תפקידינו כהורים

[irisgh]

תראי, הילדים שלי עדיין קטנים

אבל אני ממש לא רואה איך הם ידרשו, גם בעתיד, כל כך מעט השקעה. ממה שאני רואה מסביבי, גם ילדים גדולים יותר דורשים השקעה. פחות בביביסיטינג, אבל לא פחות בהאזנה, הכלה, שיקוף, ייעוץ, תמיכה. עבודה רגשית-נפשית על עצמנו ועל הקשר איתם. וזה אחרי כביסה, בישול, עבודה, סידור הבית, נקיון הבית, .. לפעמים, ההשקעה מהסוג הרגשי-נפשי הזו לא ניתנת. ואז הילדים 'מסתדרים בעצמם'. אבל זה שהיא לא ניתנת, אין פרושה שהילדים לא זקוקים לה.

 

[נועה לביא]

כן, אבל את כל הדברים הללו

די קשה לכמת ל"משאבים", והם לא מתוכננים ללוח זמנים ומערכת (לפחות לא בבית שלי, יכול להיות שיש אנשים מספיק פדאנטים בשביל כן לעשות את זה

).

 

[irisgh]

אבל הם מעמיסים על הפניות הנפשית

בדיוק כפי שכשאני יותר שעות בעבודה, אני פחות פנויה לדעת מה קורה עם הילדים שלי. ככה זה. את יודעת, השעות ביום מוגבלות. אולי את לא חווה את זה ביום יום. אני חווה את זה מאוד. כשאני מעמיסה במקום אחד, אז במקומות אחרים יש לי פחות מרחב. היום למשל, הנחתי לבני הגדול להשאר איתי בבית. הוא מאוד נהנה. נשארו לי המון סידורים להמשך השבוע. אני יודעת שבמשך יתר הימים אהיה מאוד לחוצה ולא יהיה שום מרחב למשהו שאינו 'מתוקתק'.

 

[irisgh]

(ואגב. בדיוק בשבילך פתחתי שאלה חדשה

 

[נועה לביא]

הגבתי שם גם לצרכים הרגשיים ../images/Emo13.gif

 

[עוד שרון]

זה אומר שאם יש ילד אחד מבין השניים

שהוא מוכשר ועם פוטנציאל נגיד בספורט אז לא כל המישפחה תחייה סביב העיסוק שלו ותישכח את הילד השני אלא המישפחה תיתרום מזמנה ומיכולותיה למען שני הילדים. ניסע לחוגים, לאימונים, לתחרויות, לכל מה שצריך אבל לא נוותר על דברים שהילד השני צריך גם אם הם לא ברמות מיקצועיות. זה מבחינת יצירת האיזון. לא חיים למען מימוש היכולות של ילד אחד בלבד כי הוא מוכשר יותר מאחרים. ובעניין הללכת עד הסוף- הנה למשל אני לא נוהגת (יש לי רשיון אבל אני לא מממשת את זכות הנהיגה), אם החוג יהיה בעיר אחרת- או שאדאג להסעה או שאסע איתו/ה במונית/אוטובוס/רכבת. זה לא יעצור אותי. ושוב לורליי, אל תיתפסי אותי במילה כי אולי לא אסע לתחרויות בחול כדי להיות אמא מלווה ואשאיר ילד שני בבית תמיד. אני מדברת על המוכנות שלי לעשות הכל ואני מודעת שבמבחן המציאות זה עלול ליפעמים להיתנגש עם העובדות. אני ככה רואה את היותי אמא לילדים. עד היום כבר ויתרתי על החיים שהיו לי קודם- אני כבר לא מנהלת מחלקה של 85 עובדים, אני לא עובדת עד שעות מאוחרות, אני לא יוצאת פעמיים בשבוע לבילויים, אני כבר עושה הרבה למענם ומשאירה לעצמי את המקומות שלי בהתאמה לצרכיהם. אני הולכת לחוגים, אני יוצרת, אני ניפגשת עם חברות אבל לא כשזה על חשבונם.

 

[ציפי ג]

זה מאוד תלוי השקפת עולם

בהשקפת העולם שלי, ילד שהוא מאוד ספורטיבי זה נחמד, אבל זה לא משהו שאני אשקיע בו, מעבר לחוג שוטף. עיני לא נישאות אל הסופרטאים הגדולים בהערצה ובהערכה. אני בין מרחמת עליהם, ובין עומדת משתאה לשם מה הם צריכים את זה. אבל בהשקפת העולם שלי, ילד שכשרונו הוא בתחום הלימודים או היצירה, הייתי משקיעה - כל עוד זה לא מוציא את המשפחה שלי מאיזון של תפעול סביר שוטף. כלומר - אם בדים לציור עולים הון, וילדי צייר מוכשר, אני לא מנע מילד לא כשרוני של חוג בחלילית, רק כי אחיו צריך בדים לציור. אבל את התקציב שלי לבדים לציור אנצל במלואם. או אם בני - מה שמאוד מציאותי, הוא ילד מוכשר מאוד בתחומי לימוד מסוימים - צריך נפשית ופיזית - שיעורי תגבור אינסופיים יקרים מאוד, כדי למצות את כישוריו ולא להשתגע, אני אשקיע בכך כל מאמץ, אבל אני לא מנע מאחיו שפחות כשרוני ללכת לחוג לג'ודו - לו רצה. אבל - וכאן מגיע אבל גדול מאוד מבחינתי - זה מחייב מצד הילד המוכשר מאמץ גדול מאוד גם. אני לא אסיע ילד ברחבי ישראל - אם הוא בגיל שלדעתי הוא יכול להשתמש בתחבורה ציבורית. אם יש מוזיאון מעניין בחיפה והילד רוצה לסוע לשם לראות את התמונות - אני אראה לו איך מגיעים לשם ברכבת, ואל אסיע אותו. אם יש יום עיון מרתק במכון וייצמן - והילד גדול דיו - הוא יגיע לשם בכוחות עצמו. זה חלק מחינוך לכך שגם אתה צריך להשקיע משאבים מעבר למשאבי הכשרון שלך, כדי להשיג את המטרה שלך.

 

[לורליי43]

זה בעצם דורש סף של בשלות/בגרות

יכולת של הילד להסתדר ולהגיע מצד אחד, ויכולת שיפוט לגבי איתור צרות אפשריות, ובנוסף- יכולת להפעיל שיקול דעת כדי לפתור בעיה אם מתעוררת. המשמעות היא שבעצם ההשקעה של הילד תלויית גיל, וכאן שוב עולה השאלה של- מה אם צריך להתחיל את ה"פרוייקט" הזה כשהילד צעיר עדיין?

 

[צוציקגדול]

בהנחה שהמשאבים מוגבלים, איך תנהגי

אם הוא צריך משהו מעבר לסף התחתון, לדוגמא בציור היית מספקת לו צבעי רמבררט או שיסתפק באחרים?, העניין שביכולות כאלו הסף התחתון הוא ממש לא מספק ולא מאפשר להגיע להישגים וזה נכון לכל תחום. גם אז היית מחלקת את המשאבים שלכל אחד תהיה נגיעה? - זה נראה לי יותר מס שפתיים, זה לא השקעה. ולגבי נסיעות לבד וכו' לילד שנכנס לתחום עיסוק דרושה גם תמיכה ועידוד וליווי בכדי שירגיש שהמשפחה מאחוריו.

 

[לאה_מ]

אלה לא שאלות היפותטיות - אלה מקרים

של יום יום, ואגב, גם מה שנועה שאלה לגבי הילד עם הפרעות הקשב ואחותו המצטיינת היא שאלה שיכולה לקרות בכל בית סביר. ואני חושבת שהתשובה גם היא נעוצה ביום יום, בהתנהלות השוטפת שלנו, שמורכבת כל הזמן מאיזונים ובדיקה חוזרת ואיזונים מחדש, ושמנסה לקחת בחשבון את כל האפשרויות (במוגבלות הראיה שלנו) ולהעמיד אותן גם במבחן המציאות (כזה שמתאים למשפחה שלנו, כמובן). אני חושבת שהחלק החשוב הוא ההצלחה של ההורים להעביר לילדים את המסר שהם אהובים, שהם מוכשרים, שהם יכולים, ששווה לנסות, שאפשר להגשים חלומות, שכדאי להשקיע, שמותר לשנות דעה - כל אלה הם דברים שוטפים, קבועים, וככאלה הם לכאורה לא "גוזלים" זמן ומשאבים. הם נעשים כאילו בהסח הדעת. אבל הם אלה שאחר כך יתנו לבן של צוציק את הרצון להתמיד בשיט, גם במחיר של השקעת מאמץ מצידו (למשל, נסיעות לבד לת"א), ומצד שני יאפשרו למשפחת צוציק למצוא את האיזון הנכון שלה בין הקצאת כל המשאבים המשפחתיים לתחביב של הילד על חשבון הזנחת בני המשפחה האחרים, לבין ויתור על התחביב הזה רק כי הוא לא מסתדר עם הנוחות המשפחתית הקיימת.

 

[לורליי43]

ההבדל בעיני בין ילד עם הפרעת קשב

לבין ילד עם שאיפה להובי מסויים, היא שטיפול בהפרעת קשב נחשב בעיני לבסיסי. זה הבסיס לחיים תקינים של הילד בעתיד.אני מאמינה שילד שלא קבל אפשרות למצות פוטנציאל בתחביב מסויים ירגיש החמצה, אבל זה לא יפריע לו בתפקוד. לא לתת מענה לילד עם הפרעת קשב- זו הזנחה ( בעיני). לא לתת מענה לילד שנורא רוצה ללכת לחוג מסויים, זה ויתור על סוג של מותרות.

 

[נועה לביא]

כמה שאת קיצונית ונחרצת

איזה מזל שהפרעת קשב וריכוז אינה נחרצת כמוך. מזל שיש רמות שונות, ולא כל ילד שזוכה להיות מתוייג כסובל מההפרעה הוא ילד שמשתולל והופך את הבית ולא מצליח אפילו ללמוד לקרוא. ברמות קלות יותר, ובלי הH, זה יכול להתבטא בלהיות תלמיד חלש במשך שנים ובגרורות של המצב הזה. תלמיד כזה יכול להיות מוכשר מאוד בתחומים שלאו דווקא שמים עליהם דגש בבי"ס, ולהצליח בהם מאוד בחייו הבוגרים. הוא גם יכול לעשות קורסים ומכינות ולהתקבל ללימודים אקדמיים שהוא מעוניין בהם, ולפעמים בזכות כשרונו בתחום להשאיר את הקשיים של תקופת בבי"ס בבי"ס. ה"מענה" הוא לא שקול למתן טיפול רפואי לילד חולה, הוא בכלל לא חד משמעי. הנושא המדובר הוא לא על חוג שהילד רוצה ללכת ואולי לא כ"כ מתאים, אלא על למצות את יכולותיו בתחום שבו הן מאוד גבוהות. אני לא רואה למה זה פחות חשוב מזה שילד ימצא את יכולותיו בבי"ס. גם כאן וגם כאן הילד נפגע גם במישורים אחרים.

 

[Kalla]

אני חושבת שלא נכן להגדיר זאת כהובי.

אצל איינשטיין פיזיקה לא הייתה הובי. אצל מוצארט מוזיקה לא הייתה הובי. אצל שייקספיר כתיבה לא הייתה הובי. אצל מאיה פלסצקיה ריקוד בלט לא היה הובי. וכו' וכו'. מדברים כאן על רמת עיסוק אחרת לגמרי. עבורם, העיסוק שלהם היה בעצם החיים שלהם, שבלעדיו אין להם משמעות. לא לתת לאנשים שיש להם ייעוד בחיים (וזה הרבה מעבר לכשרון או לעיסוק זמני, מהנה ככל שיהיה, שיש לרוב הילדים) להגשים את עצמם בתחום זה לא פחות הרסני מבחינתם מאשר לא לטפל בילד עם הפרעות קשב וריכוז חמורות. שלא תביני אותי לא נכון - אני לא טוענת שזה היה מוצא חן בעיני אילו הייתי הורה לילד כל כך בלתי רגיל. אצל אנשים כאלה, העיסוק הוא אובססיבי ובא לעיתים קרובות על חשבון דברים חשובים אחרים: חברה, משפחה, אהבה וכו'. אך כנראה שמידת הצורך שלהם בעיסוק היא כזאת שאם הם צריכים לבחור - תמיד יבחרו בו ולא בדברים האחרים. אני רואה את זה עד גבול מסוים אצל אבא שלי, שהוא אדם מחונן בתחומו, אם כי לא ניתן לסווג אותו למזלנו הטוב כאיינשטיין ודומיו. הוא לא מסוגל בלי העבודה שלו ורק היא יכולה לגרום לו לאושר אמיתי לאורך זמן. הוא אבא נהדר, עוזר לנו המון, עושה דברים בבית, דואג לכולם. אך מה באמת גורם לו אושר וסיפוק? בעיקר העבודה. והעבודה חייבת להיות מעניינת וברמה שלו, אחרת הוא נורא מתוסכל. מגיל 0 כמעט הוא התעסק עם התחום שאחר כך בחר ללמוד אותו ולעבוד בו, ועד היום זה עיסוקו המרכזי בחיים שבלעדיו הוא מרגיש חצי בן אדם במקרה הטוב. זה לא משהו שניתן להילחם בו, לא משהו שניתן לחנך בו לערכים אחרים, כי זה בוער בעצמות ומהווה את מהות האדם הספציפי הזה.

 

[לורליי43]

אנשים שזה עד כדי כך בדם שלהם

יגיעו לתחום.

 

[Kalla]

זה ממש לא מדויק!

בתחומים רבים, ובייחוד בכל הקשור לספורט, זה קריטי להתחיל עוד בילדות, אפילו בגיל 5-6.

 

[לורליי43]

ומה הדרישות בגיל 5-6?

לרשום אותו לחוג התעמלות רלוונטי בעיר?

 

[Kalla]

ברור שכעקרון זה נכון

אבל יש ילדים עם כשרון ורצון יוצאי דופן, שיכול להיות שזקוקים לחוג או מורה מיוחד שיש רק במקום מסוים בארץ, ונשאלת השאלה מה עושים אז.

 

[פלגיה]

קריטי למה?

ילד בן 5 או 6 עוד לא יודע להחליט על העתיד שלו, ובטח שלא שנים רבות כל כך קדימה. אז למה שלא נגיד שזאת כפייה של ההורים?

 

[Kalla]

אם זו כפייה של ההורים

הילד לא צריך את זה ולא על זה בכלל מדובר. במקרים שבהם מדובר, הילד הוא זה שנותן להבין להוריו באופן חד משמעי למה הוא זקוק ושבלי זה הוא לא יכול. אתן שוב את הדוגמא של אבי, למרות שכאמור הוא ממש לא דוגמא קלאסית ויש הרבה יותר "גרועים" ממנו. אבא שלי מגיל 6, אם לא לפני, היה מאוהב באלקטרוניקה. עכשיו, לא היה במשפחה אף אחד שהתעסק בתחום או בכלל חשב עליו. סבי רק שב הביתה פצוע אחרי 4 שנות מלחמה עם הגרמנים וסבתי עבדה כמו חמור, ניקתה ובישלה ובכלל הייתה אישה פשוטה עם השכלה בסיסית. אך לאבא שלי היה... לא, זה לא היה תחביב, אלא אהבת נפש אובססיבית. הוא הביא הביתה מכשירים אלקטרוניקיים, פירק אותם, תיקן, הרכיב חדשים. הוא בנה את אחת הטלוויזיות הצבעוניות הראשונות ברוסיה. אף אחד לא דחף אותו ולא עודד אותו (אם כי גם לא מנע ממנו), זה הכל בא ממנו ועד היום הוא עוסק בהנדסת חאלקטרוניקה בלהט של נער שזה עתה גילה תחום חדש, מרתק ומדהים. למזלו של אבי, הדברים שהוא היה זקוק להם היו בהשג יד: טרנזיסטורים ישנים ומקולקלים ודברים נוספים שאולי מצא בפח הזבל, אצל חברים ושכנים וכו' ואת הכלים שאל או קנה. למזלו, למרות האנטישמיות, בזכות השגיו המבריקים הוא התקבל למכון הרדיוטכני הטוב ביותר בעיר, ואחר כך גם זכה לעבוד במפעל שאפשר לו למצות את הפוטנציאל שלו, אחרת, על סמך הכרותי עמו, הוא היה הופך לאדם ממורמר ואומלל. ככה שנראה לי שאנחנו פשוט לא מדברים על אותו הדבר. המקרה שבו כופים משהו על הילד הוא לא המקרה שעליו אני מדברת בכלל.

 

[פלגיה]

זה סיפור מרתק ביותר

אבל אני לא חושבת שהיה קורה משהו אם הוא לא היה עושה את זה בגיל צעיר אלא מאוחר יותר. אהבת נפש אובססיווית זה דבר שאני מכירה (וגם יודעת עד כמה קשה לחיות עם אדם כזה) ולדעתי גם כדאי לפתח אותה, אם כי אני הייתי תמיד בעד לפתח עוד תחום אחד לפחות. זה עדין לא סותר את הצורך של ההורים לקבוע גבולות שעד אליהם הם יכולים לסייע לילד ולהשקיע בו, ומהן ואילך, עם כל הכאב והצער, פשוט אי אפשר להשקיע יותר.