תפיסת הטיפול בעיניכם

אסף1122

New member
אז זהו שאני גיבשתי מסמך בנושא

בכלל ממליץ למי שבתקופת חיפוש - לערוך אם הוא יכול מסמך או מסמכים שבהם דברים קבועים - כמו הרקע האישי, ומה מצפים מן הטיפול וכזה - ולשלוח למטפל לפני הפגישה הראשונה אפילו שיקרא. זה חוסך זמן וכסף - ואז אפשר יותר מהר לעבור ל"תכל'ס" ולטיפול עצמו, במקום לבזבז זמן על לספר על עצמך וכזה. מצרף את המסמך למי שבא לקרא. דרך אגב מצאתי מטפלת DBT. דברים עם מכון אופק הסתבכו הם נבהלו מן האופי המבין והדורש שלי והתקיף שלי כנראה, כי היו חדים מאוד וברורים שלא יטפלו בי וזה לא נתון לדיון ולא לויכוח וגם לא יתנו הסבר. כן רמזה יפעת כן על "האיומים" שסגפו ממני.. (אחרי סאגה של התעלמויות שלהם וכו' זה הגיע למצב כזה שאיימתי בהלאת שיחה עם המזכירה שהבטיחה שיפעת תדבר איתי ושחשתי שלא יקויים). בכלל התאכבתי ממנה מאוד כי מי אם לא היא אמורה להבין מה זה חוסר בויסות ריגשי וכעס כאשר מבטיחים לך שיחזרו אליך בשיחת טלפון ולא חוזרים... או שאתה שולח מסמכים וקוראים רק אחד מהם, במקרה זה שלא כתוב בו על אישיות גבולית אלא רק על ה CF ו OCD (שמאוזן אגב לחלוטין תרופתית) - ואז אתה שולח מייל זועם... כלומר זה כלכך אבסורדי שהמקום שאמור לטפל בכל אלה - נרתע מכך...
 

אסף1122

New member
תפיסת הטיפול בעיניכם

שלום רב. שמי אסף ואני סובל מהפרעת אישיות גבולית ואני מתחיל לחפש טיפול מתאים. הרקע להפרעה, על קצה המזלג: מחלת CF סיסטיק פיברוזיס, מחלה פיזית קשה הדורשת שעות של טיפולים יומיומיים סזיפיים וכוח רצון שלא מן העולם הזה להתמודד איתה (גם אצל אנשים בריאים נפשית). יחד עם זאת: משפחה המאשימה אותי במחלה, משפחה פולניה קרה שכל אדם אחראי לרגשותיו ולהתמודדות עם בעיותיו, אין תמיכה רגשית וכו'.

העניין הוא כזה. אני לא צריך שיסבירו לי איך להרגיע את עצמי אל מול טריגרים (שקרים של אנשים, חרדת הנטישה העצומה והכעס העצום שקיים בי) ע:י טכניקות הרגעה וכו' - כפי שאני משער (וכאן אולי תוכלו להאיר את עיניי) שקורה ב DBT, כפי שקראתי עליו. ברגע שאני נמצא בטיפול, 3 פעמים בשבוע, כן 3 פעמים בשבוע - עצם הידיעה וההרגשה שיש מקום חם ואמפטי שנותן לי תוקף לרגשותיי (שקשה להתמודד עם המחלה וכו', ושלא מאשים אותי אם אני חולה קצת יותר מהרגיל וכו') - נותנת לי כוחות ואני כמעט "תוך שניה" הופך לאדם נורמלי - קרי יש לי את הבסיס והקור רוח להחליק טריגרים, ואף לראות את הצד השני (למשל בחורה שלא נעים לה להגיד שלא מעוניינת ולכן ממציאה תירוץ - אני יכול להבין שקשה לה ו"לסלוח" ולא להיכנס למלחמות צדק וחינוך שזה לא בסדר ששיקרה) - לתכנן תוכניות לעתיד, להיות אופטימי, לתפקד, לאכול והכל.

העניין הוא שכל המטפלים, ללא יוצא מן הכלל, שניסיתי עד כה (2) לאחר ההכרה שזה מה שעוזר לי - תופסים את הטיפול כמשהו "מתקן", שיימשך שנה/שנתיים/שלוש - ואז אוכל לעמוד בזכות עצמי. ואני בקונפלקיט בין הדיעה "המקצועית" (המרכאות כי לא סומך כלכך על אנשי מקצוע) לבין התוצאות בשטח - טיפול של 3 פעמים בשבוע בו כמעט "לא קורה כלום" פרט לכך שיש מקום שמקשיב לי ואני בעצם "מטפל בעצמי" - עושה פלאים, כלומר סוס מנצח! במיוחד שההתמודדות והתיקוף השלילי מן המשפחה - הם כרוניים! אז ההיגיון אומר שהתיקוף החיובי והתמיכה בהתמודדות גם הם צריכים להיות כרוניים. זה לא אנושי לדרוש ממני לתת אנטי-תיקוף לתיקוף השלילי של המשפחה ולהתמודד בעצמי עם המשפחה. כפי שהתיקוף השלילי בא ממקור חיצוני, והוא קיים באופן כרוני - כך גם התיקוף המתקן צריך להיות כרוני ממקור חיצוני.

השאלה שאני שואל אתכם - איך אתם, ואיך המטפלים שלכם - תופסים את הטיפול? כמשהו זמני - שנה/שנתיים/שלוש, עד ל"ייצור " מטופל "מתוקן" שעומד בזכות עצמו - או תפיסה של טיפול כמשהו תומך לכל החיים? וגם לגבי המינון התלותי לכאורה - 3 פעמים בשבוע. בקיצור מה אתם אומרים על תפיסת הטיפול שלי - שנשמעת תלותית אולי, אבל לא בדיוק. כי אני עושה את כל התהליכים לבד, פשוט הידיעה והעובדה שיש מקום קבוע וחם - היא זאת שאמשפרת זאת. אפשר לקרא לזה "עצמאות תלותית"... - מה דעתכם מנסיונכם?

אסף
 
ברוך הבא אסף


עוד לא יצא לי להכיר מישהו עם הפרעת אישיות גבולית שמתמודד עם מחלה פיזית קשה...

אבל כן יצא לי להכיר שני ילדים שהתמודדו עם המחלה שלך, שניהם מאותה משפחה... אני זוכרת עד כמה זה היה קשה... הטיפולים... התרופות... החמצן...
הייתי חברה של אחותם...

נשמע שזו התמודדות לא פשוטה בכלל!!! להתמודד גם עם הפרעה אישיות גבולית וגם עם מחלה פיזית כזו...
אין ספק שזה קשה פי כמה וכמה עם משפחה קרה ולא תומכת...
המשפחה שלך נשמעת לא פשוטה בכלל... עצוב לי לשמוע שהם מאשימים אותך במחלה!!
אני מאמינה שמאוד קשה להם גם, אבל להאשים אותך??!...

מותר לשאול מה המצב של המחלה שלך? או שהשאלה רגישה מידי?...
יש לך כוח רצון?

חשבת על לצאת מהבית? זה דבר שהוא אפשרי עם המחלה שלך?

אתה צודק שהמשפחה שלך לא תשתנה, אבל אתה יכול להתרחק מהם אם הם עושים לך רע... לא לנתק קשר, רק לשמור מרחק...

לגבי טיפול - אף אחד לא אמר שכל מי שמאובחן עם אישיות גבולית חייב להיות מטופל ב- DBT, לי עוד לא יצא לנסות את השיטה הזו, וטיפול פסיכודינאמי עוזר לי אז אני לא רואה צורך לנסות כרגע...
אם משהו טוב לך ועוזר - איו צורך לנסות משהו אחר... תדבוק במה שמתאים לך, לכל אדם מתאים משהו שונה...

אני מטופלת פעמיים בשבוע ועוד כמה חודשים אני אצטרך למצוא מקום טיפול חדש, מטפלת חדשה ולרדת לפעם בשבוע ואני מקווה שזה יהיה לי מספיק ושאני אשרוד את המעבר הזה...

גם אני צריכה את המקום הזה לפרוק ולשתף, כי אני לא יכולה לעשות את זה במקום אחר... זה מה שהכי עוזר לי... וגם אותי הטיפול ממש מאפס... וזה אחרי כמה שנים של טיפולים אינטנסיבים...

כמה זמן אתה כבר בטיפול? זה בסדר ללכת כמה פעמים שאתה צריך כל עוד יש מימון ואפשרות לזה... אני הכרתי מישהי עם הפרעת אישיות גבולית שהייתה באשפוז יום + 4 פעמים פגישות אצל פסיכולוג פרטי (באשפוז יום היא קיבלה שיחה פעם בשבוע וביחד = 5....)

יש אנשים שמחפשים שיביאו להם כלים ויגידו להם מה לעשות וישנו להם את החיים, פגשתי הרבה כאלה... אני מעולם לא הייתי כזו... אבל כל אחד והצרכים שלו...
בגלל זה טוב שיש מגוון של מטפלים ומגוון של טיפולים...
אני כמוך גם צריכה את החום והאכפתיות ואת המקום לשתף וכו'....

גם לי היו פסיכולוגים שאמרו שאולי אני לא אצטרך טיפול לנצח למרות שאני הרגשתי שכן והפרעת אישיות גבולית זה לא משהו שעובר כמו שפעת, זה כרוני...
אבל אולי אחרי שנמלא את החסכים שלנו ונתחזק מתישהו כבר נוכל להתמודד לבד? אי אפשר לדעת כבר מעכשיו, אבל כנראה שזו כן אפשרות אם העלו אותה בפני ובפנייך, כמה שקשה להאמין שזה אכן יקרה... במיוחד בתחילת הדרך קשה להאמין בזה... וזה אפילו מפחיד...
ומה נעשה בלי המקום היחיד הזה שמכיל אותנו ומחבק?
אל תפחד... אף אחד לא יקח ממך את הטיפול בכוח... אני לא מאמינה שישאירו אותך להתמודד לבד...

אני אשמח שתמשיך לכתוב פה, תוכל לקבל חיבוקים והבנה גם מאיתנו
 

אסף1122

New member
אז ככה כמה הבהרות

קודם כל אני בן 33, ומגיל 21 לא גר עם ההורים והמשפחה. מצבי הרפואי טוב, אפילו טוב מאוד. אני מתמיד בטיפול פחות או יותר, וגם המוטציה הגנטית שלי יחסית ברוך השם (לא שאני דתי) - קלה.

כאן נכנס ההבדל שלי, כפי שנראה לי, בין בורדרליין רגיל לביני. בניגוד אולי למישהו שלא קיבל תיקוף (ולדיציה) ואמפטיה כילד או בחורה שעברה התעללות וכו' - הדברים היו וקרו. במרבית המקרים באמת נזקק תמיכה וטיפול לכל החיים, אבל לפעמים אפשר לקבל מנה מספיקה וכלים במשך טיפול ארוך של כמה שנים טובות- ואז המטופל הופך לאדם "רגיל" פחות או יותר. במקרה שלי - הבעיה היא כרונית. הטיפול במחלה הוא יומיומי, וגם העובדה שהמשפחה לא מתקשרת בקושי לשאול לשלומי, ואם כן זה תמיד עם ביקורת עקיצות והאשמה - היא כרונית. לכן ההבנה שלי, בגיבוי של פסיכיאטר לפני חודשיים שפגשתי - הוא שאני זקוק לתחזוקה קבועה. הוא לא אמר זאת מאינטרס כלכלי כי בכל מקרה הוא טס לכמה חודשים והוא לא זה שיטפל בי. אבל בהחלט הוא גרם לי לזנוח את האשליה שהייתי בה כל השנים - שאחרי טיפול כלשהו אהיה "מתוקן" ואעמוד בזכות עצמי - והבנתי שכמו שהתמודדות עם המחלה והתמודדות עם המשפחה הן כרוניות - כך גם הטיפול.

אחרי הפגישה עם הפסיכיאטר - תפקדתי במשך 5 ימים! משהו שהיה מדע בדיוני עד אותו זמן. נהגתי לאט, אכלתי (!) (כי הגעתי לאותו פסיכיאטר אחרי שכבר לא אכלתי מרוב כעסים ודיכאון) בישיבה, דיברתי לאט ורגוע, דברים מרתיחים כמו שקרים של אנשים וכו' נראו לי טפלים והתחלתי להיות נורמלי.

התחלתי אצל מטפלת פסיכולוגית לפני חודשיים, 3 פעמים בשבוע.. כבר בפעם הראשונה הזכירה שיש לה תקווה שיום אחד לא אצטרך טיפול. ניסיתי חודש בשיניים להחזיק - לא יכלתי להיות אצלה. הרגשתי שבכך שהיא לא מבינה את הצורך בכרוניות בטיפול - היא לא מבינה מי אני ומה אני.

הלכתי למטפלת אחרת. קרו ניסים ונפלאות. חשוב להדגיש - המטפלת לא לימדו אותי שיטות הרגעה, או שיטות נתינת תיקוף עצמי ולא כלום. עצם העבודה שהיה מקום על בסיס כמעט יומי שאומר לי "כן" ומשיב לי באופן נורמלי למחשבותיי, ומנהל איתי שיח נורמלי, באופן קבוע ורציף לאורך השבוע - עשה ניסים ונפלאות. נהייתי רגוע. כשמישהי שהתחלתי איתה בצ'ט בפייסבוק נעלמה באמצע השיחה לא נכנסתי להיסטריה (כפי שהיה קורה בדר"כ, מה שהיה מבריח אותן כמובן). כשנציגת מכירות התקשרה אליי לנסות למכור לי משהו ושאלתי מאיפה השיגו את הטלפון שלי והיא ניתקה כי הבינה שמכירה לא תצא לה מזה, כעסתי, אבל שחררתי. כלומר לא התחלתי (וזה קרה על בסיס קבוע בעבר) - לעבור דרך כל חברת הטלמרקטינג בארץ, דבר שיכול לקחת חודש, עד שאגיע לאותה נציגה, ולשטוף אותה שאיזה מן עולם זה שכל אחד איכפת לו רק מן המשכורת שלו ולא איכפת לו מאנשים אחרים וכו' וכו' ולקבל ממנה התנצלות... לא...! בגלל ההרגשה הפנימית שיש מקום שכן איכפת לו ממני - אפילו יכלתי להבין אותה. יכולתי להבין שהיא צריכה להתפרנס, וואלה לא איכפת לה ממני ו... בסדר.. מה לעשות... התחלתי לתכנן תוכניות ארוכות טווח כמו תואר, ולעבוד יותר מפעמיים בשבוע שאני עובד בשיניים, ולעבור אולי לתל אביב .. הכל התחיל להיות אופטימי ונורמלי...

וכל זה רק בגלל הפגישות. שוב - בפגישות לא קרא משהו שמשנה אותי מבחינה טכנית או התנהגותית בהגדרה. פשוט עצם המקום החם שינה את דרכי המחשבה שלי, את דרכי התגובה שלי וכו'. באותה מידה אם הטיפול יפסיק - לא אשלוט ברגשותיי ושוב אגיב בדרכים הישנות, כפי שקרה עם הפסיכולוגית הראשונה לפני חודשיים.

אבל אז הפסיכולוגית הנוכחית גם אמרה שהיא מקווה שיום אחד לא אצטרך טיפול. ואז הכל התנפץ... ועכשיו אני שוב במצב שאני לא כיול לבטוח בא ומרגיש נטוש ומרגיש שהיא לא מבינה אותי. ולכן שאלתי את השאלה כאן... עכשיו אני דיברתי עם הפסיכיאטר שוב והוא (שוב) כלכך הרגיע אותי כי הוא ממש מבין אותי - והוא ינסה לעזור לי למצא מטפל, שהוא ידבר איתו קודם ויסביר לו את תפיסתו לגבי הטיפול איתי. פשוט הגישה היום, גם בבורדליין, כפי שאני רואה אצל מטפלים (ומזל שנפלתי על הפסיכיאטר הזה שהוא לא כזה) - שטיפול הוא משהו שמתישהו נפסק. אין תפיסה כרונית של טיפול, כפי שאני מתרשם. אבל לכן אני שואל את השאלה כאן.. ללמוד מנסיונכם.

עכשיו חשוב להדגיש - אף אחת מן הפסיכולוגיות לא אמרה לי שצריך לסיים מתישהו. כשנבהלתי הן ישר הדגישו שזה רק שאיפה שהן מקוות בשבילי, כי כך אהיה יותר עצמאי בלי שאני תלוי במטפל וכו'. אבל לי זה מפריע כי זה מראה לי שהן לא מבינות כלל וכלל את ההתמודדות הכרונית, ושאין הבדל ביני של עכשיו לביני של עוד 10 שנים. התנאים והנתונים (כמו בבעיה מתמטית) יישארו זהים. ולראיה בתקופות שכן הייתי בטיפול של פעמיים בשבוע (תקופה קצרה) - מצבי הנפשי היה יותר טוב, וכשלא הייתי בטיפול - מצבי היה גרוע. והעניין הוא שנכון שכדאי להיות עצמאי והכל טוב ויפה, אבל לצפות ולקוות בשבילי שאהיה עצמאי בלי טיפול זה לא הוגן, זה כמו לצפות ולקוות שאסתדר בלי אוויר לנשימה, פשוטו כמשמעו. אז למה לקוות ולצפות למשהו שהוא לא ריאלי? זה מראה (אם נלך עם המשל) שהן לא מבינות שאני ייצור שאצטרך אוויר לנשימה עכשיו, וגם בעוד שנה, ועד סוף ימיי... כלומר זה לא שקשה לי לדמיין כעת איך אהיה בלי טיפול כי כעת אני מאוד נזקק. בולשיט. אני נזקק כעת בדיוק כמו שאני אזדקק עוד 10 שנים. וכמו שהנפש שלנו מושפעת מדברי אחרים כשהם שליליים - כך עליי תמיד יהיה לאזן אותם באמצעות דברי אחר (המטפל) חיוביים כדי להישאר מאוזן ושהם לא יחלחלו פנימה.

ודרך אגב זה לא CF ובורדרליין ומשפחה.. זה CF ומשפחה - מה שגרם לבורדרליין.. שדרך אגב אובחן רק לפני שנה, וגם באבחון עצמי שקיבל אישור רטרואקטיבי במסעותיי למצא טיפול מתאים...
 
היי אסף

מזהה מאד עם מה שאתה כותב.
עם זאת, אני מזהה דפוסי חשיבה קיצוניים (שאופייניים לנו מאד כגבוליים), שבה אמירה אחת של פסיכולוג, מוחקת אותו/ה לחלוטין.
צריך לשים לב לדפוס החשיבה הקיצוני הזה של 1 או 0 ולהילחם בו.
אם הפסיכולוגית טובה, חוץ מהאמירה הזו, למה לפסול אותה מיידית? אולי אמרה את זה כדי לעודד אותך? אולי אפשר לדון על זה ולספר מה אתה מרגיש ביחס לזה?
ואולי מחשבה עוד יותר מרחיקת לכת: אולי היא צודקת? איך אתה יכול להיות כל כך בטוח במשהו שיהיה עוד 10 שנים?

סתם נקודה למחשבה.
 

אסף1122

New member
זה הדבר היחיד שהוא 0 או 1 בשבילי

אני יכול לספוג הרבה פאשלות של המטפל .. אבל הגדרת הטיפול - זה הדבר, הבסיס, שמאפשר לי להיות חזק ועצמאי ולספוג הרבה טעויות ודברים קשים להכלה, ממנו או מן הסביבה. אבל הבסיס חייב להיות שהגדרת הטיפול היא כמו הורה.. מבינה? בשאר הדברים אני לא קיצוני 0/1 כזה מרגע שיש את תחושת הביטחון הזאתי..
 
מבינה אותך


גם לי הפריע שהעלו את האופציה שאולי יום אחד אני לא אזדקק לטיפול, כי זה נותן תחושה כאילו מקלים ראש במצב שלך או לא מבינים מספיק את חומרת המצב...

גם לי זה גרם לכעס והתרחקות מהמטפלת...
והיה עוד משהו שהמטפלת הנוכחית אמרה לי כמה פעמים שהכעיס אותי מאוד, וגרם לי לרצות לנטוש את הטיפול כי הרגשתי שהיא מקלה ראש במצב שלי...
זה קרה כשאמרתי לה שהיא לא מבינה אותי ושהיא לא תבין לעולם, כי היא לא חווה את החרא שאני חוווה ואין לה את הצרות שלי, יש לה תואר שני, היא עובדת בצורה קבועה וכו'...
אז היא התעצבנה ואמרה שאין לי בלעדיות על הסבל וכולם סובלים... ואין לי מושג מה היא עברה ומה לא...
זה קרה כמה פעמים...
זה נורא הכעיס אותי והרחיק אותי ממנה, אפילו חשבתי לעזוב אותה בגלל זה כמה פעמים...
הרגשה שהיא מקלה ראש במצב שלי ומשווה את הקשיים שלי לקשיים של אנשים נורמלים או לקשיים שלה...
ובכלל לא ניסיתי לזכות בתואר מסכנת העולם ואם היא עברה דברים קשים אולי יותר ממני - שתשמור את זה לעצמה, היא לא צריכה לתת לי הרגשה שהסבל שלי לא מספיק קשה...

היא אמרה שלא הבנתי אותה ופירשתי אותה לא נכון... שיהיה... לפחות היא הפסיקה עם זה, זה לא קרה כבר כמה חודשים...

ועצם המחשבה על חיים ללא טיפול זו מחשבה שמאוד מפחידה אותי, מבחינתי זה לחזור לשנים השחורות שסבלתי ואף אחד לא שם לב ולא עזרו לי...
והייתי אבודה כל-כך וסבלתי כל-כך... יסורי תופת של שנים... גיהנום של שנים בלי תמיכה, בלי הקשבה, בלי הבנה... בלי ששמו לב אלי ואני נשרפתי מבפנים... כולי בערתי... באמת, הייתי מתפתלת מרוב כאבים נפשיים... זה תופת... נחנקתי עם הכל לבד, כל-כך לבד... וזה הרס כל חלקה טובה בנפש שלי... חיסל אותי...
זה סבל שאי אפשר לתאר... ויש פחד גדול לחזור למקום הזה, להתמודד שוב לבד עם הדברים ועם החיים...
 

שירנילי

New member
WOW - אני ממש מבינה אותך

רק שאצלי החשש הוא הפוך - מפחדת מתלות בטיפול ובמטפל. לא מתחילה את הטיפול וכבר רוצה לעוף מהקן. הפסיכולוג שלי אמר לי שיכול להיות שאצטרך טיפול כל חיי ולי זה גרם "לברוח".
 

אסף1122

New member
וואוו זה ממש בדיוק ההיפך מהמקרה שלי

אבל רגע - איך את מתפקדת בלי טיפול? האם זה באמת משהו שאת חייבת?
 

מנומשת30

New member
אני חושבת שהפרובלמטיות

בסיטואציה שאתה מתאר היא שלא מדובר בטיפול שיורד לשורש הבעיה ופותר את המצב/משנה אותו מן היסוד, אלא בסוג של קביים. נפטרת מן הקביים ונפטרת מן הטיפול. מצד שני, כל זמן שאתה יכול להרשות לעצמך להתהלך בקביים, מה הבעיה?
 

אסף1122

New member
לא הבנתי

המשל נהיה יותר מדי עצמאי ולא מבין את הנמשל.. יכולה להסביר מחדש את השאלה? ואני לא מסכים שטיפול לכל החיים עם תחליף הורה הוא לא יורד לשורש הבעיה ופותר את המצב/ משנה אותו מן היסוד. אדם שמתמודד עם מחלה כרונית ומקבל תיקופים שליליים מן המשפחה - לא אמור להתמודד עם זה בלי גורם כמו הורי שיתמוך בו באופן כרוני, לדעתי לפחות. זה כמו שאני אגיד לך שכל עוד לא פתרנו את העובדה שאת תלויה בחמצן - לא פתרנו את הבעיה. זה שאני צריך גורם כמו הורי לא מוגדרת אצלי כבעיה. הבעיה היא סיטואציית החיים שלי. הפתרון: גורם כמו הורי חיצוני שיאזן את התיקופים השליליים של הגורם החיצוני הכרוני שנקרא משפחה ושיתמוך בהתמודדות עם המחלה. אולי קשה לכם להבין את הקושי בהתמודדות עם מחלה כרונית. אין לכם מושג איזה כוחות נפש בלתי אפשריים להתמודדות עצמית זה דורש. כל יום כל יום אותם טיפולים... אדם רגיל עם משפחה כן תומכת - קורס הרבה פעמים
 

מנומשת30

New member
שאלת מהי תפיסת הטיפול בעינינו

באותה מידה יכולת לשאול מהי תרופה. לתרופה יכולים להיות אי אלו תפקידים והיא יכולה לבצע את פעולתה באי אילו אופנים. תרופה יכולה לספק מזור לכאב על ידי תיקוף המפגע שגרם לו, או על ידי אלחוש הכאב שמסב המפגע.

כל זמן שהתרופה פועלת עבורך, הרי שמדובר בתרופה יעילה וטובה. הדבר היחיד שכדאי ואני ממליצה לך לקחת בחשבון הוא שאפילו במקרה כזה עשויות להיות תופעות לוואי.

וכאן אני מגיעה לנקודה שבה אנחנו חלוקים. בשעה שאני מעודדת אותך לעשות את הדבר הטוב ביותר עבורך, תפיסה של טיפול כמשענת תמידית והמלצה על טיפול כרוני כמענה לסבל כרוני, היא תרופה שעבור לא מעטים נושאת באי אלו תופעות לוואי.

ראשית, ציבור המתמודדים הוא ציבור מוחלש כלכלית. למרביתנו אין כסף לממן פגישה עם פסיכולוג אחת לשבוע, שלא לומר פעמיים, מחוץ למסגרת שמסבסדת אותנו. מסגרות המאפשרות סובסידיות כאלה מגבילות את מספר המפגשים (שהם בין כך ובין כך הוצאה המכבידה על תקציב מצומצם) מה שלבטח לא מאפשר להרחיב טיפול פסיכולוגי מעבר לטווח של שנה או שנתיים.

שנית, גם בהנתן הכסף והזמינות - מטפלים הם בני-אדם לא פחות מאתנו. יש להם חיים משל עצמם, שלהם הם מחויבים לא פחות מלך. יום יבוא, בין אם תרצה ובין אם לא, והמטפל/ת שלך יקחו שנת שבתון, ימצאו את עצמם מטופלים בהורה חולה או פשוט יפרשו לפנסיה. האם באמת נכון לשים את כל הביצים שלך בסל אחד ולתלות את עצם רווחתך והתפקוד שלך באדם בודד שלא תמיד יהיה שם ונמצא שם עבורך כפונקציה של הסדר פיננסי?

אני שמחה בשבילך שמצאת הסדר שמאפשר לך לחיות ברווחה ובשמחה. אבל אני חושבת שהתיקוף החיובי שהמטפלת מספקת לך צריך לבוא מעוד מקומות. זה הכל.
 

אסף1122

New member
הבהרות נוספות

בעקבות פגישה נוספת עם הפסיכולוגית, אני יכול להסביר יותר בבהירות את מה שאני מחפש.

המשכתי לדבר איתה על מה שהפריע לי בפגישה האחרונה שלנו.

הסברתי לה שבדיוק כמו שהורה, גם אם רוצה שהילד יהיה עצמאי, וגם הילד יהיה עצמאי ויהיה מנכל מייקרוסופט אפילו, ועם משפחה משלו ומצליח ומאושר - עדיין ההורה ירצה לראות את הילד מדי פעם, להתקשר כל כמה ימים וכו'. כלומר אין סתירה בין הדאגה והרצון של ההורה להיות בקשר עם הילד לבין העצמאות שלו. כלומר לא יעלה על הדעת שהורה נורמלי יגיד לילד שלו, בכל שלב של החיים: "אני מקווה שתהיה עצמאי ואוכל לנתק איתך את הקשר ולא להתקשר יותר ולא להיפגש איתך יותר". כך בדיוק אני חווה את זה שמטפל "מאחל" לי שהטיפול יפסיק - נטישה.

ואז עלתה מילת המפתח, שאני מחפש תחליף הורה. כן כן. מישהו שילווה אותי כל הזמן, ושיהיה לי מקום בטוח ומקבל, כמו הורה.

כשהפסיכולוגית הבינה הזו, אז שפת הגוף שלה גם שידרה זאת שנפל לה האסימון באמת... והיא אמרה שזה באמת מאוד ייחודי ואף פעם ב 25 שנות הקריירה שלה לא נתקלה בבקשה כזו להגדרת טיפול שכזה, וזה בדרך כלל לא מקובל בעולם הפסיכולוגיה... אבל אמרה שצריכה לחשוב על זה.

יכול להיות שאשאר איתה יכול להיות שלא, אבל בכל מקרה כעת ברורה לי הגדרת הטיפול שאני צריך - "תחליף הורה" - לכל החיים.


וחושב להגיד - בדיוק, אבל בדיוק כמו עם הורים - יכול להיות שהילד ירצה פחות שההורים יבואו לבקר (בנמשל: להפחית את כמות הטיפולים השבועיים), או שההורים יצאו לחופש לחו"ל לשבועיים (בנמשל: המטפל יוצא לחופש). אבל המהות היא קשר הורי תמידי. ולכן משפט של המטפל כמו "אני מקווה שהטיפול מתישהו יסתיים ולא תצטרך אותו" מנפץ את האשליה הזו וחשוב להבהיר למי שהולך לטפל בי שזה משפט שאסור להגיד, לא רק באופן טכני, אלא באופן מהותי - שהמטפל יבין שהקשר הוא כמו הורי.

חשוב להדגיש - אני לא מצפה מן המטפל באמת להתחייב לי לכל החיים. יכול להיות שאחרי כמה שנים המטפל יצא לפנסיה או ירצה לסיים את הקשר. העניין הוא ההבנה של הגדרת הטיפול המתאימה לי, ע"י מטפל כלשהו, מקסימום אחליף כל כמה שנים - והיא "תחליף הורה".

ולגבי תיקוף ואמפטיה ממקורות אחרים - שוב - זה לא סותר. יש לי חברים. ויש לי עבודה. העניין הוא שאני צריך את המקום החם של הורה ששם בשבילי, בלי שאני אהיה בשבילם (Cשביל החברים), ויקבל ויתמוך ויהיה אמפטי. בדיוק כמו שאנשים בלי בורדרליין יש להם משפחה והורים. זה לא סותר! זה מה שאני מנסה להגיד

ודרך אגב המצב בפועל הוא לא משנה. שאלתי לגבי התפיסה (התיאורתית) שלכם את הטיפול. זה שבפועל לאנשים אין כסף לממן 3 פעמים בשבוע, והמדינה (בטח שמסיבות כלכליות) תופסת טיפול כמשהו שניתן פעם בשבוע למשך שנתיים מקסימום - זה לא אומר כלום לגבי מה את חושבים שאמור להיות טיפול בבורדליין, מבחינתכם.
 

מנומשת30

New member
אומר לך מה הסייגים שלי

ותחליט לבד כמה זה נראה לך רלוונטי.

בשורה התחתונה, מה שמפריע לי בפתרון שתפרת לעצמך אינה מידת היעילות שלו, מפני שהוא נשמע יעיל במידה סבירה, וגם אם לא, כל זמן שטיפול במתכונת שתארת יעיל עבורך אין שום סיבה שאפקפק בכך. הבעיה - שלי האישית - נעוצה ברצון שלך להישאר בעמדה ילדותית, נתמכת ולא מחויבת. לנצח. זה משהו שקשה לי להכיל. קשה לי לשמוע אדם בוגר מביע משאלה להכנס לקשר ארוך טווח שבו לא תהיה לו שום מחויבות לאדם האחר, שום רצון לראות אותו, שום רצון להכיל אותו, אלא רק להיות נעטף ומוכל ונאהב. המשאלה הזו... מעוררת בי אי-נעימות. אני רוצה לשאול אותך למה אתה לא מעוניין לגדול מהפגיעות שלא מאפשרת לך להכיל אדם נוסף ולהפוך למישהו שמסוגל לתחזק קשרים חד-צדדיים.

אבל זו הבעיה שלי, לא שלך. תעשה מה שטוב לך ואיך שטוב לך. באמת.
 

אסף1122

New member
כפי שהסברתי לא פעם אחת כאן

אני לא חושב שהכמיה לדמות "הורית" היא ילדותית. כפי שאמרתי, גם למשל סטיב ג'ובס, כפי שראיתי בסרט עליו שלשום - כשפוטר מחברתו שלו שהוא הקים - הלך להתנחם בזרועות אביו. גם מנכ"ל של חברה מצליחה, שמקיים משפחה משלו - בריאותו הנפשית תיטיב אם היה לו ועדיין קיים בחייו מקום של הורים שדואגים ומתקשרים מדי פעם, והוא יודע שיש מקום שמכיל ואוהב אותו. ולכן קראתי לזה "עצמאות תלותית". עצמאות על כל מה שמתשמע ממנה, אך שתלויה בידיעה שיש מקום שאיכפת לו ממך.

דבר נוסף - מה שאמרת נכון לכל מי שבטיפול - כי הרי טיפול הוא משהו חד צדדי בו המטפל מטפל במטופל.

דבר אחרון והחשוב ביותר - הקשר הזה קוודא מאפשר לי לגדול מהמפגיעות, ולהכיל קשרים דו סיטריים, ובעתיד אולי כשיהיה לי ילדים - גם חד סטריים בהם אני בגדול דואג לילדיי. את מסתכלת על הטיפול כאילו אני שואף לכבול את עצמי לקשר הטיפולי וזהו. ומה שאת לא מבינה שהיעילות של הטיפול והתרומה העצומה שלו היא בכך שהוא מאפשר לי להיות נורמלי, כמו אדם נורמלי - לקיים קשרים רגילים ולהכיל גם אחרים. (דרך אגב התכוונת "לתחזק קשרים" - דו סיטריים - לא?
 
תפיסת הטיפול בעיני

אני תופסת את הטיפול, בניגוד אליך, כמשהו זמני (גם אם של כמה שנים), שבו אני משיגה מטרות שאני רוצה להגיע אליהן ואז מסיימת את הטיפול.
המטרה שלי היא לעמוד ברשות עצמי ולא להזדקק לאיש מקצוע.
אני לא זוכרת שהמטפל שלי אמר לי עד היום איך הוא תופס את הטיפול (כקבוע או כזמני) אבל אני חושבת שהוא זורם איתי ועם מה שקורה בטיפול.
כרגע אני בהתלבטות קשה אם אני נמצאת אצל המטפל הנכון. אמנם הוא אמפטי ומקסים אבל לאחרונה אני מרגישה שהוא "לא מבין כלום" וזה מעצבן אותי. גם העצות שלו, שמתאימות לרוב בני האדם הנורמטיביים, לא מתאימות לי.
אני עדיין שוקלת את צעדיי אבל רגל אחת שלי כבר בחוץ.
 
למה בעצם חשובה לך עמדתי?

אסף היקר,
אני עוקב אחרי התפתחות האשכול שפתחת,
וקראתי את הודעותיך,
שמהן התרשמתי שאתה מאוד נעול
על הגישה שלך
של טיפול מטפח כרוני
לכל החיים,
עד כדי כך
שכאשר מטפלת הביעה דעה שונה משלך
הרגשת שהכל התנפץ
והפסקת את הטיפול.
אז באמת חשוב לי להבין
למה בעצם חשובה לך דעתי/עמדתי.
 

אסף1122

New member
ובכן

חשוב לי בכל זאת לשמוע דיעות. עובדה ש"על שביל ארוך" נתנה דיעה דומה לשלי. בנתיים כל הטיעונים שניתנו כאן - אני מכיר אותם, יכול להיות שמישהו, כמוך, ייתן טיעון שלא חשבתי עליו. אני נעול על הגישה שלי מתוך נסיון של 12 שנה של טיפולים. ההחלטה מגובה בניסיון רב, ובהתבוססות באשליה שמשהו או טיפול כלשהו יהפכו אותי לעצמאי ובעל תיקוף עצמי וביטחון עצמי וכל אלה. זה לא אנושי לדרוש זאת מאדם שמתמודד עם מחלה כרונית, ועם "משפחה כרונית" כמו שלי. עם כל הכלים והטכניקות ועם כל התיקוף החיובי שלא אקבל - עדיין מקורות חיצוניים (*) כאלה ששואבים כאלה אנרגיה ומדכאים - מצריכים מקור חיצוני (*) מאזן.

ודרך אגב כפי שסיפרתי כשהברנו בפגישה האחרונה אני והפסיכולוגית - היא לא שללה. פשוט לקח לה שתי פגישות להבין את ההגדרה הזו, ולי להגדיר אותה כמו שעכשיו הוא מוגדרת וברורה לי. "תחליף הורה", לכל החיים, לאוו דווקא מאותו מטפל לכל החיים, אבל כהגדרת טיפול.
 
למעלה