוצאים מכתה הרגילה, מאידך יש להודות כי דווקא מקרים אלה התמעטו מאוד (אני יכולה להעיד על סביבת העבודה שלי בלבד) אם בעבר ניתן היה לראות תלמידים מסוג זה מוצאי לכתות מקדמות, הרי שהיום תופעה זו כמעט ולא קיימת. ההודעה שלי כוונה דווקא אל התלמידים בעלי הפרעות ההתנהגות הקשות באמת (על פי ההגדרה שהבאת) האם אותם תלמידים גם כאשר הם מאובחנים ככאלה, מקומם בבתי ספר או בכתות להפרעות התנהגות, או בכתות רגילות? ואם בכתות רגילות, על אילו דרכים אפקטיביות אתה יכול להמליץ על מנת ששילובם יצליח? וכן אני מאוד אודה לך אם תוכל לפרט כאשר יזדמן לך לגבי כלי אבחון מתאימים. ושוב, תודה על השתתפותך ותרומתך. דיאנה

 

[דר תום גומפל]

זכויות וצדק

דיאנה, את מעלה שאלות קשות. למעשה, המחקר המדעי הבינלאומי אינו מצליח ליצור תשובה חד משמעית לשאלתך לגבי המקום הטוב ביותר עבור ילדים עם צרכים מיוחדים. אותה כמות של מאמרים תומך בכל גישה אפשרית. במקרה כזה, לדעתי, השאלה הופכת להיות ערכית. האם הפרדה יכולה להיות טובה? האם זהו המסר שאנו רוצים ליצור עבור הילדים, המורים, ביה"ס וההורים (מכל צד)? דעתי המקצועית והאישית היא שהפרדה מפלה לרעה, תמיד. אבל, אין מה לעשות. אנו חיים במדינה מפולגת. יש לנו הפרדה בכל תחום (שכונות ערביות ויהודיות, ערים חלוניים ודתיים וכו'). אנחנו, הישראלים, אוהבים הפרדות. אך, דעי לך שישראל היא המדינה האחרונה (פחות או יותר) במערב עם ביתי ספר נפרדים לחינוך המיוחד. הכל חוזר לשאלה ערכית, של תפיסותנו לגבי צדק חברתי וחלוקת משאבים. וכמובן, הכשרה וליווי. בקשר לכלי אבחון, ההודעה תבוא בימים הקרובים.

 

[Diana M]

תודה רבה, אמתין בסבלנות

 

[פנינה יהודית]

הגעתי לבקר ,קראתי ואני רוצה לשתף

קראתי את השירשור וככל שקראתי יותר - הצביטה בלב שלי גדלה. למה ? אני מחנכת השנה כיתה ג' ובה ילד עם בעיות התנהגות קשות, דומות למתואר. כל שיחה שקיימתי עם ההורים , הם הטיחו בי שאני לא בסדר, לא יודעת איך להסתדר איתו וכך הלאה... מבחינתי - ניסיתי שיחות אין ספור איתו, חיזוקים חיוביים על כל 5 דקות של שקט, מכתבים חיוביים להורים, למנהלת וכו' - אבל - שום דבר לא זז. אם הילד מגיע עם מצב רוח מתאים, אז הוא כל היום מצייר ומכין מטוסים , ואם מצב הרוח שלו לא מתאים - הוא צועק כל היום, מטייל בכיתה, מרביץ למי שעומד בדרכו ולצעירים בהפסקות, ואני יכולה לנסות ולנסות, אך בנתיים עוד כיתה שלמה מתבטלת כי המורה עסוקה עם אותו ילד. מעבר לתחושת ההחמצה הקשה שלי (כי בפעמים הנדירות בהן הוא משתף פעולה - אני יכולה לראות שזה ילד נבון מאד ), האם זה הוגן כלפי שאר הכיתה ? דרכים להתמודדות בבית ספר - אין ממש אצלינו. עוד שיחה ופרס כשמגיע ועונשים וזהו. פנינה

 

[דפנה זילבר]

ההורים המטיחים

שלום לך! אני רוצה לרגע להציג את נקודת מבטם של ההורים. אף אחד מאיתנו לא חולם על ילד עם בעיות מכל סוג שהו. כולנו מפנטזים על הילד המושלם שיוולד לנו, על הצלחתנולגדל אותו הייטב... כאשר יש ישל עם ליקויים, מכל סוג שהוא, חווית ההורות מאוד נפגמת. אנחנו כהורים מרגישים תחושת כישלון (לפחות ברגעים הראשונים) ולעיתים קרובת מקשים מאד להכיר בבעיה. אין מקום לכעוס על ההורים חשוב להבין אותם ולנסות לגלות אמפטיה. כמו שכבר ציינתי, אין קיצורי דרך! חשוב לבנות תוכנית התנהגות מוגדרת שתהייה ברורה גם לך, גם להורים וגם לילד. התוכנית צריכה להיבנות במשותף כשנקודת המוצא היא הרצון לעזור מתוך הבנה שהילד באמת סובל. אם את רוצה הסבר מפורט כתבילי לאישי, ואשמח לעזור בהצלחה דפנה

 

[tgumpel]

על פי הפתגם

על פי הפתגם האינדיאני: אל תשפטו אדם עד שלא הלכת קילומטר במוקסינים שלו! דפנה צודקת מאד, אבל אני חייב להוסיף בתור מורה לשעבר, מנהל לשעבר, הורה לילד עם צרכים מיוחדים וכחוקר התנהגות: כל ההכשרה בעולם לא יכין אותך ליום הראשון של הורות לילד עם צרכים מיוחדים! אגב - פנינה כותבת: חיזוקים חיוביים על כל 5 דקות של שקט. תמיד רצוי לספק חיזוקים על ביצוע של משהו במקום על אי-ביצוע (כמו שקט). במקום לנסות לעצור התנהגות, נסי לבנות משהו במקום מחזקי על כך. (סתם הערה קטנה - כל הכבוד על המסירות שלך ועל הרצון שלך לשתף אחרים והורים במחשבות!)

 

[Diana M]

שלום פנינה../images/Emo39.gif

שלום פנינה וברוכה הבאה. התלמיד אותו את מתארת קיים כמעט בכל כתה.אולי זה ישמע לך כהפתעה אך כאשר תלמיד כזה מוצא מתוך הכתה מייד קם אחר ותופס את מקומו וזו סוגיה ששווה דיון בפני עצמו. את מדברת על ילד נבון ומאידך את מציינת כי גם כאשר הוא מגיע לכתה במצב רוח מתאים הוא עדיין אינו עסוק בלמידה ובפעילות בה עסוקים הילדים האחרים אלא מצייר ומטיס מטוסים. מדוע בעצם? האם יתכן ומדובר בילד הסובל מלקות למידה? מה מצבו בקריאה, האם הוא רכש קריאה? מסוגל לפענח ובמקביל להפיק משמעות מתוך טקסט? לא אחת קורה שילדים נבונים, אך ליקויי למידה צוברים תסכולים בכתה ועל רקע זה מגלים קשיי התנהגות. איני יודעת האם זו הבעיה, אך שווה לבדוק מה מצבו בקריאה, כתיבה וחשבון. אם קיים פער בין התוצאות לבין הרושם הכללי שלך לגבי היכולות שלו. שווה לבדוק את הנושא לעומק. לגבי ההורים, כפי שכבר כתבו כאן, קשה מאוד לעמוד בנעליהם של הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. חשוב לזהות את השלב בו נמצא ההורה. ישנם הורים המודעים לקושי ופועלים על מנת לטפל ולסייע לילד. אחרים עדיין לא מוכנים להודות כי קיים קושי, לכאורה לעיתים זה יראה כחוסר רצון לשתף פעולה אך בעצם צריך להבין שעד שהם לא יגיעו לשלב בו יודו בפני עצמם כי קיים קושי שיש להתמודד עימו , הם לא יהיו מסוגלים לשתף פעולה. לעיתים הכעס והמצוקה של ההורים מתפרשים ככעס כלפי המורה ומהמקום הזה קשה מאוד למורה לגלות אמפטיה כי היא מרגישה מותקפת שלא בצדק. חשוב להבין כי לעיתים המורה היא זו שמפגישה את ההורים עם הצורך להודות כי לילדם יש בעיה. זו לא פגישה קלה. לעיתים ההורים באמת חווים את המורה כלא אמפטית וכלא מוכנה לפעול לטובת ילדם. גם מצב כזה לא יעודד שיתוף פעולה. אני מציעה להתחיל את ההתמודדות בהיוועצות מקצועית עם פסיכולוגית בית הספר. לתאר את המצב אולי גם להזמין אותה לכתה לצורך תצפית. להזמין את ההורים לשיחה ולומר להם שאולי באמת אינך יודעת כיצד מסתדרים עם הילד שלהם, אבל את מאוד רוצה ללמוד לעשות זאת. לבקש מהם שישתפו אותך במה שקורה בבית ובדרכים שעוזרות להם להסתדר איתו. תני דיווח אמין לגבי מה שקורה בבית הספר. לא תיאור שיפוטי אלא דיווח עובדתי לגבי מצבו בקריאה, חשבון, כתיבה, התנהגות. הקפידי להתייחס לחלקים החיוביים, אין ילד שאין לו כאלה. סכמי עם ההורים על קשר יומי באמצעות מחברת קשר ועל קשר שבועי באמצעות פגישה בבית הספר. שתפו את בחלק מהשיחה ובקבלת ההחלטות. ספרי להורים כי פנית לבקש יעוץ מפסיכולוגית בית הספר עבור עצמך. על מנת שתייעץ לך כיצד להתמודד נכון יותר. במידת הצורך לאחר היוועצות עם הפסיכולוגית או היועצת החינוכית, יש מקום לשקול בניית תוכנית לעיצוב התנהגות, בשיתוף ההורים ובמקביל עריכת אבחון מתאים לצורך קבלת תמונה ברורה יותר ובניית תוכנית עבודה בהתאם. לא קל להתמודד עם תלמיד המגלה קשיי התנהגות. זה דורש אנרגיות רבות, אך התמודדות יעילה עשויה לעזור לך להצליח בכך. הרגישי נח לחזור ולשתף אותנו אם תרצי. דיאנה

 

[tgumpel]

ועוד דבר

כדרכה, דיאנה מציבה תמונה קוהרנטית מוקצועית. הרשו לי להוסיף עוד משהו קטן מנסיוני. ניתן להניח שאדם כמוני ירגיש בטחון עצמי במפגש עם מורים כהורה. אני בעל תואר ראשון, שני ושלישי בחינוך מיוחד מהאוניברסיה הבכירה בעולם בתחום. כתבתי עשרות של מאמרים בנושא החוק וועדות השמה, אלימות ויכולת חברתית ואני מכהן כראש חוג של האוניברסיטה הבכירה בארץ. יעצתי לשרים, לראשי אגפים במשרד החינוך ויעצתי לחברי כנסת ושדולות הורים. אבל לא כך המצב. אני אב לילד עם צרכים מיוחדים קשים ש"תפקד" (מי יודע בדיוק מה זה?) בחינוך הכללי עד כיתה י'. לא היה, לרוב, מפגש עם מחנכת שלא היתה כורכה בפחד וחרדה איומה מצידנו. חלק מהן היו ביקורתיות כלפינו וכלפי בננו. מפגש אתם היה מלווה בחרדה - איפה יפול הפטיש הפעם? אז בני הגיע לתיכון מהמם. המחנכת ב-ז' היא אם לילד עם צרכים מיוחדים. פתאום ראינו גישה שונה - באו נעבוד ביחד למטרה החשובה. באו לא נסיר את עינינו מהכדור - התפקוד של הבן. יחד, ללא האשמות. ומה לומדים מן הסיפור - הורים נמצאים בחרדה, לא רק בגלל שהם פוחדים או אינם מסוגלים לקבל את הלקות שנפלה על משפחתם, אלא הרבה פעמים כנמאס לנו לשמוע הטפות מסור אינסופיות. הדבר נפוץ במיוחד עם בעיות התנהגותיות. כשילד אינו לומד לקרוא אנחנו (בשנת 2003) לא מאשימים את ההורים בהורות גרועה; אך כאשר ילד אינו מפתח התנהגויות פרו-חברתיות, אנחנו כן מניחים כך. זה לא הוגן, לא עוזר, לא מקצועי ומאד כואב. את בהחלט בכיוון הנכון. נ.ב. יש לי כל מיני מחשבות על המקרה עצמו, אך לא רציתי "לדלל" את הסיפור של דיאנה!