תפקידו של "גנום האשפה"

[שפם המקובלים]

בספר, לא בסרט.

 

[SilentMike]

לא.

בספר היה אפאטוזאורוס (ברונטוזארוס), שהוא גם מתקופת היורה. בסרט (הסצנה על העץ) היה ברכיוזאורוס. לשפילברג לא הספיק זאורופוד במשקל נוצה של שלושים טונות. הוא רצה את אחד מהכבדים. יש גם דילופוזאורוס בשניהם. למרות שבסרט נראה שהוא התכווץ בכביסה. לטענת ויקיפדיה כדי שלא יהווה תחרות לכוכב הסרט (הטי-רקס).

 

[pembencipolisi]

זאת האמת לגבי הטיראנוסאורוס, אבל

הדיינוניכוס באמת מהיורא, והולוסירפטורים מהקריטיקון...

 

[Levos]

כ- 50% מהגנום

הם רצפים חוזרים של טרנספוזנים ברמות שונות של התפרקות. עוד חלקים גדולים מהגנום הם אזורים הדרושים למבנה המכאני של הכרומוזום- צנטרומרים וטלומרים. בכל אופן, כיצד מוטציות אקראיות באזורים שלא מקודדים יכולה לעבור סלקציה ליצירת משהו שימושי?

 

[netbird]

יותר מכך

אדפטיביות של הרצף המקודד עצמו. הרצף עצמו נקבע גם על ידי שיקולים ביומכניים, כך שהרצף לא רק מכיל מידע אלא משמש גם כשלד התומך באחסון המידע. מדהים שכל כך הרבה שיקולים נכנסים לרצף אחד.

 

[יובל בסקוטלנד]

אזורים שאינם מקודדים בתקופה מסויימת

עשויים להימצא מקודדים בתקופה אחרת. לא מן הנמנע שהם אחראים על הזדקנות ומות (בל נשכח שעל מנת שהגנום יתרבה, רצוי שהאורגניזם הנושא אותו ימות ויפנה מקום לאחרים). לכן האם יתכן מי שהגדיר Junk DNA נחפז מדי במסקנותיו

 

[netbird]

רגע...

למה למות? סבא וסבתא עדיין יכולים לתרום לפיטנס שלהם על ידי השקעה בנכדים... האבולוציה של המוות: הגיל בו פרט כבר אינו פורה הוא הגיל שממנו והלאה אין אדפטציה. מגיל זה תכונות מתקלקלות, אבל אין יתרון בתיקון. כך שבגדול, רק תכונות של פרט מתרבה יכולות לעבור סלקציה. אילו פרטים היו מתרבים גם בגיל מאוחר יותר, היה יתרון בשימור תכונות שאובדות עם ההזדקנות. כלומר, לא ההזדקנות אשמה באובדן תכונות, אלא גיל הפריון. אבל רגע...אם כך, כיוון שזכרים מסוגלים להתרבות אף בגיל מאוחר בהרבה מזה של נשים, זכרים אמורים לאבד תכונות בגיל מאוחר בהרבה מזה של נשים. נסיון להסבר: הנקבה מגבילה - כיוון שבסופו של דבר חצי מהאללים מגיע מהנקבה וחצי מהזכר, אין אפשרות להפריד את רב התכונות מגיל הפריון השונה בין זכרים לנקבות. אם כך, תכונות שמקום מושבן הוא על כרומוזום Y, אמורות להיות מושפעות מגיל הפריון הגבוה של זכרים ולאבוד מאוחר יותר יחסית. על כרומוזום Y יושבות בין היתר תכונות של סימני מין משניים. האם אלה מושפעות מגיל הפריון המאוחר יותר של הזכר? לא יודע. הבעיה היא שחלק נכבד מתכונות אלה קשור כנראה גם בגנים המצויים בכרומוזומים אוטוזומליים - אפיסטזיס, כך שקשה לקבוע. אם אתה מדבר על אפופטוזיס, אז זהו דבר אחר לגמרי (בגלל ברירת קרובים של תאים בעלי גנום זהה), אבל תכונות האחראיות למוות של הפרט אינן בנמצא (לפחות לא למיטב ידיעתי).

 

[יובל בסקוטלנד]

אם יש מוות מתוכנן של תאים בודדים,

מדוע לא יכול להיות מוות מתוכנן של אורגניזם שלם

יש מקרים בהם נחוצה הקרבה עצמית של פרטים לטובת המשך קיום הגזע. למשל, כאשר המשאבים מדולדלים, יש יתרון לצעירים בכך שהזקנים עוזבים. האם נכונה השמועה על האינואיטים (אסקימואים) אשר, עד שהגיעה אליהם הטכנולוגיה, היו נוהגים להשאיר את הזקנים למות בקרח

 

[Simply Incognito]

נראה לי

שלא ממש נכון להנחיל את שנכון מולקולארית על נושאים מאקרוסקופיים... מה שנכון לתא בודד לאו דווקא נכון לאורגניזם השלם, למרות שיש לכך דוגמאות מספר (בכנימות, למשל)... מה שכן - מעניין לבדוק השערה זו ("אם יש מוות של תאים בודדים, מדוע לא יכול להיות מוות מתוכנן של אורגניזם שלם?") בהתבסס על ההנחה כי כפי שאפופטוזיס הינו תהליך פיסיולוגי של תגובות ביוכימיות שונות, הרי שגם התאבדות של האורגניזם השלם הינו תהליך כנ"ל... גם החלטה, אשר בפינו נקראת "מודעת", למות הינה תהליך פיסיולוגי...

 

[יובל בסקוטלנד]

../images/Emo13.gif במותם ציוו לנו את החיים

 

[netbird]

All For One And One For All?

נכון הוא שלא נכון להלביש תופעות הקורות ברמה אחת כלשהי ( תא, רקמה, איבר, מערכת, אורגניזם, אוכלוסייה, מין, אקוסיסטמה) על רמה אחרת כלשהי. אבל הסיבה להתאבדות בכל עולם החי נסמכת לרב על ברירת קרובים. ככל שגדל הדמיון בין שני גנומים (ומקדם הקרבה r גדל), כך שווה לכל אחד מהם להתאבד על מנת שהאחר ישרוד. כאשר הסיבה היא פגם באחד הגנומים אז ברור מיהו זה שצריך לקפוץ מהקומה ה-13, אבל כשהסיבה היא חוסר מזון המתאבד השיעי הוא החלש יותר. אמוץ זהבי תיאר בספרו כיצד אורגניזמים חד תאיים מתאבדים. אלה שיוצרים את הרגל לא יתרבו ובעצם מוותרים על המשכיותם, אבל אלה שיוצרים את הרגל גם עניים יותר בסוכר ולכן סיכוייהם להתרבות נמוכים יותר. לא רק בכנימות, אלא גם בדבורים, נמלים וטרמיטים ברירת קרובים חשובה מאוד. אפשר לראותם כסופר אורגניזם (באנלוגיה לחולייתן) המוותר על פרטים כאשר הם מוטפלים או חולים. השומרות בפתח הקן וכן החיילות המסתובבות בקרבתו בודקות כל פועלת שנכנסת לקן ובזהותם פועלת חולה/מוטפלת הם מונעים את כניסתה ואף הורגים אותה. בדבורים ונמלים מקדמי הקרבה גבוהים מאוד משום שמדובר תמיד באותה אם משותפת (המלכה) ובחונטות של אבות שונים. יותר מכך, הפועלות יודעות לזהות את אחיותיהן (אב משותף) והן מזניחות את אחיותיהן החורגות. זהו אינו אלטרואיזם, אם מישהו בטעות הסיק כך. אין אלטרואיזם בטבע. התאבדות של פרט/ים נעשית על מנת להגדיל הסיכוי להמשכיות הגנום המשותף. ברירת קרובים היא אחת הדרכים המעניינות, דרכן יכולות תכונות המזיקות לפרט, לשרוד בכל זאת. כל תכונה בגנום צריכה להגדיל את כשירות הפרט. אותה כשירות מתבטאת בחלק היחסי של הגנום שלו באוכלוסייה. אם תכונה של total loss בכל זאת מגדילה את סיכוי הגנום כולו להיות מותאם יותר (כי אחיו התאום יחיה בסופו של דבר), היא תשרוד. זה אמנם נשמע כמו פרדוקס, קרי, שהתכונה המזיקה ביותר לכשירותו של הפרט תתפשט, אבל זה עובד.