אני חי!
ותמיד כיף לקרוא דברים שאת כותבת.
אהבתי את הקטע. הוא כתוב טוב מאד, והסיטואציה עוברת טוב. בניגוד לויימס, לא הרגשתי שהשיחה מאולצת. אני חושב שברור שהשיחה הזאת אמורה להציג את ההתקרבות של רוז ודון, ולא הרגשתי שאת מנסה לדחוף מידע מויקיפדיה או משהו.
משפטים שאהבתי:
- הצפצופים רמים מדי, וקול הצעדים של האחיות נשמע תמיד כאילו הן מתקרבות לכיווני ועומדות לבשר לי עוד בשורה נוראה
- היא מחזיקה קווצת שיער ארוכה באגרופה כאילו היא נאחזת בחבל הצלה
- למות מסרטן תמיד נשמע לי קצת כמו למות בקרב. אתה נלחם בו ונלחם בו, עד שאתה הולך בגבורה
- מה אם היא סתם חירבנה חזק במיוחד?
ועכשיו לנקודות הבעייתיות:
- עניינים טכנים: אני ממליץ לך להיזהר עם השימוש בנקודותיים (זה נראה כאילו גילית הרגע את הנקודותיים ואת נורא מתלהבת מהן). יש לך 5 נקודותיים בקטע הזה, והייתי מוותר על לפחות 4 מהן. (במשפט השני עם הנקודותיים, הוספת גם מקף, וכל המשפט לא ממש קריא).
חוץ מזה, שימי לב להבדל בין "מן" ל - "מין". הראשונה היא מילת יחס, והשנייה היא במשמעות של "סוג". את השתמשת פעמיים ב"מן" במקום ב"מין".
וגם מה שויימס אמרה לגבי הנקודה-פסיק. (רק הראשון נראה לי הגיוני. את השניים האחרים הייתי מחליף בנקודה, או פסיק, או משנה את מבנה המשפט).
הקטע עם ההדגשות - אני יודע מה את מנסה לעשות עם ההדגשות האלה, אבל תסמכי עליי, עדיף לך לוותר על רובן. נכון, יש סיכוי שאחוז קטן מהקוראים לא יבינו לבד את ההדגשה המדויקת של המשפט (הרוב יבינו לדעתי), אבל זה עדיף על שימוש בהדגשה כל פסקה. למען השם, תיגמלי מזה, חתול!
- תיזהרי מאד מתואר הפועל -
"אם את לא מצליחה להירדם, תבקשי כדור שינה מהאחות". אני אומרת בתקיפות. אני מפנה לה את גבי, מכסה את הראש בשמיכה ועוצמת בהחלטיות את עיני." - במשפט הזה את משתמשת פעמיים בתואר הפועל. שימי לב שאת לא באמת צריכה את ה"בתקיפות". התקיפות דיי נובעת מהמשפט עצמו, ומהעובדה שהיא מפנה את הגב.
יש בקטע עוד כמה כאלה.
- תיזהרי מקלישאות (בטח אמרתי לך את זה כבר פעם) -
את צריכה להיות מודעת לחולשה הזאת שלך - יש לך נטייה לקלישאות, למשפטים שיוצרים אצל הקורא תחושה שהוא קרא, או ראה את זה כבר איפשהו. למשל:
"אני מתחילה לשמוע קולות קטנים, הם שורטים לי את הראש מבפנים"
"אני אוכל להעמיד פנים שכולם עדיין בחיים, שאני בבית ואמא מכינה פנקייקים לארוחת בוקר, שזאת שבת גשומה ואני יושבת ליד החלון ושותה שוקו עם מרשמלו."
זה לא ממש נורא, אבל מהמשפטים האלה עולה ניחוח קלישאתי. את מצליחה לראות (להריח) את זה?
אני ממליץ לך לנסות "להילחם" בזה. נניח:
- את אומרת לעצמך, עכשיו אני צריכה דוגמה לזיכרון טוב ומאושר.
- את נוברת במוחך, ופתאום קופץ לך "אמא מכינה פנקייקים לארוחת בוקר."
- ואז, תגידי לעצמך - "רגע, מאיפה הבאתי את הפנקייקים והשוקו עם המרשמלו האלה עכשיו? הרי אני לא מכירה אף אחד שאמא שלו מכינה לו פנקייקים לארוחת בוקר. זה לא בא ממני. אז למה חשבתי על זה עכשיו? אה, כי ראיתי מלא סרטים וסדרות שהאמא מכינה פנקייקים לארוחת בוקר! (וגם סוחטת מיץ תפוזים טרי).
- ועכשיו את צריכה להחליף את זיכרון הפנקייקים במשהו משלך, מקורי.
קלישאה אחת זה לא נורא. אבל כשיש לך כל עמוד קלישאה נוצר אט אט אפקט מצטבר ותחושה של כתיבה פחות איכותית.
- וגם, אני לא יכול שלא להעיר שתמיד הדיאלוגים שלך נותנים את התחושה שהם מתורגמים. וזה כנראה נובע מהעובדה שאת כותבת סיפור שלא מתרחש בישראל. אין לי בעיה עקרונית שהסיפור לא מתרחש בישראל, אבל הדיאלוגים המתורגמים האלה הם אסון.
("כמה חסר נימוס, את לא חושבת?" "ילדה מסכנה דפוקה" וכו')
בעיות ספציפיות לקטע הזה:
- אני מאד מסכים עם מה שויימס אמרה - "רוז מדווחת לקורא על תכונות האופי של דון (היא מספרת לנו שדון יהירה או מתנשאת או מעצבנת), בלי שום קשר למה שמתרחש בפועל."
באופן כללי לא הצלחתי לקלוט את האופי של דון. הדמות של רוז עברה הרבה יותר טוב.
- נאומים: יש בקטע שני נאומים של דון - כשהיא מדברת על הסרט ההוא (אשמת הכוכבים?), וכשהיא מספרת על הילדה שהתאבדה. הנאומים האלה לא ממש מעניינים. יכול להיות שניסית להעביר באמצעותם את האופי של דון (שיש לה נטייה לנאומים?), אבל אני לא בטוח שזה שווה את זה. צריך מאד להיזהר עם נאומים כאלה.
- הגיל של רוז ודון - אחרי שקראתי את הקטע שלך חזרתי להודעה שלך ונחרדתי(!) לגלות שהן בנות 12 ו - 13. זה ממש לא נשמע ככה. הן נשמעו לי הרבה יותר בוגרות (לפחות 16). אני מניח שהן אמורות להיות בוגרות לגילן וכו', ובכל זאת זה מוגזם לדעתי. ("אני מניחה שהייתי בוחרת את המחלה הכי לא סקסית שאפשר. משהו מגעיל ודוחה" "ואת יודעת מה אומרים, אין כזה דבר פרסום רע" אני אמור להאמין שילדה בת 12 אומרת את זה?).
מה גם שהשימוש בזמן הווה עומד לך כאן לרועץ, כי המחשבות והתיאורים של רוז נשמעים תיאורים של מישהי מבוגרת:
"היא אומרת אחרי זמן מה בקול שונה לחלוטין, מזוקק מיהירות ותאטרליות: זה גורם לה להישמע צעירה נורא" - כל כך לא אמין שהמשפט הזה מגיע מפיה של ילדה בת 13.
זהו, תשכתבי! חג שמח!
ותמיד כיף לקרוא דברים שאת כותבת.
אהבתי את הקטע. הוא כתוב טוב מאד, והסיטואציה עוברת טוב. בניגוד לויימס, לא הרגשתי שהשיחה מאולצת. אני חושב שברור שהשיחה הזאת אמורה להציג את ההתקרבות של רוז ודון, ולא הרגשתי שאת מנסה לדחוף מידע מויקיפדיה או משהו.
משפטים שאהבתי:
- הצפצופים רמים מדי, וקול הצעדים של האחיות נשמע תמיד כאילו הן מתקרבות לכיווני ועומדות לבשר לי עוד בשורה נוראה
- היא מחזיקה קווצת שיער ארוכה באגרופה כאילו היא נאחזת בחבל הצלה
- למות מסרטן תמיד נשמע לי קצת כמו למות בקרב. אתה נלחם בו ונלחם בו, עד שאתה הולך בגבורה
- מה אם היא סתם חירבנה חזק במיוחד?
ועכשיו לנקודות הבעייתיות:
- עניינים טכנים: אני ממליץ לך להיזהר עם השימוש בנקודותיים (זה נראה כאילו גילית הרגע את הנקודותיים ואת נורא מתלהבת מהן). יש לך 5 נקודותיים בקטע הזה, והייתי מוותר על לפחות 4 מהן. (במשפט השני עם הנקודותיים, הוספת גם מקף, וכל המשפט לא ממש קריא).
חוץ מזה, שימי לב להבדל בין "מן" ל - "מין". הראשונה היא מילת יחס, והשנייה היא במשמעות של "סוג". את השתמשת פעמיים ב"מן" במקום ב"מין".
וגם מה שויימס אמרה לגבי הנקודה-פסיק. (רק הראשון נראה לי הגיוני. את השניים האחרים הייתי מחליף בנקודה, או פסיק, או משנה את מבנה המשפט).
הקטע עם ההדגשות - אני יודע מה את מנסה לעשות עם ההדגשות האלה, אבל תסמכי עליי, עדיף לך לוותר על רובן. נכון, יש סיכוי שאחוז קטן מהקוראים לא יבינו לבד את ההדגשה המדויקת של המשפט (הרוב יבינו לדעתי), אבל זה עדיף על שימוש בהדגשה כל פסקה. למען השם, תיגמלי מזה, חתול!
- תיזהרי מאד מתואר הפועל -
"אם את לא מצליחה להירדם, תבקשי כדור שינה מהאחות". אני אומרת בתקיפות. אני מפנה לה את גבי, מכסה את הראש בשמיכה ועוצמת בהחלטיות את עיני." - במשפט הזה את משתמשת פעמיים בתואר הפועל. שימי לב שאת לא באמת צריכה את ה"בתקיפות". התקיפות דיי נובעת מהמשפט עצמו, ומהעובדה שהיא מפנה את הגב.
יש בקטע עוד כמה כאלה.
- תיזהרי מקלישאות (בטח אמרתי לך את זה כבר פעם) -
את צריכה להיות מודעת לחולשה הזאת שלך - יש לך נטייה לקלישאות, למשפטים שיוצרים אצל הקורא תחושה שהוא קרא, או ראה את זה כבר איפשהו. למשל:
"אני מתחילה לשמוע קולות קטנים, הם שורטים לי את הראש מבפנים"
"אני אוכל להעמיד פנים שכולם עדיין בחיים, שאני בבית ואמא מכינה פנקייקים לארוחת בוקר, שזאת שבת גשומה ואני יושבת ליד החלון ושותה שוקו עם מרשמלו."
זה לא ממש נורא, אבל מהמשפטים האלה עולה ניחוח קלישאתי. את מצליחה לראות (להריח) את זה?
אני ממליץ לך לנסות "להילחם" בזה. נניח:
- את אומרת לעצמך, עכשיו אני צריכה דוגמה לזיכרון טוב ומאושר.
- את נוברת במוחך, ופתאום קופץ לך "אמא מכינה פנקייקים לארוחת בוקר."
- ואז, תגידי לעצמך - "רגע, מאיפה הבאתי את הפנקייקים והשוקו עם המרשמלו האלה עכשיו? הרי אני לא מכירה אף אחד שאמא שלו מכינה לו פנקייקים לארוחת בוקר. זה לא בא ממני. אז למה חשבתי על זה עכשיו? אה, כי ראיתי מלא סרטים וסדרות שהאמא מכינה פנקייקים לארוחת בוקר! (וגם סוחטת מיץ תפוזים טרי).
- ועכשיו את צריכה להחליף את זיכרון הפנקייקים במשהו משלך, מקורי.
קלישאה אחת זה לא נורא. אבל כשיש לך כל עמוד קלישאה נוצר אט אט אפקט מצטבר ותחושה של כתיבה פחות איכותית.
- וגם, אני לא יכול שלא להעיר שתמיד הדיאלוגים שלך נותנים את התחושה שהם מתורגמים. וזה כנראה נובע מהעובדה שאת כותבת סיפור שלא מתרחש בישראל. אין לי בעיה עקרונית שהסיפור לא מתרחש בישראל, אבל הדיאלוגים המתורגמים האלה הם אסון.
("כמה חסר נימוס, את לא חושבת?" "ילדה מסכנה דפוקה" וכו')
בעיות ספציפיות לקטע הזה:
- אני מאד מסכים עם מה שויימס אמרה - "רוז מדווחת לקורא על תכונות האופי של דון (היא מספרת לנו שדון יהירה או מתנשאת או מעצבנת), בלי שום קשר למה שמתרחש בפועל."
באופן כללי לא הצלחתי לקלוט את האופי של דון. הדמות של רוז עברה הרבה יותר טוב.
- נאומים: יש בקטע שני נאומים של דון - כשהיא מדברת על הסרט ההוא (אשמת הכוכבים?), וכשהיא מספרת על הילדה שהתאבדה. הנאומים האלה לא ממש מעניינים. יכול להיות שניסית להעביר באמצעותם את האופי של דון (שיש לה נטייה לנאומים?), אבל אני לא בטוח שזה שווה את זה. צריך מאד להיזהר עם נאומים כאלה.
- הגיל של רוז ודון - אחרי שקראתי את הקטע שלך חזרתי להודעה שלך ונחרדתי(!) לגלות שהן בנות 12 ו - 13. זה ממש לא נשמע ככה. הן נשמעו לי הרבה יותר בוגרות (לפחות 16). אני מניח שהן אמורות להיות בוגרות לגילן וכו', ובכל זאת זה מוגזם לדעתי. ("אני מניחה שהייתי בוחרת את המחלה הכי לא סקסית שאפשר. משהו מגעיל ודוחה" "ואת יודעת מה אומרים, אין כזה דבר פרסום רע" אני אמור להאמין שילדה בת 12 אומרת את זה?).
מה גם שהשימוש בזמן הווה עומד לך כאן לרועץ, כי המחשבות והתיאורים של רוז נשמעים תיאורים של מישהי מבוגרת:
"היא אומרת אחרי זמן מה בקול שונה לחלוטין, מזוקק מיהירות ותאטרליות: זה גורם לה להישמע צעירה נורא" - כל כך לא אמין שהמשפט הזה מגיע מפיה של ילדה בת 13.
זהו, תשכתבי! חג שמח!
. זה כמו שחבורת גברים משחקת ב-את מי היית מעדיף לזיין...
