תפקידינו כהורים

[לורליי43]

תפקידינו כהורים

בקבות השאלה שצוציק העלה- עד לאיפה תלכו עם הילד? אני מעלה שאלת המשך- מה התפקיד שלנו ההורים בתוך המסגרת המשפחתית? וזה גם כנושא חינוכי פרופר, מבחינת מה המסרים שעוברים. אחת הנקודות שעלתה היא- נושא התמיכה. אז מתי זה עובר משלב של- עדוד, פתוח יכולת, הרחבה של אופקים, אל- כדי להגיע צריך להשקיע, ואנחנו מאחוריך לאורך כל הדרך, אל- אם הוא מאוד רוצה, וזה בדם שלו אז כל הטרחה שבעולם שווה את זה, או אל- הצרכים שלך חשובים יותר מאשר של שאר בני המשפחה, ואנחנו נשים את שאר הצרכים בצד לאיזה שנתיים שלוש, ואפילו אל- הכשרון שלך כל חשוב, שאתה יכול/צריך ללכת לפנימיה כדי לממש אותו. ברור שיש מקומות בארץ/בעולם שזה קיים, אחרת לא היו תחומים תחרותיים- אותם ספורטאים ואלופים, אמנים מוכשרים (יש סיפור עכשיו על ילדה בסין שכל חיי המשפחה מנותבים לכיוון ההצלחה שלה בנגינה). אבל כאן זה חוזר אל השאלה המקורית שלי- מה תפקיד ההורים בחינוך.

 

[noa128]

ממגוון התשובות בשרשור של צוציק

אפשר להבין שכמו הרבה דברים בהורות - זה אינדבידואלי לכל משפחה ולכל הורה. אצלי לא מעודדים תחרותיות ולא השגיות, בעיקר כי בעיני ישבזה איזושהי ראייה צרה שהיא היפך המוחלט מהרחבת אופקים, אבל כן "עדוד, פתוח יכולת, הרחבה של אופקים" וגם "כדי להגיע צריך להשקיע, ואנחנו מאחוריך לאורך כל הדרך" במובן של עידוד ההשקעה והמאמץ בתחום שבו ברור שהילד מוכשר והמסר "מי שמשקיע מגיע" יעבור כשההצלחה תהיה פועל יוצא של ההשקעה, הייתי אפילו אומרת "עידוד למצויינות" אבל הגבול עובר בשני מקומות - 1. אצלנו מרגיש לא לגיטימי שההשקעה באחד תבוא על חשבון השאר (בהתחלה כתבתי "אין מצב" אבל מחקתי כי השנה למשל זה קרה והרגשנו עם זה רע מאד). 2. לא כל תחום יזכה למלוא העידוד, בגלל שאנחנו מאמינים שניסיון החיים שלנו נותן לנו את הכלים לברור את ההשקעות ולמצוא בהן את אלה שאכן יתרמו להרחבת האופקים של הילד ולעתידו. עם כל הערכתי לצוציק וצוציקה - אני לא הייתי עושה כזה מאמץ בתחום ספורטיבי. בנגינה כן, באמנות כן, בלימודים בוודאי - אבל בזה מתאפיינת המשפחה הספציפית שלנו וזה לא יותר לגיטימי מכל משפחה אחרת שבוחרת לעודד ילד מוכשר במיוחד בענף ספורט מסויים.

 

[לורליי43]

גם אני חושבת שה"חוליה החלשה"

היא במקום הזה- "אצלנו מרגיש לא לגיטימי שההשקעה באחד תבוא על חשבון השאר". זו שאלה של סדר עדיפות חינוכי. וגם מבחינתי זה לא מרגיש לגיטימי, כי אם אני מדברת על חינוך, זו שאלה של מהי האוירה החינוכית שבה אני מגדלת את הילד. וחסרונות המסר החינוכי כאן עולים מבחינתי על היתרון היחסי של ההנאה/הצלחה/מסירות/למידה בתחום מסויים.

 

[noa128]

איבדת אותי בדרך...../images/Emo68.gif

או בלשון העם - לא הבנתי כלום. האם תוכלי לנסח מחדש? בעיקר את המשפט האחרון - "וחסרונות המסר החינוכי כאן עולים מבחינתי על היתרון היחסי של ההנאה/הצלחה/מסירות/למידה בתחום מסויים..."

 

[לורליי43]

טוב, ננסה אחרת

אם בוחרים ללכת בדרך של - לתת את המקסימום למען המטרה, יש כאן כמה מסרים במקביל. כל משפחה כמובן מדרגת את סדר העדיפות שלה מבחינת חשיבות המסרים המקבילים. אני לא אפרט את כל המסרים (יש גם את אלה שקשורים בנושא התחרותי עצמו) ואני אתמקד באלה- מצד אחד, חשיבות ההשקעה, החשיבות של עשיית מאמץ של היחיד כדי להשיג משהו וכמובן ההנאה ממנו, איגוד וארגון המאמץ המשפחתי עבור השגת המטרה. מצד שני- המשמעות של אותו מאמץ משפחתי, מה הוא עושה לחברי המשפחה האחרים. על מה מוותרים תוך כדי, האם זה רק ויתור, או שזו הקרבה. אני מרגישה שהמסר- זה בסדר שמישהו מקריב למעני- הוא מסר חינוכי מספיק גרוע, כדי להאפיל על כל הרווח שיש מרכישת הכלים לחיים שנעשית תוך כדי הפעילות.

 

[noa128]

אוקיי. הבנתי

לפי מה שאת משקפת מתגובתי, יש חציית גבול שאליה לא התכוונתי אני. קודמקול אין אצלי טוטאליות בטרמינולוגיה, אין "לתת את המקסימום לטובת המטרה" - יש "לעשות כמיטב יכולתך", אני לא מקדשת מאמץ, אני מעודדת השקעה, אני מחנכת ל"מי שמשקיע מגיע" - ומבחינת המידתיות והמינון - לא לגיטימית בעיניי הקרבה משום כיוון, כי הקרבה נוגדת את השקפת העולם שמדברת על "גורלי בידיי", על "חופש הבחירה", הסתכלות קדימה ושאיפה למצויינות. כל אדם עומד בחייו בכל תקופה (החל בילדות) בצמתים ונדרש להחלטה, החל מ"אני רוצה חוג טניס ולא כדורגל", דרך "אני בוחר במגמה הזו ולא אחרת" וכן הלאה. בכל החלטה יש בחירה בנתיב וויתור על אלטרנטיבות. אין מקום בעיניי להקרבה. בחרת? אתה שלם עם הבחירה שלך? יופי, תצלח דרכך - לך ואל תביט לאחור - אני מאחוריך במלוא התמיכה והאמון ביכולתך. שימי לב שאין כאן מקום להקרבה - לא של הבוחר (הילד) ולא של סובביו. לעניין ויתור או הקרבה של בני המשפחה לטובת חלומו/מאמציו של אחד מהם - בעינינו המשפחה מורכבת מקבוצה של יחידים, לכולם מקום שווה וכולם מקבלים עידוד להצטיין כאינדבידואלים. אם בחירתו של אחד פוגעת או מאיימת לפגוע בבחירתו של אחר - נדרשים אנו ההורים להחלטה שתיקח בחשבון את כולם - ברוב המקרים יש איזשהו איזון - הפעם ויתר ילד אחד לטובת "אירוע" של השני, ובפעם הבאה יוותר השני לטובת האחר. עוד לא קרה שמישהו הרגיש מקופח (לפחות לא לפי מיטב ידיעתי), כי אין ויתור עקבי לטובת אחד, אלא פשרה ש"עוברת" אצל כולם תוך שמירת המסר ש'אנחנו עדיין מאחוריך, תמיד, גם אם הפעם בחרנו לשים את הפרוז'קטור על אחיך'.

 

[לורליי43]

לא כתבתי שהייתה חציית גבול

בתגובה הכתובה שלך, כתבתי שזה מה שאני חושבת על הגבול בין ויתור והקרבה. בסך הכל אני מסכימה עם הסיכום שלך.

 

[noa128]

נכון. אני זו שאיבחנה שכפי שהבנת

את תגובתי אני רואה את חציית הגבול (המהותי) בין ויתור להקרבה. ויתור הוא ויתור, המוותר הוא זה הבוחר להפוך אותו להקרבה, לרוב כשאינו שלם עם עצם הבחירה.

 

[לורליי43]

דרך אגב, זה מה שקורה שאת הולכת

לאיבוד בדרך? את הופכת לבלונדינית?

 

[noa128]

אם עץ נופל ביער..

כשאני הולכת לאיבוד אני לרוב לבד ובדר"כ אין מראה - אז אין לי שמץ

 

[צוציקגדול]

כל מה שצויין פה זה מדדים תיאורטיים,

מצבים תיאורטיים ולא קיימים במציאות. במציאות זה לא שחור ולבן זה לא הכל לילד אחד. ברור שאם מדובר על השקעה שתכלה את משאבי המשפחה (תשומת לב, אנרגיה, זמן, כסף) אז באופן מוחלט התשובה היא לא - אף ילד לא זכאי להכל והשאר לכלום, אבל בדרך כלל המציאות היא לא כזו. וויתור - כל ההורות שלנו זה וויתור כפי שעוד שרון כתבה, כל אחד מוותר אחרת ובכמות שונה. הקרבה - אני חושב שזה רע מאוד לחשוב שהקרבת את עצמך בשביל ההורות משום שזה יצוץ מתי שהוא בעתיד עם תחושת פיספוס אדירה שמלווה בתיסכול.

 

[עוד שרון]

ובתור מי שענתה- הולכת עד הסוף

אני אומרת שוב ושוב, אם אחד הילדים שלי יגלה רצון וכישרון בתחום מסויים אתן לו כל שביכולתי כדי שיוכל לפתח ולהיתפתח.לא אדחוף, לא אכריח, לא אכוון לפי רצונותי אלא כמו שצוציק כתב- יש יכולת ויש רצון של הילד. כמובן שאני לא אצור מצב שאחד מקבל הכל והשני לא כלום - כמו בכל תחום אחר. מכיוון שאני סוחבת איתי את ההפליה בין ילדים (אני הייתי המופלאת לרעה) לא אחזור על הטעות הזו. כל ילד יכול לקבל מקום מספיק רחב כדי לימצוא לו את הדרכים שלו וכדי שאנחנו נוכל להיות שם עבורו ואיתו. אני מוכנה לוותר על דברים למען נתינה לילדי כדי שיוכלו לממש כל פוטנציאל שימצא אצלם. מוזיקה, משחק, ציור, ספורט או כל דבר.

 

[לורליי43]

אז מה בעצם זה- הולכת עד הסוף?

את בעצמך מגבילה את הסוף הזה ל- "כמובן שאני לא אצור מצב שאחד מקבל הכל והשני לא כלום - כמו בכל תחום אחר. מכיוון שאני סוחבת איתי את ההפליה בין ילדים (אני הייתי המופלאת לרעה) לא אחזור על הטעות הזו." הרי אין סיבה סתם לעצור התפתחות של ילד. אבל אם גם לך יש גבול, אז איפה מימוש כל הפוטנציאל?- ("אני מוכנה לוותר על דברים למען נתינה לילדי כדי שיוכלו לממש כל פוטנציאל שימצא אצלם").

 

[נועה לביא]

נניח, לא עלינו, שאחד מילדיך

או לא מילדיך, מילדיה של מישהי כלשהי (כדי שלא תתלונני שאני מביעה עמדתי על מה טוב למשפחתך שלך) סובל מליקויי למידה. הוא לא חולה, הוא בריא וחזק, גם אין לו בעיות התנהגותיות, ולמראית עין הוא ילד רגיל לחלוטין, רק שעם הפן הלימודי מאוד קשה לו. נצא גם מתוך נקודת הנחה שהיות ואין בעיות התנהגותיות, ההורים בכלל לא מוכנים לשמוע מתרופת פלא זו או אחרת, מה שטוב ויפה אבל דורש השקעה רבה בילד הן מהפן הלימודי והן מהפן הרגשי (שלא ירגיש כסך כל הבעיות שלו). נניח שיש לו שלושה אחים/אחיות, והם כולם בסדר גמור - לרוב עושים את השיעורים בעצמם ומקבלים ציונים טובים, ולא דורשים יותר משיסיעו אותם 5 דקות לקניון או לשבת ניצני הנגב. השקעת המשאבים תהיה לחלוטין לא מאוזנת. האם הילדים האחרים זנוחים וצרכיהם מוקרבים? אשמח לתגובות, ופחות לכאלה עצבניות (יש פורומים שבהם אני דווקא נהנית מכאלה, זה לא אחד מהם). התגובה לא נועדה לקנטר, והשאלה הפתוחה רצינית לחלוטין.

 

[noa128]

תגובה לא עצבנית ../images/Emo13.gif

אין מקום להשוואה. זו בכלל לא הייתה השאלה והסיטואציה שאת מציירת היא במהותה שונה לגמרי, אם נקצין אותה - זה כמו לשאול - ילד אחד חולה לא עלינו וזקוק לאנטיביוטיקה, והילד השני בדיוק באותו יום זקוק לרקטה חדשה לטניס לקראת אליפות גביע דייויס - יש לך רק 100 שקל - האם תמנעי מילד אחד אנטיביוטיקה? במקרה שתיארת אין בכלל מקום להתלבטות ו"איזון משאבים", אלא למאמץ מיוחד מצד ההורים שיאפשר התמודדות עם קשיי הילד הזקוק לעזרה באופן שיאפשר את העידוד לשאר הילדים באופן המקסימלי. ובכל מקרה, את העידוד לשאר הילדים הייתי ממשיכה לתת למרות הכל - אין קשר.

 

[נועה לביא]

אבל הילד לא חולה

וגם לא סובל מקשיי התנהגות, ורוב הזמן הוא ילד שמח. למעשה, אבא שלו כשהוא היה בגילו היה בדיוק כמוהו, והיום הוא אחלה מעצב גרפי שבעולם, אבל עם זכרונות ילדות לא נעימים מתקופת בי"ס (במיוחד כשרמת המודעות אז לליקויי למידה הייתה הרבה יותר נמוכה מהיום). בשני השיעורים היחידים שהוא אוהב - ספורט ואמנות - אחותו הבכורה והתלמידה המצטיינת מוציאה באופן קבוע את ה80 שניתן על הבאת ציוד נדרש והשתתפות. כאשר הוא מקבל 80 באחד מהמקצועות האחרים יש שמחה גדולה בבית, ואף אחד לא עצוב מה80 שלה במקצועות האלה. למאיות שלו במקועות האלה, ולמאיות שלה בכל האחרים כולם כבר רגילים... אבל היא תלמידה מצטיינת, והוא תלמיד חלש. לא חולה ולא כזה שנראה שלא יהיה לו עתיד עצמאי (גם לאבא שלו יש אחות כזו, היום היא מקבלת משכורת של מורים שכידוע לא בשמיים), אלא כזה שעצוב ומתוסכל עכשיו. גם ילד שנדבר בחיידק של ספורט, נגינה, ריקוד או אמנות לרמה שבה הוא לא רואה את זה כ"עוד חוג" ירגיש מאוד עצוב ומתוסכל אם ימנעו ממנו זאת. לא כמו ילד שרוצה לנסוע לבד ללונה-פארק וההורים לא מרשים וגם לא כמו ילד שרוצה לנסות חוג חדש שנשמע לו מעניין/חברים שלו הולכים וההורים שלו לא מאפשרים מכל סיבה שלא תהיה, הוא לא סתם מאוכזב שצריך ללמוד להתמודד עם האכזבה, אלא מתוסכל ממש (וזה כמובן מהנסיון של עצמי ושל אחרים שכבר היו בתוך זה, יכול להיות שהבן של צוציק טרם נדבק בחיידק ומבחינתו זה כן בגדר עוד חוג כיפי, לא מתיימרת לקרוא מחשבות). גם הוא לא חולה וגם הוא יוכל לגדול להיות מבוגר פרודוקטיבי, אבל גם הוא יזכור את התסכול שהיה לו כילד כאשר הוא מאוד אהב תחום מסויים ומאוד רצה להתקדם בו והוריו בלמו אותו.

 

[ו שתי]

לטעמי, אין מצבים תיאורטיים או

היפוטתיים, כי בהורות (ובמשפחות, וביחסי אדם לאדם) כל מקרה נבחן לגופו, לפי הניואנסים הדקים, שלעולם יהיו שונים מבית לבית, וממשפחה למשפחה. ובגלל זה קשה לי להתיחס למקרה שהצגת כאן. *אבל*, ברור שבכל בית אין חלוקת משאבים זהה בין הנפשות. ואם יש, כנראה שמישהו נפגע מכך. וכן, אני חושבת שגם אם הילד לא צריך ולא מבקש, תפקידנו כהורים הוא לתת איזשהו ערך מוסף, איזושהיא תשומת לב פרטנית.

 

[לורליי43]

גם אני לא חושבת שהדוגמא דומה למה

שעמד על הפרק בדיון הקודם כך שגם אם אתן לך תשובה היא לא תהיה רלוונטית. אחת מהסיבות לעובדה הזו, היא חוסר הניסיון ההורי שלך וזו הסיבה גם לתגובה שלי בדיון הקודם. עצם העובדה שאת שמה בסל אחד את הדוגמא מהדיון הקודם ואת הדוגמא הזו- מעידה שאין לך מושג מינימלי מה זה להיות הורה. ולמה שיהיה לך? את הרי לא הורה, אין לך ניסיון מעשי וזה אומר שאין לך שום יכולת מינימלית להבין הורים שמתמודדים עם ההתלבטויות האלה כל שני וחמישי.

 

[נועה לביא]

עכשיו שכנעת אותי מעל לכל ספק

שאכן אין לך כל תשובה רלוונטית לתת. לא נורא, בפעם הבאה בטח תהיה.

 

[פלגיה]

../images/Emo128.gif כאן נמחקו מספר הודעות ../images/Emo118.gif

בשל גלישה להתנצחות ופגיעה אישיים. ברגע שנמחקת הודעה, נמחקות גם כל אלה המשורשרות אליה, ואם יש מי שמוצא עצמו נפגע מהמחיקה, אני מתנצלת בפניו. לנושא "האם כדי לחוות דיעה בנושאי הורות וחינוך, על הדובר להיות בעל ניסיון אישי בהורות", אולי כדאי לייחד שרשור נפרד, ולדון בו ברוח רגועה יותר. ועוד משהו: לעיתים יש אנשים שמעצבנים אתכם, אם בדעות שלהם, אם בצורת הדיבור, ואם סתם ככה. לפעמים זה מגיע לרמות שאתם לא יכולים שלא להגיב. במצבים כאלו מומלץ לקחת את הזמן שלכם לפני שאתם מגיבים. לכו שתו מים, תאכלו משהו, צפו בטלוויזיה. ואז תחזרו ותקראו שוב. אם אתם עדיין מרגישים שאתם חייבים להגיב, תגיבו. אבל כשאתם מגיבים, תשתדלו לרשום בצורה הכי נקייה שאפשר וללא העלבות. את הנקודה שלכם תצליחו להעביר בצורה הכי טובה אם לא תרשמו מתוך כעס, אלא מתוך רצון להסביר. ולא חייבים תמיד לכתוב את המילה האחרונה.