יצא לי לחשוב על הצורך שלנו בילדים, מה מקורו החברתי מעבר לזה האבולוציוני, ואיך זה משנה את חיינו מקצה לקצה.
חשבתי על זה מהבחינה האגואיסטית. זו ששמה אותי לפחות באותה רמת חשיבות לזו של הילדים.
אני אמא המון שנים והשמחה הזאת תמיד מלווה בחרדה
גדולה לשלומם ולעתידם. הדאגות לא עוזבות אותי לרגע.
יש רק הפוגות בין דאגה לדאגה. אין ממש רוגע שמאפשר
שמחה שלמה.
בה למעשה את אותם דברים שאני מוצא את עצמי חושב לגביהם.
איך היו חיי ללא ילדים. האם היו יותר טובים? ללא ספק.
האם היו יותר שלווים? ללא ספק.
האם היו שלמים? ספק גדול. עזוב ספק, לא היו שלמים.
ואני שואל את עצמי מדוע. מדוע אנשים מוכנים ביודעין לשלם את המחיר שישנה את חייהם לשארית הזמן המוקצב להם.
לא במובן של רנטביליות אלא יותר באספקט הנפשי. האם לעשות ילד הוא דחף כה חזק שאנו מוצאים תרוצים והצדקות?
להביא ילד היא החלטה אגואיסטית לחלוטין. לאהוב ילד הוא רגש בלתי נשלט. מדוע?