תסלחו לי שאני מוציאה את זה כאן

[אנידס]

קראתי את כל השרשור ונדהמתי מהחוצפה

של חמותך. אבל כפי הנראה במשפחה רגילים להתנהגות שלה (שני בניה). יש לך גיבוי מכל הצדדים - הן הבנזוג והן הגיס - כל מה שנותר הוא לזכור זאת כשאת מדברת איתה. היא פונה אלייך כי כפי הנראה את כרגע היחידה שיכולה להישבר ולהיענות. תהיי חזקה ותעמדי על שלך. בהצלחה

 

[שרון של לוטן]

מה עם להעמיד אותה במקום?

להגיד לה בפרוש שממש לא קבעתם שום דבר כזה? היא הרי תנסה את התכסיס הזה שוב ושוב אם תמשיכי לשחק במשחק שלה ובסוף להסכים לזה שקבעתם כשבעצם לא קבעתם כלום. זה מה שנקרא - להמציא את המציאות מחדש. הנה הנוסח המוצע: "סליחה, אבל לא קבענו שום דבר כזה. אני רושמת כל מה שאני קובעת איתך ביומן כי אלו ארועים שחשובים לי. אם קבעת עם ניר - בבקשה, קבעי עמו שוב כשהוא יחזור ובבקשה תתאמו איתי וארשום ביומן. אני לא עושה נסיעות ארוכות לבד עם תינוקת קטנה". לפי דעתי הנוסח הזה גם מעמיד אותה במקום וגם נותן לה הרגשה של חשיבות ולכן את יוצאת טוב מכל הכיוונים.

 

[בימבילי]

מנסיוני הדל בחיים - מיותר ולא עובד.

אני למדתי שאין דבר כזה "אוביקטיבי" ביחסים עם אנשים. גם דברים שאמרת בפה מלא, אנשים יכולים לא להיות מודעים אליהם וכך בהמשך לשכוח שהם קרו ולהיות בטוחים שמשהו אחר נאמר והוחלט. המשפט שלי יצא קצת מסורבל - אבל המסר שלי הוא שבמקרה כמו שהיא מתארת עדיף לצאת מזה בדרכי נועם, בלי להיות "צודקת" (כי גם הצודקת הזה הוא מאוד מאוד סוביקטיבי). לחנך אותה היא כבר לא תצליח ובטח שלא להעמיד אותה במקומה (היא כבר עומדת במקומה, לדעתה. ובטח לדעתה גם צריך להעמיד את כלתה הסוררת במקומה. אי אפשר לצאת מזה)

 

[שרון של לוטן]

תאמיני לי, זה עובד.

ובאמת יש לי יומן ואני באמת רושמת בו פגישות. אנשים למדו מנסיון מר שאיתי לא מסכמים בחצי אמירות ובהבנות חד צדדיות כי אז אני פשוט לא מגיעה לפגישה, ואני מדברת גם על חברים. אני ידועה כאחת שקובעים איתה בצורה מסודרת או בכלל לא. וזה מאוד אובייקטיבי. וגורם לאנשים לקחת אחריות על דבריהם ולא להכנס למשחקי "נדמה לי שקבענו", "אבל אז אמרת שאולי"... מצד שני, עם חמיות אין לי כמעט בכלל נסיון, אבל נראה לי שהחמות הזו דורשת העמדה במקום. או שכלתה תתפס כסוררת לנצח. זה הרי משחק של מי יעמיד את מי במקום קודם, לא? ואם הכלה היא זו שתמיד מועמדת במקומה, הרי שהיא תמיד סוררת.

 

[nubi]

סליחה, אבל בלעת את הלשון?

אני אספר לך סיפור: במוצ"ש היתה מסיבת יומולדת שנה לקטנה. סבא שלי מצד אבא הואיל בטובו להגיע (הוא ראה אותה בדיוק שנה לפני, כשהיא נולדה. מאז היא לא עניינה אותו). ואני שומעת בקצה האוזן את אבא שלי מתכנן להביא אותו להדלקת נרות חנוכה, אצלי בבית, ביום רביעי או חמישי. הסתובבתי אליהם, ופשוט אמרתי:"אני כל יום נוסעת ת"א - חיפה, אני מאוד עייפה ואני לא מוכנה שיבואו אלי באמצע השבוע". אבא שלי נסה להתווכח ואני אמרתי-אין וויכוח. אתם פשוט לא באים. בסוף נסגר שהם באים ביום שישי (וגם מזה אני אתחמק, אני נשבעת). אז איפה את בכל הסיפור?

 

[ו שתי]

הידעתן שפורום חמותי ואני איננו עוד?

<סוג של עדכון> הבוקר נשברתי והתקשרתי ליפן. לא בכי, לא דרמה, לא הסטריה, סתם כי נשבר לי טוטלית. ניסיתי הכל איתה- נחמדות, גמישות, תכסיסים טקטיים, התחמקויות אלגנטיות ואסרטיביות- ואתמול מצאתי את עצמי כמעט מרימה עליה את הקול. החוצפה שלה פשוט עברה כל גבול. (אני לא נותנת, לא נתתי, ולא אתן דין וחשבון מפורט על איפה הייתי ומה עשיתי לאפ'חד- זו תמצית הארוע) ניר כנראה יחזור רק בסוף השבוע הבא

ובטח עד אז זה ידעך, ושוב לא נטפל בזה- עד לפעם הבאה. מזל גדול שהיא גרה רחוק. ותודה רבה על העידודים!

 

[גלים של שניים]

הוא נקרא קשרי משפחה עכשיו

 

[ה ו ב י ט]

אוי

כמה מרגיז. בעיקר כשהאיש כל כך רחוק ואת לבד במערכה. גם אצלנו זה ככה - אני מתעצבנת, נרגעת כדי לא ליצור "גלים", ואז שוב לא עושים כלום עד לפעם הבאה. מוכר. תמיד אני תוהה, אולי כדאי פעם אחת לפוצץ את העסק, לטלטל את המערכת כדי להשיג שקט לפעמים הבאות? אבל אני לא טיפוס של "לפוצץ". שולחת לך