תקופת הנעורים שלכם. איך היה?

[להבה ירוקה]

כן. ההסבר שלך מאד ברור

אני חושבת שתמיד משהו יבוא על חשבון משהו אחר. וזה הסיכון וזה גם היופי - כי אף פעם לא נוכל לשלוט בוודאות בבחירה שתסלול עבורנו את הדרך להצלחה. אני אישית מתקדמת המון עם אינטואיציה. הייתה לי תקופה ארוכה של התבודדות (גם מחברים ובעיקר מבחורים), וגם כשרציתי לצאת ולעשות משהו בנדון - לא הייתי מסוגלת. זה היה חזק ממני. הרצון להתבודד. כנראה. זה לא אומר שהפסקתי לנסות, אלא שעשיתי פשוט כמיטב יכולתי. אם הצלחתי לצאת ולהכיר קצת - מה טוב. אם לא, חוויתי קצת תסכול, ונשארתי עם הטלויזיה. להתמסר לעבודת מודעות עצמית- זה בכל מקום ובכל זמן. בפסטיבל סגול הכרתי אדם שלקח את קבוצות המדיטציה שהנחה אל שדה דוב. לעשות מדיטציה בשיא הרעש. כי בעצם מדיטציה היא כלי התבוננות על העצמי בכל מצב בחיים.

 

[newKiticat]

האמממ

(מגיעה מה"א) אני בצבא כרגע, וכמה מתאים- בדיוק החלפתי קידומת! נעורים... אז אפשר להתחיל עם הילדות? הייתי ילדה פאטית חסרת חברות וכשסוף סוף יצרתי לעצמי חברה בכיתה ה' ו=ו', היא ואני היינו רעות כל כך שהתחביב היחיד שלנו היה פשוט להציק לבחורה אחרת.... חטיבה- מקום חדש, לחלוטיין. עברתי שינוי דרסטי ב3 שנים, שעיקרו ורובו בכיתה ט'... למדתי לפתוח את הפה ואז בעצם נהייתי מי שאני היום. בתיכון, בכיתה י', התאהבתי והתמתני. קשורים אחד לשני וודאי... בתיכון, התגבשנו רובנו, אני התמתני מהדמות שהייתה לי בכיתה ט' (ואני די מתגעגעת לחוצפה ותעוזה שהייתה לי) ואני בקשר עם אנשים עד היום. למעשה, מכל חברותיי, אני היחידה שנשארה בקשר עם כולן. וזה למרות שהיו לי כמה מהמריבות הגדולות ביותר בתוך החבורה...

 

[להבה ירוקה]

שינוי דראסטי

זה נשמע כמו תהליך מדהים. שהתחיל במקומות קיצוניים (מחוסר ביטחון גדול, אל מקום של חוצפה גדולה) והמשיך אל ההתמתנות. אני מבינה ומכירה את החשק הזה , אל הקיצוניות. אצלי יש את הגעגוע הזה, אל לילות ההוללות וההתפרעות שהיו לי אז, עם החברים. להיעלם ליום וחצי וכל מה שהיה כרוך בכך. עדיין קשה לי לקבל את העובדה שזה נעלם, או לקבל את העובדה שאני השתניתי מאד. זה שנשארת בקשר עם כולם - זה מדהים. אולי יש לך איזו תכונה נהדרת כזו, של שימור חברים וקשרים, או קבלה טובה של השינויים שחלים בבני אדם - ולמרות זאת (השינויים), אפשר לזרום עם הקשר. השערה אישית שלי, כמובן.

 

[b u t t e r f l y17]

להבה- אני נדחפת לדיון ../images/Emo3.gif

עוד חמישה חודשים גיוס...עכשיו אני בעיצומן של הבגרויות. אני לא יודעת אם זה נחשב שתקופת הנעורים שלי הסתיימה, או שהיא עדיין מתמשכת, אבל אני כן אדבר על תקופה שהסתיימה- וזה שש שנות לימודים בתיכון, לצד מגורים בפנימייה. שש שנים בפנימייה, שהחלום הכי גדול שלי מאז שאני זוכרת את עצמי היה להתקבל אליה, ובאמצע היה כמה "כמעט פרישות" כאלו. אבל כמובן, כמו שאני מכירה את עצמי אני לא נוטה לוותר כ"כ מהר. יש הרבה זכרונות שעולים אצלי די בקלות ולעיתים קרובות, אני מזכירה ונזכרת בהם הרבה, ויש זכרונות מעורפלים. מצד אחד אני יודעת שהייתי ילדה דומיננטית, מצד שני הייתי מאוד דחויה. נראה לי שתמיד הבעתי ביטחון, וכמעט שלא נשברתי. הדחייה נעלמה לאט עם השנים, אבל אף פעם לא נחשבתי עם ה"מקובלים". גם לא נראה לי שהיה דבר כזה בפנימייה, וגם אם היה לא בהקצנה. לא זוכרת איך הרגשתי עם הגוף שלי במהלך כל השנים האלה. אני זוכרת איך התחלתי להרגיש עד לפני שנה וחצי בערך. מאמינה שאף פעם לא הייתי בטוחה בעצמי לגמרי, תמיד היה את החוסר ביטחון הזה, את הדיאטות [הבריאות] שהגיעו כל קיץ והמחאות לאחר מכן בתחילת השנה. לא הייתה אהבה עצמית וקבלה עצמית במלוא המובן, אבל בכל זאת עשיתי עגיל בטבור ולבשתי מדי פעם חולצות שחשפו אותו. לפני שנה וחצי הרבה השתנה. כלפי חוץ הכל נשאר אותו דבר...מבחינה חברתית ככל שעבר הזמן נהיה יותר ויותר טוב, אבל ההקאות התחילו, וקצת ירידה במצבי רוח והרבה הרבה שנאה עצמית. כבר כמעט חודש וחצי שאני לא בפנימייה, וכמעט ולא רואה את החברות שלי...אבל אני שומעת הרבה שהן מתגעגות אליי, שהן אוהבות אותי ואומרות עליי דברים טובים. זה מוזר לי. מרגישה כאילו זה קרה בשיא הפיתאומיות עם חלקן. וכמובן שיש את החברות [הספורות] שהיו תמיד חלק ממני. שכללו שיחות נפש ומן חיבור כזה אמיתי. הבנה ואהבה בלי הרבה מילים אבל עם הרבה חכמה ורגש. השתדלתי כמה שפחות להפגין צביעות...למרות שאני יודעת שהיו רגעים כאלה. כי אהבתי להיות כמה שיותר בעניינים

כמובן שאני לא יכולה לדבר לגמרי בלשון עבר, כי הכל עדיין די טרי. אבל זה בתמציתיות. <ועכשיו אני אשלח מהר מהר, כי הייתי קרובה מאוד למחיקה של ההודעה לפחות פעמיים

>

 

[b u t t e r f l y17]

*מחאות=מחמאות ../images/Emo163.gif

 

[מי שהיא 1]

../images/Emo23.gif

 

[להבה ירוקה]

../images/Emo23.gif

 

[להבה ירוקה]

שמחה ששלחת. ואת לא נדחפת ../images/Emo24.gif

אני רוצה לכתוב לך פה על משהו שהרגשתי מהדברים שלך. על פחד מהצלחה. החיבור המהיר שעשית מ- מבחינה חברתית ככל שעבר הזמן נהיה יותר ויותר טוב אל - אבל ההקאות התחילו, וקצת ירידה במצבי רוח והרבה הרבה שנאה עצמית. ועוד דוגמא: מצד אחד אני יודעת שהייתי ילדה דומיננטית ומיד אח"כ: מצד שני הייתי מאוד דחויה. יש בך המון תכונות שמובילות להצלחה, ומיד נוצר הפחד מהן- שגורם אולי לרצון להקיא, שהוא מקביל בעיני לרצון לברוח בעצם (מהצלחה, או מכישלון. במקרה הזה - מהצלחה). לא יודעת אם את מתחברת למה שאני אומרת. משהו לחשוב עליו. מה מפחיד בהצלחה?

 

[b u t t e r f l y17]

יכול להיות שזה מה שהשתמע מהדברים

שכתבתי... אבל אני לא חושבת שיש לי פחד מהצלחה. להפך, יש לי יותר פחד מכישלון. אמרו לי הרבה שיש סיבות להקאות, ולא רק לשם ההרזיה. יכול מאוד להיות שזה נכון, כי אחרת אין סיבה שאני לא בוחרת בדיאטה רגילה ובריאה. אבל עדיין, זה לפחות לא סיבה שאני מודעת אליה. מבחינתי זה לא אקט של בריחה, או בכלל אקט שנובע כתוצאה מ... כשאני מסתכלת על העתיד שלי והשאיפות שלי- אני רוצה אך ורק להצליח, ולהתקדם. מצד שני, אני לא חושבת שיש בי את התכונות שמובילות להצלחה, כמו שאמרת, אולי זה פשוט השאיפה או לאן שהחיים מובילים. אין איזשהו זיכרון מהעבר שאני יכולה ממש להתגאות בו ולהגיד - "וואלה, זאת הצלחה נטו". טוב, לודעת, די התערבבתי לי פה

אז אני אפרוש בשיא

 

[להבה ירוקה]

את ממש לא חייבת לפרוש ../images/Emo13.gif

את מאד רצוייה כאן.

 

[ירגזי כחול]

...

(בע. |אייקון חושש| אני שולחת.) כל כך קשה לי לענות על זה. ודווקא בגלל זה אני חושבת שאני אגרום לעצמי לעשות את זה. אולי זה משהו שאני צריכה להתמודד איתו ודווקא בגלל זה קשה לי. לא יודעת. בכל אופן. תקופת הנעורים שלי... אולי אני קצת טיפשה. אבל אני מרגישה שהיא היתה צריכה להיות אחרת. אני מרגישה ממש מפגרת להודות בזה, בייחוד כאן... אבל... אני חושבת שנכנס לי איזה ג'וק לראש מתישהו ביסודי.. שאם אני לא "מקובלת" אני שווה לתחת. ממש ככה, בשיא הפתטיות. נכנס, ואני לא יכולה להגיד שלגמרי יצא. כי מאז, כשאני לא "מקובלת", או אפילו קצת פחות כזאת ממה שאני רוצה להיות... אפילו כשאני במסגרת מאוד מצומצמת, לא להרבה זמן, שבה אני מרגישה לא מקובלת.. אני מרגישה שאני אפס. ורע לי מאוד. והרבה פעמים אני עושה שטויות בהתאם. וה"מקובלות" המפגרת הזאת, עד היום היא מאוד חשובה לי (כמה עצוב ועלוב). עד כדי צביעות, לפעמים, עד כמה שלא נעים לי להודות בזה. חשוב לי איך אני נראית לאחרים, איך זה נראה שאני מסתובבת עם זה או עם ההוא.. מה חושבים עליי ועל הדבר הזה וההוא שאני עושה... אימג' אימג' אימג'. וכשאין לי את ה"מקובלות" הזאת ברמה שאני רוצה אותה, ואני יודעת שהיא לא יכולה להתקיים... אני מוותרת, במובן מסויים, על הרבה דברים. פשוט מתייאשת ומוותרת. היום פחות, אבל עדיין. כי גם זה קצת עובד אצלי על תקן "הכל או כלום". מה שמחזיק אותי היום זה שאני יודעת וזוכרת שכן, יש לי הרבה חברים, וזה שלא כולם רואים את זה כל הזמן עוד לא הופך אותי ללוזרית. היום אני מסוגלת לחיות בלי ה"מקובלות" הטפשית הזאת. אבל.. לא תמיד לחיות באותה רמה. ואני עדיין שואפת לזה, כמעט כמו פעם. ו..מה שגורם לי להיות מאוכזבת מהנעורים שלי מבחינות מסויימות היא העובדה שאני יודעת שיכולתי להיות הרבה יותר מוקפת בחברים (אמיתיים, לאו דווקא צבועים.. כי היום אני כבר לא שואפת להיות חברה של חבורת צבועים.. פשוט אוהבת להיות מוקפת בחברים, באהבה.. ובעצם, מי לא אוהב) והרבה יותר מאושרת, אם הייתי במקום אחר. וכן, הידיעה הזאת מבוססת על המציאות, לגמרי. כי כל פעם שאני במקום האחר הזה, לתקופות ארוכות או שלא, זאת המציאות שלי שם. ובמקום שבו העברתי (ועדיין מעבירה) את רב הנעורים שלי, אמנם יש לי חברים, אבל מהרבה בחינות (מבחינה תרבותית, בעיקר) זה לא אותו דבר, וזה אף פעם לא יהיה. ואולי זה גם ככה עכשיו בגלל שאני עצמי ויתרתי והרחקתי את עצמי מאנשים מסויימים באיזשהו שלב, בגלל כל מיני מריבות שהיו, וחוסר היכולת שלי להתגבר, וגם קצת בגלל (כן, אוף, אני מודה) סנוביות מצידי (מה שאני מבינה עכשיו וגורם לי לחרטה).

אבל.. חפיף. אני מתנחמת בעובדה שזה אוטוטו נגמר ומתחילה תקופה חדשה בחיים שלי – תקופה שאני יודעת שתהיה טובה הרבה יותר.

(וואו. מגילה. עע.)

 

[להבה ירוקה]

הרצון ב"אימאג'"

יכול ממש לנהל לנו את כל החיים, אה? כשאני חושבת על זה, זה מתחיל באימאג' של להיות מקובלת, ואז צריך להתלבש בהתאם, ולדבר בהתאם, ולא להגיד כל מה שמרגישים כי אולי זה לא מספיק קול, ואח"כ זה ללכת ללמוד משהו שנחשב "קול" בתור קריירה, ואולי לצאת לבלות במקומות שנחשבים הכי שווים.......ולא דיברתי אפילו לרגע על מראה חיצוני מבחינת מידות גוף.... אפשר לחיות חיים שהם ממש רחוקים מהאישיות והעצמי שיכול להיות. אז זה מעולה שהגעת למסקנה שאת רוצה להיות מוקפת בחברים שמעניקים אהבה. זה צעד ענק ששובר את מעגל התדמית. מה עוד שובר את המעגל הזה?

 

[ניאו30]

תקופת הנעורים שלי ברובה היא כמו

"חור שחור" בזכרון.בהתחלה חשבתי שמדובר פשוט באובדן זכרון שקרה לי,אבל כשהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי השנה היא(הפסיכולוגית) הייתה בכיוון של הדחקה,של חסימת הזכרון בעקבות אירועים טראומתיים שעברתי.אין לי מושג אם זה נכון או לא,חלקית זה בטח נכון.אבל בצורה עובדתית-מהותית אין לי כמעט זכרונות מהנערות שלי,וגם מלפני כן אין לי ממש "סרטים" של דברים שקרו לי אלא יותר "תמונות",מה שנקרה פלאשבקים לילדות שחוזרים אליי,לפעמים כשאני ער ובעיקר כשאני בחלומות(אמממ,סיוטים אולי). זה בהחלט נקודה שמפריעה לי בהתקדמות שאני עובר בשנה האחרונה.יש לי איזה דודה שמכירה אותי מכל התקופות האלו(ינקות,ילדות,התבגרות),ופעם אחת אמרה לי שהיא מוכנה פעם אם אני ארצה לספר לי כל מיני דברים עליי(נשמע מצחיק בטח),אבל לא יצא לנו לעשות את זה ומאז כבר די עברתי איתה איזה סוג של התנתקות ממנה בעקבות חוסר יכולתי לקבל את האופי שלה,שתמיד ידע לבקר אותי ולעקוץ אותי,ולא ממש הצלחתי להתחבר אליה,וגם די שברתי את הכלים איתה בפעם האחרונה שדיברנו,ולכן נראה לי שאני אצטרך להסתפק במה שאני זוכר עכשיו. יכול להיות שהתת מודע שלנו עובד בצורה כזו שזכרונות שהודחקו יכולים גם לחזור מתישהו,ברגע שאתה מצליח להתגבר עליהם,או ברגע שהם כבר מפסיקים להוות מכשול בחיים בשבילך או שאתה מגיע לנקודה בה העבר כבר לא משפיע, אבל עדיין לא הגעתי לנקודה הזו,וגם אין לי מושג אם זה באמת נכון.אני מקווה שפעם אני אדע יותר על התקופה הזו,אבל אני בעיקר רוצה להשאיר את העבר מאחוריי ולהתקדם קדימה לעתיד שלי,ולהתקדם לשם פירושו לחיות בהווה ולא בעבר,ולכן אולי זה דווקא לטובה שאני לא זוכר הרבה דברים מפעם. מה שבטוח עולה מהזכרונות האלו שלא היו לי כמעט חברים,שהייתי סגור,ביישן, לא מדבר עם אף אחד על כלום,גם לא מנסה להשתלב מבחינה חברתית,אלא פשוט חי במין בועה של חיים לא מודעים,שלא היה בהם כלום,או לא משהו משמעותי לפחות,פשוט חיים במובן הכי טכני שיכול להיות להם.אמממ,אולי בגלל זה אני לא זוכר כלום,פשוט משום שלא היה מה לזכור...

 

[ניאו30]

ואם נתאר השפעות אפשריות של התקופה

על היום אז מדובר בדברים ה"רגילים"-הסתגרות/התבודדות,חוסר בטחון,חוסר אמונה,חוסר אמון באנשים,פסימיות ושליליות,רצון למצוא חן בעיניי אחרים(להיות מקובל),אולי אפילו חוסר אמונה בדברים טובים שקורים כאילו זה לא מגיע לי.ואם כבר מדברים על "לא מגיע" אז אין ספק שכל העבר שלי השפיע עליי במובן של תחושה כאילו אני בן אדם שלא ראוי,ולא יזכה גם,לאהבה אמיתית בימי חייו.בעצם כל התהליך שאני עושה בשנה האחרונה הוא מהרבה בחינות נסיונות להתגבר על ההשפעה שהיה לעבר על עיצוב האופי שלי. יש בוודאי עוד אבל אלו העיקריות...כתבתי על זה פעם גם רשומה בבלוג שלי.

 

[להבה ירוקה]

וואו ../images/Emo91.gif

 

[להבה ירוקה]

התת מודע

לא יודעת איך הוא עובד, אבל אני שמה לב שבתקופות של התחזקות - פתאום אני נזכרת בעוד משהו מן העבר. והדוגמא הכי אחרונה לכך, היא בדיוק זו - תקופת הנעורים שלי. פתאום אני מתחילה להיזכר ולגעת גם במה שלא היה חלומי ומוצלח (והיה), וזה מפני שאני בתקופה מאד טובה בהווה שלי כיום - חזקה ומחוזקת, ויציבה. לא בטוחה שלא היה לך מה לזכור. הרגש תמיד קיים, גם אם חוסמים אותו. למשל התסכול מהביישנות והבדידות היה שם - כי עובדה שאת זה הבנת ופתרת (והיום אתה רקדן אחושלוקי)

 

[ניאו30]

זה פשוט מדהים,הא? ../images/Emo9.gif

איך ברגע שאני רוקד הכל נעלם-חוסר הבטחון,הבדידות,הפסימיות,הפחדים והחרדות מאנשים ובכלל-הכל כאילו נעלם כשאני רוקד,ואז רק אני והמוזיקה נשארים.פלא שאני כל כך אוהב לרקוד?... החיים הם(ברובם

) לא ריקודים,אז מה-אולי פעם אני אמצא את העתיד שלי שם?אממממ,מי יודע?...life is like a box of choklade-you never know what you gonna get...אמר פורסט ולא הוסיף

 

[היפה במשמר הגבול]

../images/Emo5.gif זוועת אלוהים.

תמיד נחשבתי המוזרה. פעם מתבודדת פעם באה. חוץ מחברה אמיתית אחת וקבועה לא היה כלום. מידי פעם הייתי נדחפת לחבורות אחרות (וגם הרגשתי נדחפת). הייתי מאוד שמנה, דבר שזכה להמון לעג ושנאה עצמית. הייתי ילדה צומי, צעקנית עושה שטויות וכו'. ביב' השתנתי. גם רזיתי וגם שיניתי את ההתנהגות שלי, וכולם התחילו להתחנף אליי...לא ששמתי עליהם יותר מידי. ועכשיו - לקראת סוף השירות יש חברים אני נראית טוב והכל כביכול מעולה. בראש נשארתי אותו תסבוך. אני מאוד שמחה שהתקופה השחורה הזאת מאחוריי. והחברה עדיין איתי תמיד תהיה האחת והיחידה בשבילי.