עמדותי בקשר לטיפול
שלום רב,
אתה מעיד על עצמך שאתה מחזיק בגישה שלך מתוך נסיון של שנים רבות של טיפולים וניסיון רב, ואני מכבד זאת.
בשל החשיבות של השיח בנושאים אלה - אציג כמה עמדות שלי לגבי טיפול.
טיפול נפשי הוא משימה משותפת של המטפל והמטופל, שיש לה מטרות שהם מעבר לעצם המפגש עצמו.
זאת למשל, בניגוד לפגישה עם חברים, שבה בדרך כלל עצם הפגישה היא המטרה עצמה.
המטרות צריכות להיות מוסכמות על המטפל ועל המטופל.
בדרך כלל המטרה היא שינוי – שינוי בהתנהלות, בהתנהגות, ברגשות, הורדה של סבל , שיפור בהערכה העצמית, השגת מטרות בתחומים שונים.
התדירות של המפגשים היא בדרך כלל פעם בשבוע, אם כי במצב של מצוקה (כולל דיכאון חמור או חשש לפגיעה עצמית), או בתחילת טיפול (כשרוצים להתקדם יותר מהר בשלב ההערכה והגיבוש של המטרות) אני עורך גם שני מפגשים בשבוע.
הנושא של תמיכה קיים בכל הטיפולים, אך בצד התמיכה יש שאיפה גם להגיע לשינוי.
יש טיפולים שבהם האלמנט המרכזי הוא תמיכה, והם ניקראים טיפול דינמי-תמיכתי (אני קורא להם טיפולים תמיכו-דינמיים), אבל גם בהם המטרה היא שבסופו של דבר המטופל יתפתח, יתחזק, ילמד דרכי התמודדות. אלה לעתים טיפולים ממושכים, אך לא אינסופיים.
למעשה, העמדה המרכזית ב DBT (שגלומה במילה Dialectic) היא של איזון בין קבלה, ולידציה ותמיכה, לבין שינוי.
אינני אוהב את ההגדרה "תחליף הורה", כיוון שיש בה בעיני משום הקטנה של המטופל, שאיננו ילד.
אני מעדיף את ההגדרה ליווי ותמיכה.
יש טיפולים שבהם המטרה איננה כוללת שאיפה לשינוי, אלא המטרה היא ליווי, תמיכה, שמירה על הקיים, ומניעת התדרדרות.
יש לי מטופלים שזו ההגדרה שלנו לגבי מטרות הטיפול, אבל התדירות של המפגשים איתם היא נמוכה יותר – תיתכן תדירות של פגישה פעם בשבועיים, אך בדרך כלל מדובר בפגישה פעם בחודש.
בטיפול כזה, ניתן בזמני מצוקה לעבור במיידי לתדירות של פעם/פעמיים בשבוע, עד חלוף המשבר, ואז לחזור לפעם בחודש.
בתדירות כזו ניתן להמשיך בטיפול התמיכתי הזה שנים רבות.
טיפול כזה יכול למנוע אישפוזים (ולכן יש בו גם הגיון כלכלי).
מעטים האנשים שיכולים לעמוד בטיפול פרטי קבוע וממושך מאוד של 3 פעמים בשבוע, והמסגרות הציבוריות רואות את המנדט שלהן לעזור לרבים, ואינן מאשרות טיפול קבוע, ללא סיום (כן מאשרים מעקב פסיכיאטרי קבוע, אך שם התדירות נמוכה עוד יותר – פעם ב3 חודשים).
אי אפשר להתעלם מהמציאות הכלכלית, והמחסור במשאבים מביא להמצאת שיטות טיפול שהן יעילות בזמן קצר יותר.
והמציאות מראה שבמקרים רבים גם אנשים עם מחלה כרונית ועם סביבה בעייתית, מסוגלים לעשות שינויים הדרגתיים.
כך למשל, בטיפול בהפרעות פוסט טראומטיות כרוניות, שנחשבו למצבים שלא ניתן להחלים מהם, (ושבהם היו אנשים בטיפול תמיכתי מאוד ממושך) יש כיום שיטות טיפול לא ארוכות, שבמקרים רבים מביאים להקלה בסימפטומים ואפילו להחלמה.
בטיפול תמיכתי בתדירות של פעמיים או שלוש בשבוע, כן הייתי מצפה גם להגיע לשינוי – לשיפור בעצמאות, ביכולת ההתמודדות, בחוסן, בניפרדות.
בהערכה רבה,
שלום רב,
אתה מעיד על עצמך שאתה מחזיק בגישה שלך מתוך נסיון של שנים רבות של טיפולים וניסיון רב, ואני מכבד זאת.
בשל החשיבות של השיח בנושאים אלה - אציג כמה עמדות שלי לגבי טיפול.
טיפול נפשי הוא משימה משותפת של המטפל והמטופל, שיש לה מטרות שהם מעבר לעצם המפגש עצמו.
זאת למשל, בניגוד לפגישה עם חברים, שבה בדרך כלל עצם הפגישה היא המטרה עצמה.
המטרות צריכות להיות מוסכמות על המטפל ועל המטופל.
בדרך כלל המטרה היא שינוי – שינוי בהתנהלות, בהתנהגות, ברגשות, הורדה של סבל , שיפור בהערכה העצמית, השגת מטרות בתחומים שונים.
התדירות של המפגשים היא בדרך כלל פעם בשבוע, אם כי במצב של מצוקה (כולל דיכאון חמור או חשש לפגיעה עצמית), או בתחילת טיפול (כשרוצים להתקדם יותר מהר בשלב ההערכה והגיבוש של המטרות) אני עורך גם שני מפגשים בשבוע.
הנושא של תמיכה קיים בכל הטיפולים, אך בצד התמיכה יש שאיפה גם להגיע לשינוי.
יש טיפולים שבהם האלמנט המרכזי הוא תמיכה, והם ניקראים טיפול דינמי-תמיכתי (אני קורא להם טיפולים תמיכו-דינמיים), אבל גם בהם המטרה היא שבסופו של דבר המטופל יתפתח, יתחזק, ילמד דרכי התמודדות. אלה לעתים טיפולים ממושכים, אך לא אינסופיים.
למעשה, העמדה המרכזית ב DBT (שגלומה במילה Dialectic) היא של איזון בין קבלה, ולידציה ותמיכה, לבין שינוי.
אינני אוהב את ההגדרה "תחליף הורה", כיוון שיש בה בעיני משום הקטנה של המטופל, שאיננו ילד.
אני מעדיף את ההגדרה ליווי ותמיכה.
יש טיפולים שבהם המטרה איננה כוללת שאיפה לשינוי, אלא המטרה היא ליווי, תמיכה, שמירה על הקיים, ומניעת התדרדרות.
יש לי מטופלים שזו ההגדרה שלנו לגבי מטרות הטיפול, אבל התדירות של המפגשים איתם היא נמוכה יותר – תיתכן תדירות של פגישה פעם בשבועיים, אך בדרך כלל מדובר בפגישה פעם בחודש.
בטיפול כזה, ניתן בזמני מצוקה לעבור במיידי לתדירות של פעם/פעמיים בשבוע, עד חלוף המשבר, ואז לחזור לפעם בחודש.
בתדירות כזו ניתן להמשיך בטיפול התמיכתי הזה שנים רבות.
טיפול כזה יכול למנוע אישפוזים (ולכן יש בו גם הגיון כלכלי).
מעטים האנשים שיכולים לעמוד בטיפול פרטי קבוע וממושך מאוד של 3 פעמים בשבוע, והמסגרות הציבוריות רואות את המנדט שלהן לעזור לרבים, ואינן מאשרות טיפול קבוע, ללא סיום (כן מאשרים מעקב פסיכיאטרי קבוע, אך שם התדירות נמוכה עוד יותר – פעם ב3 חודשים).
אי אפשר להתעלם מהמציאות הכלכלית, והמחסור במשאבים מביא להמצאת שיטות טיפול שהן יעילות בזמן קצר יותר.
והמציאות מראה שבמקרים רבים גם אנשים עם מחלה כרונית ועם סביבה בעייתית, מסוגלים לעשות שינויים הדרגתיים.
כך למשל, בטיפול בהפרעות פוסט טראומטיות כרוניות, שנחשבו למצבים שלא ניתן להחלים מהם, (ושבהם היו אנשים בטיפול תמיכתי מאוד ממושך) יש כיום שיטות טיפול לא ארוכות, שבמקרים רבים מביאים להקלה בסימפטומים ואפילו להחלמה.
בטיפול תמיכתי בתדירות של פעמיים או שלוש בשבוע, כן הייתי מצפה גם להגיע לשינוי – לשיפור בעצמאות, ביכולת ההתמודדות, בחוסן, בניפרדות.
בהערכה רבה,