תפריט לסועד בשביל החלב
מבוא החדר היה קטן ועלוב למראה, מחברות בודדות פוזרו בחינניות סביב אגרטל זכוכית סדוק בו היו שתי חמניות נבולות עטופות באבק סמיך, שניסה ללא הצלחה לשוות להן מראה כמוש. לרושם העלוב לא הוסיף כלל, כריך נגוס חלקית של נקניק ומיונז, שנח על הרצפה וצד זבובים. כאילו להכעיס, התמקדה קרן השמש היחידה שפילחה את הוילון דווקא בעובש הירקרק ולא בגוש השחור שבפינה. "אני לא אזרוק אותו" הפטיר הגוש "לא זורקים אוכל!", "גם את המחברות אני צריך", הוסיף ובנחישות ידה את האגרטל האומלל בסחרור מסעיר והחטיא אך במעט את החולדה המבוהלת, לפני שהתנפץ ברעם וניקה מעט את הרצפה. הגוש השחור, שאחרי שהתרגל לחשכה הבין כי הוא אדם, התרומם מפינתו ופתח בחריקה את תריסי העץ, מכניס עדת יתושים, שחיכתה שם מעלות החמה. האיש ליטף את ידו המגובסת וצפה באדם שהתעורר בבניין ממול. החדר היה גדול ומפואר, מספר מחברות ניצבו בערמה מסודרת על השולחן סביב אגרטל סיני עתיק שהקיף בעדינות קבוצת ורדים ריחניים, שניסו בהצלחה לשוות לחדר מראה לבבי ומאורגן. לרושם המסודר הוסיפה קערת פירות טריים, אותה הניחה העוזרת כבכל בוקר. לבקשתו התמקדה קרן שמש חביבה במרכז התפוז הכתמתם, מפזרת ניצוצות בוהקים על אדמומיות הדובדבנים, מתעלמת בכוונה מהאדם הישן במיטה. "בוקר טוב עולם" אמר בנחת "איזה בוקר נפלא". בנחישות קם מהמיטה ופתח בשקט את תריסי העץ הונציאנים של החלון והכניס קרניים נוספות שחיכו לו במיוחד מעלות החמה. האיש ליטף את ידו השזופה וצפה באדם שהתעורר בבניין ממול. אותו בוקר הסתפק בשלושה דובדבנים לארוחת הבוקר ונחפז לצאת אל הרחוב המתעורר ליום חדש. כבר שנים לא הרגיש כל כך טוב. הוא חייך אל העולם וזה החזיר לו חיוך, חייך במעלית וחייך אל השוער, חייך אל החלוץ וחייך אל העציץ, חייך אל השמש וחייך אל הגרר, שגרר מכונית ספורט אדומה, חייך אל הד... רגע... מעלית – בסדר, שוער, חלוץ, עציץ עד כאן כל בסדר, שמש, גרר, מכו... "המכונית שלי!" נזעק "למה אתם גוררים את המכונית שלי?" הגרר היה גדול וירוק מהסוג שתמיד מגיע רחוק, בבוקר נוסע בערב הוא שב, מביא הוא לדנובה (אשתו) ביצים וחלב. מכונית גרר חדשה ומבהיקה, פרט לאנקול החלוד שמשך את מכוניתו בלי להתחשב בעמודים, פחים או חתולים, שהשאירו את רישומם על המכונית החדשה. "מדוע אתם גוררים את המכונית שלי?" "חנית במקום אסור אדוני" "אבל זו החניה הפרטית שלי?!" "אתה בטוח?" "בוודאי שאני בטוח! מה אתם חושבים שאני אדיוט?!?" "כן, אבל זה לא קשור, עברת עבירת חניה חמורה ו... אייי. גם תקיפת עובד ציבור" הוסיף כאשר בעל המכונית המתוסכל התנפל עליו. הם היו יכולים להתכתש עוד זמן רב, לולא הפריד בניהם אדם מוכר עם סיגר. "חייך אתה במצלמה נסתרת!" "אה, עכשיו אני מבין" אמר בהקלה "זו מתיחה, חה חה, ואתם לא גוררים את מכוניתי באמת, היא לא נדפקה מכל הכיוונים, זוהי רק אשליה". "אה.. בקשר לזה, אני מצטער אבל המכונית באמת נפגעה" "מה!?!?" "אל דאגה מיד תקבל מכונית חלופית". עיניו של האיש נפקחו לרווחה כאשר מעבר לפינה הגיחה מכוניתו החדשה נהוגה על ידי עוזרו החייכן של המנחה. הוא שב וניתר על צווארו הקצרצר. "אני רוצה את המכונית שלי, לא חיפושית עתיקה!" אצבעותיו החליקו על הצוואר השמנמן והוא חיפש אחיזה חזקה יותר. "חייך – שוב סידרנו אותך" אמר המנחה וברח כל עוד נפשו בו. הוא שקל להתחיל לרדוף אחריו, אלא שארז החיפושית הקטנטנה נמעכה כליל תחת מכונת צילום ענקית, ממנה יצאו שלושה יצורים גדולים וכחלחלים. "זו מתיחה נכון?" אחד היצורים הרים יד עברה וברק כחול, לא כחול כעורו שהיה בו גם גוון אדמדם, אלא עמוק ושקוף יותר, יצא ממנה ואידה לחלוטין את הדירה בה צפה קודם, עד שנשאר ממנה רק גוש שחור ומפוחם ועליו עכבר מבוהל. האיש הביט בבהלה כאשר פרוסת לחם חצי אכולה התנדנדה באיטיות מטה, עד שנחתה על נעלו החדשה. העולם כבר לא חייך אליו והוא קפא על מקומו בלי יכולת בסיסית להגן על עצמו מפני היצור שהפנה את ידו אליו. רק חריקת בלמים העירה אותו ממקומו והוא מצא עצמו נגרר אל המושב האחורי של למבורגיני צהובה. במבט מרחוק מחלונה האחורי של המכונית, מכונת הצילום כבר נראתה יותר כקקטוס, אך ג'ונתן בלייז ידע כי הייתה זו ספינת חלל מכוכב מרוחק. הלמבורגיני צרחה כאשר המנוע החזק נסחט עד תום. בהיגוי זריז עבר הנהג ממסלול למסלול מתחמק באלגנטיות ממטחי אנרגיה אקראיים, עד אשר הצליח לעבור את הפינה בלא להימעך מאחד הבתים הנופלים. ושם עצר. "למה אתה עוצר?" צעק על הנהג באימה "הם עוד בעקבותינו". "אני צמא" אמר אלכסנדר ינסן ופתח פחית קולה קרה אותה הוציא מידית ההילוכים. המשך יבוא...
מבוא החדר היה קטן ועלוב למראה, מחברות בודדות פוזרו בחינניות סביב אגרטל זכוכית סדוק בו היו שתי חמניות נבולות עטופות באבק סמיך, שניסה ללא הצלחה לשוות להן מראה כמוש. לרושם העלוב לא הוסיף כלל, כריך נגוס חלקית של נקניק ומיונז, שנח על הרצפה וצד זבובים. כאילו להכעיס, התמקדה קרן השמש היחידה שפילחה את הוילון דווקא בעובש הירקרק ולא בגוש השחור שבפינה. "אני לא אזרוק אותו" הפטיר הגוש "לא זורקים אוכל!", "גם את המחברות אני צריך", הוסיף ובנחישות ידה את האגרטל האומלל בסחרור מסעיר והחטיא אך במעט את החולדה המבוהלת, לפני שהתנפץ ברעם וניקה מעט את הרצפה. הגוש השחור, שאחרי שהתרגל לחשכה הבין כי הוא אדם, התרומם מפינתו ופתח בחריקה את תריסי העץ, מכניס עדת יתושים, שחיכתה שם מעלות החמה. האיש ליטף את ידו המגובסת וצפה באדם שהתעורר בבניין ממול. החדר היה גדול ומפואר, מספר מחברות ניצבו בערמה מסודרת על השולחן סביב אגרטל סיני עתיק שהקיף בעדינות קבוצת ורדים ריחניים, שניסו בהצלחה לשוות לחדר מראה לבבי ומאורגן. לרושם המסודר הוסיפה קערת פירות טריים, אותה הניחה העוזרת כבכל בוקר. לבקשתו התמקדה קרן שמש חביבה במרכז התפוז הכתמתם, מפזרת ניצוצות בוהקים על אדמומיות הדובדבנים, מתעלמת בכוונה מהאדם הישן במיטה. "בוקר טוב עולם" אמר בנחת "איזה בוקר נפלא". בנחישות קם מהמיטה ופתח בשקט את תריסי העץ הונציאנים של החלון והכניס קרניים נוספות שחיכו לו במיוחד מעלות החמה. האיש ליטף את ידו השזופה וצפה באדם שהתעורר בבניין ממול. אותו בוקר הסתפק בשלושה דובדבנים לארוחת הבוקר ונחפז לצאת אל הרחוב המתעורר ליום חדש. כבר שנים לא הרגיש כל כך טוב. הוא חייך אל העולם וזה החזיר לו חיוך, חייך במעלית וחייך אל השוער, חייך אל החלוץ וחייך אל העציץ, חייך אל השמש וחייך אל הגרר, שגרר מכונית ספורט אדומה, חייך אל הד... רגע... מעלית – בסדר, שוער, חלוץ, עציץ עד כאן כל בסדר, שמש, גרר, מכו... "המכונית שלי!" נזעק "למה אתם גוררים את המכונית שלי?" הגרר היה גדול וירוק מהסוג שתמיד מגיע רחוק, בבוקר נוסע בערב הוא שב, מביא הוא לדנובה (אשתו) ביצים וחלב. מכונית גרר חדשה ומבהיקה, פרט לאנקול החלוד שמשך את מכוניתו בלי להתחשב בעמודים, פחים או חתולים, שהשאירו את רישומם על המכונית החדשה. "מדוע אתם גוררים את המכונית שלי?" "חנית במקום אסור אדוני" "אבל זו החניה הפרטית שלי?!" "אתה בטוח?" "בוודאי שאני בטוח! מה אתם חושבים שאני אדיוט?!?" "כן, אבל זה לא קשור, עברת עבירת חניה חמורה ו... אייי. גם תקיפת עובד ציבור" הוסיף כאשר בעל המכונית המתוסכל התנפל עליו. הם היו יכולים להתכתש עוד זמן רב, לולא הפריד בניהם אדם מוכר עם סיגר. "חייך אתה במצלמה נסתרת!" "אה, עכשיו אני מבין" אמר בהקלה "זו מתיחה, חה חה, ואתם לא גוררים את מכוניתי באמת, היא לא נדפקה מכל הכיוונים, זוהי רק אשליה". "אה.. בקשר לזה, אני מצטער אבל המכונית באמת נפגעה" "מה!?!?" "אל דאגה מיד תקבל מכונית חלופית". עיניו של האיש נפקחו לרווחה כאשר מעבר לפינה הגיחה מכוניתו החדשה נהוגה על ידי עוזרו החייכן של המנחה. הוא שב וניתר על צווארו הקצרצר. "אני רוצה את המכונית שלי, לא חיפושית עתיקה!" אצבעותיו החליקו על הצוואר השמנמן והוא חיפש אחיזה חזקה יותר. "חייך – שוב סידרנו אותך" אמר המנחה וברח כל עוד נפשו בו. הוא שקל להתחיל לרדוף אחריו, אלא שארז החיפושית הקטנטנה נמעכה כליל תחת מכונת צילום ענקית, ממנה יצאו שלושה יצורים גדולים וכחלחלים. "זו מתיחה נכון?" אחד היצורים הרים יד עברה וברק כחול, לא כחול כעורו שהיה בו גם גוון אדמדם, אלא עמוק ושקוף יותר, יצא ממנה ואידה לחלוטין את הדירה בה צפה קודם, עד שנשאר ממנה רק גוש שחור ומפוחם ועליו עכבר מבוהל. האיש הביט בבהלה כאשר פרוסת לחם חצי אכולה התנדנדה באיטיות מטה, עד שנחתה על נעלו החדשה. העולם כבר לא חייך אליו והוא קפא על מקומו בלי יכולת בסיסית להגן על עצמו מפני היצור שהפנה את ידו אליו. רק חריקת בלמים העירה אותו ממקומו והוא מצא עצמו נגרר אל המושב האחורי של למבורגיני צהובה. במבט מרחוק מחלונה האחורי של המכונית, מכונת הצילום כבר נראתה יותר כקקטוס, אך ג'ונתן בלייז ידע כי הייתה זו ספינת חלל מכוכב מרוחק. הלמבורגיני צרחה כאשר המנוע החזק נסחט עד תום. בהיגוי זריז עבר הנהג ממסלול למסלול מתחמק באלגנטיות ממטחי אנרגיה אקראיים, עד אשר הצליח לעבור את הפינה בלא להימעך מאחד הבתים הנופלים. ושם עצר. "למה אתה עוצר?" צעק על הנהג באימה "הם עוד בעקבותינו". "אני צמא" אמר אלכסנדר ינסן ופתח פחית קולה קרה אותה הוציא מידית ההילוכים. המשך יבוא...
