לפחות אצלי חמותי דמנטית ולא יודעת יותר לדבר... נפתרה בעיה אחת...
 
אני לדוגמא לא כל כך רוצה לספר לאחי כי הוא טיפוס דרמטי ואני חוששת שיגיב בצורה לא מתואמת ואולי יכנס להיסטריה מסויימת, חוששת שיתייחס בצורה שונה לבת שלי. מנגד, גם קשה לי להסתיר ממנו.
 
לגבי חברות - יש כמה שזה ממש עוזר לי. יש כאלה שלצערי הרב אני מרגישה מאוכזבת מהתמיכה שלהן אבל הן לא אנטי רגישות כמו שהן פשוט עסוקות בעניינים שלהן ואין מה לעשות. אני ממש זקוקה ליותר צומי מהרגיל וזה ממש מעסיק אותי ואני מאוד מאוד חופרת בנושא... ודי ברור לי שזה מתיש לצד השני במיוחד אם זה לא ממש קשור אליו או מעניין אותו.
 
מה שהביא אותי לשאול את השאלה כאן היתה שיחה שלי עם הפסיכולוגית של בית הספר מהשפ"ח שאליה פניתי בכלל כדי לבקש סיוע באיך והאם לספר לילדה. מה שקרה בפועל זה שהתחלתי את השיחה כאילו אני שמונים שנה אמא לילדה על הרצף ומאוד יודעת מה צריך לעשות ומה צריך להשיג ועם מי לדבר ואיפה הבעיות... וסיימתי את השיחה בבכי חנוק של אמא שמרגישה שכל העולם נוחת עליה בבת אחת... והבנתי שאני לא יכולה ממש להמשיך ככה. שאני צריכה אנשים לשפוך בפניהם ושלא ישפטו ולא יסבירו לי וידריכו אותי ולא יבהלו ופשוט יתמודדו עם זה שיש לי גם צורך לבכות, לפרוק וכו וכו... בקיצור, צריך תמיכה רבה בקטע הזה.
 
אני חושבת שמה שממש חסר לגוף כמו אלו"ט זה הורה חונך להורים חדשים שנמצא שם גם לסייע בקטעים הבירוקרטיים וגם להקשיב... צריך לצוות מישהו שמוכן לזה שאולי כבר נמצא במקום טוב יותר, יש לו כבר כמה שנות וותק וגם יש לו חוויה דומה ברמה זו או אחרת להורה החדש... מדברים המון על סיוע לילדים וחונכים והכל, אבל בימים הראשונים של האבחון הורה חדש מרגיש ממש מבודד... הילד לא יודע, חלק נכבד מהסביבה לא יודעת, יש המון דברים ללמוד ולעשות וזה ממש גדול...
 
אני מאוד מחכה באמת לשלב שנדע היכן אנחנו איתה ואז באמת אני ארגיש סוג של רגיעה התחלתית לפחות.
 
ומה היא עושה בקיץ -
 
זה מורכב - בעלי לא עובד כמו שסיפרתי אז לפעמים זה עוזר כי הוא שם - אז הוא לוקח אותה לבריכה, לקפוץ בטרמפולינות, לסופר אתמול הסיע אותה ואת אחותה לסרט.
 
מנגד, היא לא יוצרת קשר בכלל עם אף אחד מהכיתה שלה - הבנות גם לא יוצרות איתה קשר. כשאני עדיין מנסה לגשש לגבי האפשרות שתפגוש מישהי מהן, היא מתרצת עבורן שהן עסוקות מידי...
מבחינת הבנים בכיתה חווינו כבר לאחרונה שני ימי הולדת של בנים שהיא לא הלכה אליהם... באחד מהם הבן אמר לה שלא תבוא... לשני היא בחרה לא ללכת כי הבן שונא אותה, אבל הלב נשבר כי היא רואה מה הילדים עושים דרך הווטסאפ....
 
מבחינת חברה, יש לי חברה שם שתי בנות תאומות שהיא מכירה מילדות שגרה בישוב סמוך והן נפגשות לעיתים. הצרה העיקרית שהבת שלי נוטה להיות כפייתית כלפי ילדים ואנשים שנחמדים אליה והיא לא מבינה גבולות כאן והיא רוצה להפגש איתן כל יום ושכל יום הן תישנה אצלה או היא אצלן ואני נאלצת לווסת את זה והיא לוקחת את זה די קשה (חלק מהקשיים שלה שבגללה אני כאן). הנטיה הזו לכפות את עצמה על ילדות גרמה להרבה בעיות בשנתיים האחרות מבחינה חברתית.
 
בגלל שהאיש לא עובד, לא רשמתי לקייטנות. שוקלת אולי בכל זאת למחצית השניה של החודש כשנראה מה קורה איתו.
 
ומבחינת מגורים - איזור בקעת אונו.
