תעזבו את הכאב שלי! או הזדהות יתר

[אוזן רגישה]

אבק כוכבים, כמו שכתבת, זה עלה לך

זה משהו פנימי כזה - שלך! אני סתם הייתי שם לקרוא ולהאזין למה שכתבת. תודה על המחמאה למרות שלא לי היא.

 

[shy-angel]

הכאב של הוא רק שלך

ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממך. אנשים מנסים להקל, לעזור, לעודד, וזה כל כך לא אפשרי במצב הזה. אנשים חושבים שהזדהות תפרוק ממך חלק ממנו. אנשים חושבים שתרצי לדעת כמה גם להם כואב עליו. אנשים חושבים שאם גם להם כואב, לך יכאב פחות. והרי כל מה שצריך באמת, בהרבה מקרים, זה רק חיבוק והקשבה.

 

[Danit R]

עצם ההגעה נותנת כוח

ברור לי שכל המשתתפים בצער אינם יודעים מה לומר, אך עצם הגעתם נותנת כוח ולפעמים המילים מיותרות.....

 

[בר-אור]

אני חושש

כי בכאבכם כי רב, חוטאים אתם לעם המנחמים, וגורמים להם עוול, באין ביכולתם להביא לכאן את הצד שלהם. בטוח אני כי לא מעטים מכם נאלצו לערוך ביקור אבלים בטרם נפלתם על כורחכם לתוך עולם השכול. רגשות של מבוכה, עצב וכאב משמשים בעירבוביה גם אצל אלה הבאים לנחם. המילים הנכונות נעלמות, המבט מושפל ורגשות ההשתתפות בצער גואות בתוך מערבולת המבוכה. אמת. איש לא יוכל להרגיש את כאב האובדן שחשים הורים על ילדם, שחש בן הזוג על זה שנעלם מחייו, או כאבם של אח או אחות - כל עוד לא חווה זאת על בשרו. איני מאחל לאיש (ובטוחני שאתם עימי) לחוות את טעם השכול על מנת לדעת מה ואיך לומר או להגיב בשעת ניחום האבלים. ועל כן, עד כמה שזה נשמע אירוני, יש לנהוג עימם, עם "עם המנחמים", באורך רוח, לכבד את רצונם הטוב, ולהתנחם בעצם הגעתם לנחם, כפי שאמרה danit . אני מניח, ללא שמץ של ציניות, שאם ניתן היה לרכז את שכתבתם מתוך נסיונכם, למסמך "המלצות לביקור אבלים", ולפרסמו ברשות הרבים, (ואולי אפילו בבתי הקברות) - היו נחסכות עוגמות נפש רבות לאבלים ולמנחמיהם. ותסלחו לי על ההתפרצות לדלת פתוחה.

 

[מיכל@בר]

גם כמי שנפגעה לא אחת מתגובות שהיו

מיותרות ויכולות היו לא להיאמר כלל, אני מסכימה עם הדברים שכתבת, שכן, כל רצונם הוא לנחם, ונכון שקיימת מבוכה וחוסר נוחות ובלבול כשבאים "ניחום אבלים". ואין ספק שלא הייתי מאחלת לאף אחד להיות במקום זה ששכל את מי ששכל... ומסכימה לגמרי שיש לכבד את רצונם הטוב, ולדעת שמרצונם באו כדי להיות עם.. להיות ליד.. רק שלפעמים התובנה הזו קצת נעלמת לנוכח הערות שבאמת, טוב היה אילו לא היו נאמרות, ושוב, מבינה שזה בא מהמקום שלא רוצה לפגוע, רק מהמקום הנבוך והמקווה להקל ולו במעט... הרגשות קצת אמביוולנטיות יש סביב הדברים האלה. אבל אתה צודק. מאד.

 

[benni (mac)]

ואני חושש

שאולי לא "תאהב" את מה שיש לי בנדון,ואנסה בקצרה : בי אין חטא למנחמים , משתתפים בצער , חולקים בצער , ביקורי חולים וכו´, רבים מאלו , עושים זאת כי כך נהוג , כך צריך להתנהג , זה "חובה",ויתרה מזאת זה משקיט את מצפונם/ן. ואני אומר ,להישיר מבט , זה הכל.נכון , זה קשה , זה מביך , זה דורש אמת , זה דורש הכרות עם המודעות של כל אחד ואחת את עצמם/ן,ומה לעשות... רובינו לא... אגב , זה בדיוק הענין , אין מילים נכונות... לפחות לדעתי. ערב נעים לך ,ובאותה הזדמנות , ערב נעים לכולם ולכולן.

 

[עיניים]

אתה צודק.

אינני "אוהב" את מה שכתבת, שהרי מדבריך יוצא שמי שאכן צריך להיות נוכח בימי השבעה, זו המשפחה הקרובה בלבד, שהרי ה"יתר" באים לנחם רק כי "כך נהוג", כי "כך צריך", כי "זה משקיט את מצפונם". האם באמת אתה חושב שאין במנחמים מידה של כאב? של צער - (בקנה מידה אחר מאשר האבלים, מן הסתם) ? מעבר לזאת, גם אם נניח שאתה צודק, והם עוןשים זאת לצאת ידי חובה, האם לא מגיעה להם הכרת תודה ולו בשל כך שטרחו להגיע? ואני משוכנע, בני, שאם א ת ה תלך היום לביקור אבלים, א ת ה תישיר מבט, כי ל ך , מתוך הנסיון הכואב שלך, יש את המודעות הזאת (לצערי). וכפי שכבר אמרתי - מי שלא חווה אובדן ושכול - ולא חשובה הסיבה בשלה הגיע לניחום האבלים, קשה לו. לילה טוב גם לך, ולכולם/ן.

 

[אחת מהצד]

לבר אור

חום. אהבה. אמפטיה. נתינה. הכי בנאלי. הכי פשוט להבנה.. לחבק חם. ללטף את.. להקשיב ל.. להיות עם.. לשאול אם צריך.. לשאול אם יעזור ש.. להביא.. לתת מרחב.. לתת אוויר. לאפשר להוציא.. לאפשר לדבר. לאפשר לבכות. לחבק. להקשיב. להיות עם. לחבק. לאהוב. לחבק. לחבק.

 

[עיניים]

מסכים איתך מאד

בתנאי שזה מתאים לשני הצדדים, כי הרי עליך להודות ה"רשימה" שהצגת, (שאגב אני אישית מתחבר אליה), הינה מאד אינדיווידואלית. יש כאלה שלא יקבלו בברכה חיבוק חם או ליטוף מהירקן השכונתי, יש כאלה שדווקא יעדיפו לשבת מכונסים בפינת הספה ולשתוק במקום לדבר. ולכל השאר התכוונתי כאשר הגדרתי את רגש המבוכה של המנחם, ואינני מתכוון למשפחה הקרובה או לחברים הקרובים, שהרי אלה גם אלה מאפשרים ללא ספק לאבלים לדבר, לבכות ולהוציא את שעל ליבם. לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך במושגים "לתת מרחב" "לתת אוויר". האם את מתכוונת למשך זמן הביקור?

 

[בר-אור]

מתנצל על הטעות.

בטעות הכנסתי את ההודעות תחת שמה של בת-זוגי, (חוסר אחריות, מודה) ועל כך אני מתנצל. לילה טוב.

 

[אחת מהצד]

מסכימה איתך מאוד

גם מאוד תלוי מי הירקן או המכולתניק השכונתי. ובאמת לא צריך לצפות לכלום מאותם אנשים שאינם קרובים ואלה שעבדו עם.. שהיו ליד.. שהכירו פעם, שחשים צורך לבוא ולהביע הזדהות. את אלה חושבת שיש להעריך שבאו וכל מה שיגידו זה בסדר. עצם זה שטרחו ובאו ולחצו יד ואמרו משתתפים בצער -זה הרבה. אומר שלא עברו לסדר היום. אומר שהיה חשוב להם לבוא. וזה מספיק. זה יפה. וכל הכבוד להם. אפילו שאצל חלקם זה בא מקוד התנהגותי. גם להגיד שלום מה נשמע זה קוד התנהגותי. זה בסדר. זה אחלה. אני התכוונתי לאנשים הקרובים. לחברים. וגם "הקיטורים" היו פה ברובם על משפחה וחברים. שמהם אתה כן מצפה לתמיכה ולהבנה. במרחב ואוויר לא התכוונתי לזמן הביקור, למרות שגם פה נכון לפתח רגישות ולבדוק. התכוונתי לזה שלכל אחד יש את הדרך שלו לעבד את האבל ושצריך לתת לכל אחד לפי דרכו. כמו בחיים אגב. ונכון.. לא לכולם נוח עם חיבוקים. אז שלא יחבקו.. זה בדיוק כל הענין.. אין כללים ואין חוקים למעט אחד כשאתה בא לנחם מישהו.. אתה לא המרכז. הוא או היא המרכז. שבת שלום לך ומבורך

 

[נופשת]

שינחמו.

שיגידו כל מה שעושה להם יותר קל על הלב. אני לפחות, מסוגלת להכיל את זה. אבל .. בשביל להצליח להכיל את זה, אני חייבת לצחוק על זה, ובשביל זה יש פורומים מסוג זה. אז נא לא לשפוט אותי. או כל אחד אחר שאיבד מישהו. כל אחד מתמודד כפי שהוא מסוגל. גם על עצמי אני צוחקת. ולא מעט. לי זה עוזר. לבת שלי זה עוזר.. לבן שלי פחות, אז מתמרנים.

 

[אוזן רגישה]

בר אור יקר, אל לך לחשוש, זו בדיוק

הכוונה. אם קראת את דברי אנחנו לא ממש חוטאים למנחמים כי מי מאיתנו לא היה שם.. אבל, אם לא היו חוששים להיות הם עצמם, היה קל יותר למנחם ולמנוחם. אכן אפשר ליצור ספר המלצות אבל מאיתנו מסוגל להציץ ברגע כזה? אני כמנחמת לא מסוגלת כי כמו שכתבה מישהי (סליחה שלא זוכרת שם), גם למנחם כואב כי גם הוא איבד.. וחוץ מזה מבוכה זה דבר בונה (דעתי כמובן).

 

[inbale]

כשישבנו שבעה על אחי

ניגש מישהו שהיה מאוד חשוב לי ואמר לי משפט שאני לעולם אזכור : "נגמרו לי המילים אז אני פשוט אשתוק" וזהו. כשאבי נפטר סירבנו לשבת שבעה בעיקר בגלל הטרואמה של השבעה של אחי שהיינו צריכים להגיש כיבוד מסביב לשעון לכל האורחים שהגיעו ולנהל מה שנקרא SMALL TALK. במקום שבעה רישמי כזה אנשים פשוט התקשרו קודם תיאמו שעות. הגיעו ביחידם וזוגות וזה היה הרבה יותר אנושי.

 

[רחלי27]

וכשאנחנו ישבנו שיבעה.

באו אנשים מכל העולם, טלפונים ומיברקים. שמענו את כולם...שוחחנו...ניחמנו... ואחרי שחזרנו ביום השביעי מבית העלמין התחלתי ליבכות-עם הילדים! אנלא רוצה להיזכר בזה אבל זה כניראה חלק מהחיים,להיתרגל להישתלב עם ההרגשה הזו בעולם. הרי לכל אדם יש את הטראומות שלו. לאחד מחלה,לשני חרדה ולנו השכול.. אז בתוך אוכלוסית העולם המגוונת הזו אנחנו נושאים את האהבה בשקט.. ונושאים איתה גם תפילה לטוב .. רק טוב!! רחלי.