תעזבו את הכאב שלי! או הזדהות יתר

[Star_Dust]

תעזבו את הכאב שלי! או הזדהות יתר

ולפעמים אני רוצה להישאר לבד עם הכאב שלי. ולפעמים קשה לי עם אנשים שאיכפת להם מדי. אנשים שמזדהים כל כך עד שהם גונבים ממני את הכאב. לדוגמא אחרי שהוא נהרג. בימים הראשונים לא דיברתי עם אף אחד. אבל אחרי שבוע התחלתי לקבל שיחות. אנשים שאמרו לי: אל תשאלי, מאז שהוא הלך אני לא יכול/ה לישון בלילה. ומה אני אמורה להגיד? סליחה, לא התכוונתי, אם הייתי יודעת שזה ישפיע עליכם ככה אולי הייתי משתדלת יותר להציל אותו. למה הם מצפים ממני?!? השתתפות בצערם?!? ומצאתי שהרבה פעמים אני צריכה להרגיע אנשים... וכבר אין לי כוח... אם הם לא יכולים לעזור לי למה הם מתקשרים?!? אני.

 

[דגה1]

קורה ש...

שלום לך, לפני בערך כשבועיים וחצי, איבדתי את אימי היקרה מכל ממש ברגע, כלומר ממש מכלום היא נעלמה לנו, אני חיה בארה"ב ולא יכולתי להגיע לארץ מאחר ואני בחודש התשיעי להריוני ולא היה אישור מאף רופא שהיה מוכן לעזור לי להגיע לארץ, אז ישבתי שבעה לבד לבד. וכמו שאת אומרת אני זאת שהייתי צריכה לנחם את האחרים, את מבינה אני איבדתי את האישה היקרה לי מכל, ואני זאת שצריכה לנחם אחרים, החברה הישראלים שנמצאים איתנו פה באזור ובאו לנחם, פשוט נכנסו ולא ידעו מה לעשות עם עצמם ואני זאת שעודדתי אותם וזרמתי. אז אני לא יודעת את מי איבדת בעצם ובאיזה נסיבות, אבל מה שכן פשוט צריך להיות סבלנים לאנשים ההם אם השאלות והתגובות, או שפשוט להגיד להגיד להם שאת מבקשת שלא יתקשרו ולא ינדנדו כי זה קשה לך גם כך ואת לא אשמה במה שקרה וזהו. מקווה שעזרתי, אשמח להמשיך ולכתוב לך. דגה1

 

[אחת מהצד]

ת´אמת חייכתי כשקראתי

שוס אדיר המשפט שלך עם הסליחה. והוא מייד נמחק לי.. כשהבנתי את העוצמה שנשארה לרגשות האשמה אצלך, והאמפטיה לכאב של אחרים.. וכן. זה עוד דבר במסגרת "ההתנהגות הנאותה". צריך לשמוע את כל אלה שמרוב לחץ ומבוכה ובלבול מדברים שטויות. מתבלבלים בין מי באמת איבד ואת מי צריך לחבק. וכשמדברים איתך, דווקא אז מתחילים לבכות והכאב שלהם יוצא אצלך. ואת הופכת להיות המנחמת. מתה מהמשפטים האלה שקוראת לפעמים בעיתון. הגענו שבורים והמשפחה חיזקה אותנו.. חה!! ואנחנו משחקים את המשחק גם. נכנסים לנישה המכובדת של האיפוק, של לא לפגוע, של להתנהג באופן מכובד. אפילו מביאים את המת לדיון וחושבים שבטח זה מה שהוא היה מצפה מאיתנו.. ובכלל.. שאנחנו?.. נבקש עזרה?. נגיד שאזלו הכוחות?.. שיותר אי אפשר? מותר? מותר לגרש את האנשים הביתה ולהגיד רוצה להיות לבד? מותר להגיד למטלפן, סליחה, קשה לי השיחה הזו, ודי? מותר לספר כמה באמת רע ושחור ולא מוצאים שום טעם בכלום ורק רוצים למות? אז לפעמים כשיש לך אנרגיה וחשק ובא לך - תזרמי עם זה. כי הדברים שאת אומרת כשאת "מנחמת" מישהו אחר זו עוד דרך לנחם ולחזק את עצמך. וכשאיו לך חשק - תעיפי את כולם. וזהו! שימי את עצמך עם הכאב שלך במרכז. המשחק הזה מיותר. הייתי שם. חבל לך. זה סתם.. ואם את מכירה מישהו שיכול לגנוב את הכאב.. אז תביאי מהר ועכשיו לכאן! חיבוק חם לך אחת שלך

 

[גריני]

ה"אחרים" במפגש עם האבל

כמי שמגדירה עצמה כאן כ"לא משפחת שכול" (למרות שזה לא מדוייק) - אולי תרצו לשמוע מה חושבת "אחרת" על הענין הנדון. אני מסכימה עם כולם שהצורך לנחם אחרים - אותם שאינם במעגל הראשון של האבל - קשה ומכביד, לעיתים (אם כי - יש בו אולי מן הנחמה, כפי שכתבו לפני). אבל, נדמה לי שלפחות חלק מאותם "אחרים" - כשמספרים לך על הצער והקושי שלהם - מתכוונים בעצם להגיד: תראי כמה אני איתך, מתכוונים בעצם להביע הזדהות, וזה רק לא כל-כך מצליח להם... כי יש כאלה שמאוד נבוכים, שמאוד קשה להם... יש כאן כמה אנשים שודאי זוכרים את הקושי שהיה לי להצטרף למעגל הכותבים בפורום זה - וזה מאחורי מסך של אנונימיות, חוסר הכרות אישית וכו´ - קל וחומר - כשמכר קרוב שלנו איבד מישהו יקר מאוד - אנשים רוצים להשתתף, להזדהות, לעזור... אבל לא תמיד יודעים איך! ולא שזה צריך לשנות לך משהו, רק כדי להסביר מה קורה לחלק מהאנשים. וכמו תמיד, אני מוצאת אצל אחת מהצד את "משפט המחץ" : "ואם את מכירה מישהו שיכול לגנוב את הכאב.. אז תביאי מהר ועכשיו לכאן!" ובו בעצם נמצאת התשובה האמיתית: הרי לא באמת חשוב מי אומר מה ומתי - זה תמיד יכאב! הפרידה הסופית הזו - אין בעולם מילים שיכולות לגשר עליה! החור העמוק שנוצר עם לכתו של אהוב, ולא משנה באילו נסיבות, זורק את אוהביו למקום ממנו איש איש בדרכו - מחפש דרך להמשיך, כי אף אחד אחר בעולם לא יכול לקחת את הכאב. ומילה לסיום: מצטרפת להצעה ללמוד להגיד בפשטות: אני זקוק/ה כעת לזמן לבד, נא הניחו לי! זה ממש לגיטימי! ואם מישהו נעלב? אומרים בעברית: זב"שו! יש לך על הכתפים משא מספיק כבד - אל תוסיפי עליו דברים שאינם הכרחיים!

 

[benni (mac)]

גריני

שוב? "משפחת שכול" , כן שייכת , לא שייכת ,ומה זה בכלל : "משפחת שכול"? אני זוכר את "הקשיים" שהיו לך להכנס למעגל הכותבים...ואני גם זוכר , שכתבת על אביך.ואני גם זוכר ,שהזכרת...20 שנה . עכשיו , אנסה להבהיר עצמי , אצלי למשל , זה כבר שלושים...שנה,אז מה, אני שייך,ואת לא? זה הכל ענין פרטי של כל אחד או אחת ,תחושתו או תחושתה ,לגבי אובדנו או אובדנה. אני זוכר שכתבתי לך...:"מקווה שהצלחתי להביע כוונתי"...שוב... אגב גריני,בענין הסופרמרקט...

,אני דווקא זוכר בערגה , את בעל המכולת השכונתית,שתמיד כשהייתי מבולבל...במשפט אחד,כזה של חוכמת חיים מהחיים, היה "מפקס" אותי...והיום ,פה אצלינו בארץ הקודש(?!),אולי עדיפה בכלל... המעדנייה?

 

[גריני]

בני

לא, לא "שוב משפחת/לא משפחת שכול"- אלא שניסיתי להביא את הדברים מזווית הראיה של המנחמים. ואתה, כמובן צודק - הכל ענין של הרגשה, ולמרות שאבי נפטר, כפי שנחמד לי שזכרת, זה היה מוות "טבעי", אני הייתי אמא בעצמי וזה עבר עלי אחרת ממה שאני חווה דרך פורום זה (מה גם שבשנתיים האחרונות פיתחתי איתו "יחסים קרובים" יותר מאי פעם, אבל זה כבר סיפור אחר). ונכון גם הצד של בעלי בסיפור השכול - עליו אינני מוכנה עדיין לדבר - ובכל זאת, בהרגשה שלי - אינני שכולה. אשר לסיפור הסופרמרקט, מצטערת אבל הפעם לא הבנתי את כוונתך. אפשר לקבל הבהרות? ערב נעים לך, ג.

 

[אחת מהצד]

היי גריני

חושבת שבני התכוון למשהו שכתבת לפני כשבוע. עזרא אמר משהו על סופרמרקט ואת אמרת משהו על הסחורה של החדשה.. דיברת על להסתכל לאבל בעיניים. ושהעיקר הוא לא לפחד כלל..

אחת שיושבת ליד בני ומעתיקה ממנו ת´שיעורים

 

[benni (mac)]

../images/Emo13.gif ו...

וערב נעים , ושבת מהנה.

 

[מיכל@בר]

לנחם אחרים...

כל כך מוכר העניין הזה של הצורך בלחזק את האחרים שנשברים כי הם לא עומדים במה שקרה. אין להם יום ואין להם לילה, הם לא מתפקדים כי הם חושבים כל הזמן עלינו, על מי שמת לנו, והכל משתבש אצלם. טוב, זהו, ככה זה עובד, ולפעמים אנחנו מבינים את האין אונים שלהם, ולפעמים נמאס ובגדול. מובן נורא מה שאמרת שיש הרגשה שהם לוקחים לך את הכאב..

 

[tear]

"בלנחם את האחרים"?!

עד היום אני לא בטוחה שהבנתי את עניין ה"לנחם אחרים", או הם לא מסוגלים "להתמודד", אם מה בדיוק הם מתמודדים, מלבד אי היכולת להבין את הכאב שלנו באמת?! אחת הסיבות [שנאמרו לי] בניתוק מספר רב של חברים מאיתנו, היתה שאינם מסוגלים להתמודד איתנו, ושוב בלתי מובן לי ואפילו פוגע... השיבוש בחיים הוא בעצם שלנו, הכאב הגעגועים, ההתמודדות. הם אינם יכולים להבין אותנו,אך התמיכה מצידם היא בעצם ההתעניינות בנו מידי פעם, מבלי לחנוק ומבלי להתלונן כמה קשה להם להתמודד, חיבוק מידי פעם ועצם הידיעה שיש מישהו שחושב עלינו. ורק אוסיף, כמו שכתבה אחת מהצד אם יש מישהו שיכול לקחת לי את הכאב, אז אני בתור.

 

[אמא של ג..]

את ´ת ו ת ח´

את בהחלט אומרת את מה שאני מרגישה. אחותי בהחלט - עד היום - עושה לי את זה. עד היום אני צריכה לנחם אותה. ודי - לא יכולה יותר. ולא שאני חושבת שהיא לא כואבת - אבל, דחילק זה הבן שלי. לפני כל אזכרה היא עושה לי כזו סצינה - שבפעם האחרונה החלטתי לאמר לה שלא תבוא. כמו שנאמר - לנפנף את כולם. מקווה שתמצאי את הכוח לנפנף (ועוד ניראה אם לי יהיה הכוח לזה) מחבקת אותך

 

[tear]

אמא של ג.

מורידה את הכובע בפניך, אני לא מסוגלת "לנפנף" כפי שעשית את, וזה קשור דווקא לחמותי. איך עושים זאת מבלי לפגוע?

 

[רחלי27]

פשוט

תגידי לה את מה שהיא רוצה לישמוע.... שהיא מיסכנה ואומלה וכל מיני כאלו.. היא בטח תרגע ותתקפל כי כניראה זה מה שחסר לה!! ואני כבר למדתי לחיות עם הכאב של כל העולם! ומפרגנת לעצמי ליכאוב עם כמה אנשים בודדים-ממש רק חברים טובים! ולבכות ולכאוב ולהיתגעגע.... ומה שהכי מעניין הוא שדווקא הם אנשים שלא הכירו את בעלי ובני..מעניין לא?? זהו-המון כח!!

 

[עדנה, אמא של אייל]

נחמו נחמו עמי....

בעניין "לנחם אחרים".... תמיד מנסה להיזכר איך התנהגתי אני באירועים שכאלה....מי יודע איזה שטויות בבלי דעת פלטתי ועשיתי......ושיסלחו לי כל השכולים שספגו אותי.... וחברה טובה אמרה לי השבוע:" הייתי כל כך חסרת אונים, כי רציתי לעזור, לתמוך, ולא ידעתי איך.....בסוף, החלטתי לסמוך עלייך.....ידעתי שרק את יודעת הכי טוב, איך ומה יעזור לך....ואני צריכה רק ללמוד להקשיב ולהיות...." והמשפט הזה "החלטתי לסמוך עלייך...." הרגיש לי הכי תמיכה שאפשר לקבל ממישהו.... ולפעמים, כמו שאומרת רחלי...אני משחקת את המשחק של "מנחמת המנחמים"...משתתפת בצערם של המסכנים....ומרחמת בקול גדול...עד שהם נרגעים ועוזבים אותי בשקט.....ומצליחים לישון בלילות. ובבקשה, שאף אחד לא יגנוב לי את הכאב....הוא שלי....זה מה שנשאר לי....רק ממש לא אכפת לי לנוח ממנו מדי פעם.....להחנות אותו באמצע האוטוסטרדה...איזה "ליל חניה"......

 

[Star_Dust]

האנשים שלא הכירו את בעלך ובנך

אני חושבת שזה די מובן שאת מרגישה יותר נוח לפרוק את הכאב בחברתם. כי לאנשים האלה איכפת רק ממך. כואב להם כי לך כואב. הם עצובים כי את עצובה. הם כואבים על לכתם בטרם עת של בעלך ובנך אבל לא בגלל שהם מתגעגעים אליהם (הרי אותם הם לא הכירו) אלא בגלל שאת מתגעגעת. הם חווים את הכאב דרכך ולא מעמיסים עליך את כאב הגעגוע שלהם. אני לא יודעת אם זה מובן. יש דברים שאני מבינה טוב מבפנים אבל כשאני מנסה להעלות אותם על הכתב הם נשמעים לי מעט מוזרים.אבל מכיוון שחווית אובדן אני מניחה שאת גם מרגישה אותם מבפנים. אני.

 

[רחלי27]

את פשוט צודקת..

זה ככה....והסברת את ההרגשות שלך בצורה מאוד ברורה. לפעמים אני מיצטערת שהם לא הכירו אותם אבל.... העיקר לילה טוב לכולם-לכם בוקר טוב!

 

[ניצן16]

זה ככה רק אצלי?

אתם יודעים מה, תמיד אני מרגישה שלמרות שאני "עברתי את זה" - שאני בעצמי "שכולה" ומכירה את הסיפור טוב טוב, עדיין קשה לי לנחם אחרים. ש"אפילו" אני לא מוצאת את המילים הנכונות והמתאימות להגיד. מי אמר בכלל שכשהיית שם, אתה כבר מומחה בענין??? אני בקושי את עצמי יודעת לנחם, אז אחרים? ובחיי שאני רוצה לעזור ולנחם אחרים, אבל לפעמים פשוט לא מוצאת את המילים. ונכון שאנו רוצים שיעזרו לנו, ולא לשמוע עד כמה שכואב להם, אבל עצם הידיעה שבן אדם רוצה לעזור לך, כבר קצת עוזרת, לא ככה? ומישהו חכם אמר לי פעם, שכמה שאנשים רוצים לעזור אחד לשני בזמנים קשים, את רוב העבודה השחורה הבן אדם יעשה בעצמו. ככה זה. ותחשבו על זה... ולילה טוב

 

[Star_Dust]

זה משהו שאני תמיד אומרת למנחמים

בעיקר למנחמים נבוכים... מספיק שבאתם...אתם לא צריכים להגיד דבר...כי אין מה להגיד...אפילו לי, שנמצאת בתוך זה, אין מילים. ואם חס וחלילה דבר דומה יקרה למישהו אחר...גם אני לא אדע איך להגיב...למרות כל מה שעברתי... כי פשוט אין מילים... אני.

 

[אוזן רגישה]

אבק כוכבים, כל כך מיוחד ויפה - עוטף

תחשבי איזה שם נהדר בחרת לעצמך, כל במרחב, כל כך עוטפת ומרגיעה, כל כך יפה. בתוכך הרבה כוכבים מוצאים להם מרגוע. מה זה משנה מה הם מצפים ממך? משנה מה את מצפה מעצמך. את המרכז, תני לעצמך את כל המקום שמגיע לך ומשם, משם כבר יהיה לך מסלול שיתן לכאב שלך למצוא את המקום הנכון לך. מצאי את מה שגורם לך לשאוב כח, מה נותן לך אנרגיה של אור והלוואי ויוקל בך הכאב. מעבר לכך, המשפט שלך אדיר, הלואי והייתי קוראת אותו לפני שלושה חודשים. האמת נתגלתה לי כשחברה טובה סיפרה לי מה קורה "מאחורי הקלעים", ברגש הכי עמוק ואכפתי. היא באה וישבה איתי והתחילה לספר לי בדיחות. אני בשחור קרוע, מנותקת משהו ולאט חזרתי לחיים וצחקתי קלות. אז היא אמרה לי שיש לה "מרגיש בבטן" אבל אי אפשר לתרגם את זה למילים אז היא שותקת או לחילופין צוחקת איתי כי גם צחוק זה כואב. אחרי שעברו מולי שניים שלושה שבאו כי אין ברירה ואמרו את מה שצריך לשתוק היא סיפרה לי שיש מבוכה אדירה. אנשים במצב מבוכה לא ממש יודעים מה להגיד ובדרך כלל אומרים את כל הדברים הלא נכונים וחושבים שהם נהדרים באמירתם. זה לא שהם לא אוהבים אותך או לא אכפת להם, זה בגלל שהם אוהבים וחוששים לך ורוצים לחלוק איתך את הקושי. יש משפטים בנאליים כמו: צריך להיות בשניים כדי להכפיל שמחה ולחלק את העצב לשניים. אבל האמת היא שעד שאדם לא "נמצא" בנעליו של אחר, הוא לא מבין ממש על מה מדברים, הוא רק מדמיין.

 

[Star_Dust]

ובדיוק אמרתי לאימא שלי היום...

שאין לי מושג למה בחרתי את הכינוי הזה. פשוט הייתי צריכה כינוי חדש וישבתי מול המקלדת והכינוי הזה עלה לי בראש. משהו פנימי כזה. וברגעים כאלו אני בדרך כלל כותבת את מה שעולה וחוזרת מאוחר יותר בשביל המשמעות. תודה שנתת לו משמעות. אני.