תלמידים מקשים כתות רגילות

[פנינה יהודית]

תודה על התגובות - ועדו קצת...

אני מסכימה איתכם שאין לשפוט אדם עד שעומדים במקומו ואני זוכרת כמה לי היה קשה להשלים עם העובדה שהילדים שלי אינם מושלמים. במקרה עליו אני מדברת - ההורים הם מסוג ה"לא איכפת לי" - הילדים רוב היום לבד (ולא כי להורים יש קשיי פרנסה), ואין טיפה של התעניינות בהם. הילד עליו אני מדברת קורא וכותב שוטף ועל פניו אין לו שום לקות. אנ מדגישה "על פניו" - אמנם אני מורה וותיקה, אך לא מוסמכת לקבוע אבחנות כאלה. אז לא , אני לא מאשימה את ההורים, אבל גם אני לא יכולה לצפות לשיתוף פעולה שלהם ואז השאלה הגדולה שלי היא מה עושים ? המנהלת הציעה לי להעבירו ואני סירבתי - מכיוון שאני לא חושבת שכך תיפטר הבעיה לאותו ילד, אלא רק לי. אני מוכנה לשמוע כל הצעה וכל רעיון - ואולי דווקא בפורום מקצועי כמו זה תוכלו לעזור לי ולאותו ילד לצאת מן הפינה אליה הגענו. פנינה

 

[tgumpel]

גישה נכונה

כל הכבוד, את מציגה את הגישה הנכונה והמקצועית. המנהלת שלך מנסה ליצור שקט תעשייתי. אולי גישה זו טובה עבור השקט אך אינה טובה עבור התלמיד (ובסופו של דבר אינה גישה טובה עבור ביה"ס). ואת צודקת, העברה לא פותרת כלום. קשה אך לא בלתי אפשרי לעבוד ללא שיתוף פעולה מההורים. אני מציע כצעד ראשון שתנסי לראות ולצפות בצורה מבוקרת היכן הבעיות הבולטות ביותר. לדוגמא: * בקשר עם ילדים אחרים * בקשר עם מורים * בשליטה באימפולסים * בהתנהגות שמאופינת ע"י הפערת קשב אחר כך, כדאי לנסות לראות מתי מתחרחשת הבעיה (יש תמיד הרבה בעיות, אך לצורך טיפול יש לקבוע בהתחלה אחת). 1)מהו המקדים להתנהגות? מתי, איפה, מהי הדרישה הבין-אישית באותו רקע? 2)כיצד נראית ההתנהגות. תארי אותה בצורה כזו שאני שלא מכיר את הילד יכול לזהות אותו רק עפ"י התאור. 3)מהי התוצאה או תגובת הסביבה המידית מיד אחרי הארוע? איך את מגיבה? איך מגיבים הילדים האחרים? ניתוח כזה הוא הצעד הראשון. זכרי שהתנהגות מורכבת מ-3 חלקים: המקדים, ההתנהגות והתוצאה. לא ניתן להגדיר התנהגות ללא התמקדות בשלושת החלקים באותו העומק. והעיקר: אל תוותרי. אין התנהגות לא ניתן להשפיע עליה.

 

[ענבר דקל]

האם כל כך נורא בי"ס חינוך מיוחד?

למרות שקראתי את כל השרשור, והתפעלתי מהדיון המעמיק יש לי שאלה שאין לי עליה תשובה......... האם באמת כל כך גרוע שתלמיד שלא מצליח לשבת וללמוד בכיתה רגילה, שמפריע לכל בית הספר, כולל המנהלת, כולל אפילו השומר.... יעבור ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד לילדים עם הפרעות התנהגות? בתור אחת שעובדת בבית ספר כזה, הרשו לי לומר שלפעמים, שנה אחת יכולה לעשות את כל ההבדל ולאחריה אפשר להחזיר לבית ספר רגיל. נכון שזה לא פשוט להתמודד עם הסטיגמה, עם המעבר, עם הידיעה שהילד שלנו לא בסדר, אבל השאלה מה טובתו? למצוא את עצמו בגיל הנעורים עם תיק מנופח, חוסר יכולת של המערכת לתת לו משאבים ראויים, ותחושת כשלון מתמשכת? לא בטוחה שיש לי על זה תשובה אך יש לשקול גם את זאת.

 

[Diana M]

בתי ספר לחינוך מיוחד

שלום ענבר יופי שהצטרפת לדיון ואכן העלית סוגיה לא קלה. זו בדיוק הטענה שחוזרת ועולה בכל דיון סביב תלמיד המועמד להוצאה מבית הספר. הטעון המרכזי המועלה על ידי בית הספר הפולט (סליחה על ההגדרה) שעדיף לו לילד להיות במסגרת שתתאים יותר לצרכיו מפני שבבית ספר רגיל אין את המשאבים והכלים המתאימים על מנת לסייע לו ולכן זה לא הוגן כלפיו. גם לי ענבר, כמוך, אין תשובה חד משמעית. אני רק יודעת להגיד שאישית איני מכירה שום מקרה של תלמיד שהועבר לבית ספר להפרעות התנהגות וחזר משם כעבור שנה. המינימום הוא שנתיים וגם אז ההחזרה היא איטית מאוד ויוצרת קשיים חדשים: פיצול בין שני מוסדות חינוך, מצב מקשה ביותר על התלמיד שלעיתים אינו חש שייך בשלב זה לא לכאן ולא לשם, במקרים של החזרה מוחלטת ההסתגלות קשה ולעיתים קיימת רגרסיה ותחושת כשלון. פערים לימודיים שנוצרו בזמן שלא היה בכתה הרגילה וחייבים להודות למרות שבבתי ספר מסוג זה לומדים בדרך כלל תלמידים בעלי יכולת שכלית תקינה לחלוטין, בית הספר לרוב אינו מצליח לעמוד בקצב של תוכנית הלימודים הרגילה, אם בגלל שחלק גדול מתלמידים אלה הם גם ליקויי למידה ואם בגלל שהדגש של בית הספר הוא הרבה יותר טיפולי מאושר פדגוגי. הסטיגמה כפי שציינת קשה ולי אישית יש עדיין ספקות לגבי התועלת והיעילות שבריכוז קבוצה של ילדים עם בעיות התנהגות קשות במקום אחד. ויחד עם זאת..כנראה שברמה המציאותית, לעיתים אין מנוס. אני רוצה להאמין שתלמיד המגיע למסגרת כזו אכן יוצא ממנה מחוזק ובעל סיכויי השתלבות טובים יותר בחינוך הרגיל ובחברה בכלל. מעניין באמת לקבל נתונים לגבי אחוז התלמידים "המשוקמים" , כאלה שחזרו לחינוך הרגיל כי שוקמו ולא בגלל שלא היתה מסגרת המשך בחטיבת הביניים או בתיכון או בגלל שההורים התעקשו להחזירם בניגוד להמלצת הצוות החינוכי. אולי תוכלי לספר לנו מה באמת קורה אצלכם בנושא וכמה ילדים באמת חוזרים לחינוך הרגיל כי עברו הליך שסייע להם להסתגל טוב יותר למסגרת רגילה. דיאנה

 

[דר תום גומפל]

זה לא עונש, זה מתנה!

כל הכבוד ענבל! אמרת משהו שחייבים להגיד כל הזמן. לקבל שרותי חינוך מיוחד זה לא עונש, זה זכות אלמנטרית. הדיון הוא רק על הדרך של אפקת השרותים. סמואל ג'ונסון כתב ב-1770: "טיפול הולם בנזקקים הוא המדד הטוב ביותר לציביליזציה"