תרגיל - ארכיטיפים - 1

[Boojie]

ואגב איש המרשמלו:

איש המרשמלו ממוקם באותה מגירה כמו צ'אקי, כמו פניווייז הליצן וכמו אינספור ילדים מטורפים בעלי כוחות על באינספור סיפורי מדע בדיוני: המגירה של משהו שאמור היה להיות חמוד וחביב, ומתגלה כמרושע. לא סתם ליצנים כל כך מפחידים. לא סתם בובת ילדים חמודה שמתגלה כשד רצחני היא כל כך מפחידה. הילדותי שמתגלה כמפלצתי הוא הבגידה האולטימטיבית בכל הערכים המגוננים והאידיאליסטים שלנו. לאיש המרשמלו יש כמובן את האלמנט השני שמחזק אותו: גודל. הגודל המוקצן ייצור סצינה זכירה בקלות רבה. קינג קונג על האמפייר סטייט בילדינג, חובט במטוסים כאילו היו זבובים, האישה בעלת שישים הרגליים (אופס, בגובה שישים רגליים...) משוטטת ברחובות הערים, בין הבניינים, ואפילו (מזכרונות ילדותי) גג הצריף של תמרי נפתח וממנו מגיחה מריונטה ענקית... דברים גדולים מהחיים יוצרים זכרון גדול מהחיים.

 

[goshdarnit]

בואי לא נשכח

שבניגוד לליצנים (אמא!), בובות שמתגלות כשדים (אמא!), קינג קונג, וכו', איש המרשמלו הוא *פרודיה* זכירה. אייוון רייטמן הבמאי בכוונה בחר במשהו שויזואלית הוא רק חמוד ומתוק ולא מפחיד. גם כשהוא היה ענק, הוא נשאר מתוק. זה מה שהופך אותו בו זמנית לבדיחה ולפרודיה על כל סרטי המפלצות הענקיות. אז יש גם פרודיות זכירות. חוץ מזה, הדבר הכי זכיר בסרט, בעיניי (כשראיתי את הסרט לראשונה, בגיל 12 או 13 בערך), היה סיגורני וויבר. אבל לא מסיבות שקשורות לכתיבה.

 

[Boojie]

הוא היה מפחיד נורא, מה אתה מדבר.

כשהפרצוף הענקי שלו הציץ בין הבניינים, זה היה קטע שאותי לפחות הפחיד מאד. והעובדה שעד כמעט הסוף, החיוך הענקי שעל הפרצוף שלו לא השתנה, ואז הוא התחיל פתאום לשנות הבעות (כלומר, יצא מתפקיד איש המרשמלו והפך למשהו בעל זהות משל עצמו) - בררררר. וסיגורני וויבר, אין מה לעשות, שולתת בת' רבתי.

 

[ננסק]

ה-Ghostbusters הראשון שלי היה השני

ואת הסרט הראשון ראיתי רק אחרי שסיפרו לי הכל על איש המרשמלו. זה לא הרשים אותי באופן יוצא דופן. הייתכן וזה היה הספויילר הראשון שלי?.. בסרט השני יש שני קטעים זכירים עד מאוד: נהר האיכסה הורוד, שזורם בתוך מנהרה ארוכה אל עבר יעד לא ידוע, והתמונה של הבחור הרע כשהפנים שלו מתחילים לצאת החוצה.

 

[דיש]

אני יכולה גם?

לשונו של זיו השתרבבה מפיו. הוא רכן על החול הרטוב וגרף עוד חופן. הבור הלך והעמיק. הוא עצר לרגע והביט בסיפוק בבור ובערמה שלצידו. עוד מעט יהיה לו מספיק בוץ לארמון הכי גדול שבנה אי פעם. גלית חלפה לידו בריצה כשהיא מתיזה מים לכל עבר. 'היי, תזהרי' אבל היא כבר היתה מתחת לשימשיה. 'זיו, בוא קח אבטיח' 'אמא, עוד מעט!' אוף, היא תמיד מציקה. הבור כבר כמעט הגיע למידות הנכונות כשלפתע התחילו מי הים לחלחל לתוכו. זיו הגביר את מאמציו, מוציא עוד ועוד בוץ, אבל הקירות קרסו פנימה והבור נעשה רחב ורדוד. טוב, לפחות יש לו מספיק בוץ לארמון. הוא יכסה אותו במיליון צדפים שאסף קודם. הוא הרגיש מוכן לאבטיח. המחשבה על הטעם העסיסי לחלחה את פיו. זיו התרומם למלוא 4 שנותיו והתחיל ללכת לכיוון השימשיה. הוא יכול היה לראות את המחצלת הצבעונית המכוסה באיי חול. את הצידנית הכבדה שעזר לאמא לסחוב. אימו לא היתה מתחת לשימשיה, גם לא גלית. הוא פנה לכיוון הים, אולי נכנסו למים. ככל שיכל לראות, הן לא היו שם. הים היה ריק מאדם. נשימתו נעצרה. ביטנו התקשתה. גופו הגיב עוד לפני שידע כי הוא פוחד. פוחד יותר ממה שפחד אי פעם. שמשיות וכסאות נוח עמדו בצפיפות רגילה של יום שבת, מתערבבים אחד בשני. שקיות מלוכלכות עפו ברוח. תיקים בכל גודל וצבע נחו על מחצלות ושולחנות מתקפלים ומתוכם מבצבצים סנדוויצים, ענבים וחתיכות אבטיח. ובין כל אלה, לא היה איש. הדמעות נשרו חמות מעיניו. הוא ניסה לחשוב לאן אמא יכלה ללכת. כשרגליו מבוססות ונכשלות בחול החם רץ אל הקיוסק. ארטיק מיותם נח על הדלפק, משאיר שלולית צהובה. הרדיו שהשמיע לפני כן שירים בקולי קולות נדם. זיו לא הרגיש מתי זה קרה. זיו עשה את מה שאמא אמרה לו שאסור לעשות. הוא רץ לכיוון הכביש. הכביש של הטיילת, בדרך כלל רועש ופקוק, היה שקט עכשיו. אף מכונית לא נעה עליו. אף ציפור לא נראתה, שום חתול לא עבר. הוא לא יכל לעצור בעצמו יותר. 'אאאממממאאאא!!!! לפתע נחה יד על כתפו.

 

[goshdarnit]

שלום דיש.

יפה מאוד. תזכרי שאני מתייחס לדברים רק מבינה טכנית, מבחינת עד כמה כל דבר זכיר. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך, דיש, היא, האם מה שכתבת זאת 'ה'דרך לכתוב את זה בצורה הכי זכירה? האם זה יכול להיות *יותר* זכיר? מספר דברים היו פה. האם כל אחד מהם הכי זכיר שיכול להיות. מה היה לנו שם? 1 - ילד בונה. 2 - אמא קוראת. 3 - כולם נעלמו. 4 - פחד. 5 - יאוש. אני מניח שה'זכירות' אמורה להתמקד בשלישי וברביעי או חמישי. כולם נעלמו, למשל. ארטיק מיותם. שמשיות וכסאות מיותמים. תיקים. כל הדברים האלה באמת יהיו שם. אבל מה יעשה את הקטע הזה לעוד יותר זכיר? אם נראה משהו שלא יכול להתקיים *בלי* אנשים, העדר האנשים יהיה הרבה יותר חזק. 'זכירות' עובדת על ניגודים. כפי שראינו בדוגמאות המפחידות שורד נתנה למעלה - הדבר הכי תמים הופך להיות הדבר הכי מפחיד. מה הניגוד שהכי יתאים פה? הפחד של הילד. אני בטוח שהאופציה שאני מציע היא לא היחידה, אבל נסי ללכת איתי רגע. הוא מסתובב. רואה את מה שהוא רואה, אבל עדיין לא קולט שהוא לגמרי לבד, עדיין לא קולט את מה שאנחנו כבר יודעים. הוא הולך בעקבות הקול (מקודם) של אמא שלו. ואז הוא רואה דבר אחד (או שומע דבר מסויים) שהוא זה שגורם לו להבין. דבר אחד מבהיר לו (בצדק) את המצב, מצב שעצם תהליך ההבהרה הגלום בו ברור לכולנו. ואז בבת אחת הוא עובר מציפייה (חיובית) לראות את אמא לאימה מוחלטת. נראה לי שכך הרגע יהיה חזק יותר. זכירות עובדת על ניגודים. דבר אחד, קטן ככל הניתן, הוא בעל המשמעות הכי גדולה. בבת אחת הציפייה החיובית הופכת לעולם מתהפך. בובות ילדים שהן מפלצות או שדים. משהו שלא יכול להתקיים בלי בני אדם מתקיים פתאום בלעדיהם. ואלה רק הדוגמאות עליהן דיברנו. משהו זכיר עובד על ניגודים ועובד עליהם בגדול. רוצה לנסות שוב, דיש? אני אשמח לקרוא את הנסיון הבא.