תרגיל - ארכיטיפים - 2

[goshdarnit]

תרגיל - ארכיטיפים - 2

הפתיל הזה הוא המשך ישיר לפתיל הקודם בנושא ארכיטיפים. אני חושב שאנחנו מתחילים להבין למה אני מתכוון כשאני אומר 'זכיר'. בין השאר, מעבר לדברים שכבר ציינתי, ה'זכירות' של קטע מכריחה את הכותב להיכנס לפרטים. בואו נלך עם זה רחוק יותר. בואו ניקח סיטואציות בנאליות לחלוטין ונמצא בהן דברים זכירים. הנה התרגיל: אני אציע מספר סיטואציות בנאליות לחלוטין, כאשר המטרה שלכם היא לבחור אחת ולתאר אותה עם כמה שיותר דברים זכירים. כלומר, עם כמה שיותר דברים שאתם *באמת מאמינים* שהקורא יזכור שבועות וחודשים אחרי שהוא קרא את הקטע. 1 - ארוחת צהריים של המשפחה. 2 - שיחת טלפון מהסבתא. 3 - הליכה ברחוב, מהבית עד תחנת האוטובוס. 4 - קשה לקום בבוקר. 5 - שני א/נשים משתזפים/ות על החוף. אני מאמין שהדבר יעזור לפתוח את הראש לדברים חדשים, להתייחס לדקויות, למצוא דברים קטנים שבדרך כלל נעלמים כשחושבים על העלילה הגדולה, ליצור דברים שלא משרתים את העלילה באופן בוטה אלא בצורה עקיפה, ולראות דברים בסיטואציה שקודם לא ראיתם קודם. בנוסף התרגיל יעזור להשריש את השימוש בדברים זכירים, דבר שישפר את הכתיבה ויקרב אתכם לשימוש בארכיטיפים, שזה דבר מתקדם.

 

[cwen]

אם המנזר התקשרי הביתה

הנה הנסיון שלי. אולי יהיה יותר טוב מהתרגיל הקודם שאני גם מתכננת להשלים. -------------------------------------------- כרגיל בשעה שמונה בבוקר, מילאתי את כלי המים של החתול, שמתי לו עוד אוכל ויצאתי מהבית בדרך לעבודה. לוקח לי חמש דקות להגיע לתחנת האוטובוס, שאמור להגיע בשמונה ורבע. זה משאיר לי טווח ביטחון של עשר דקות. האוטובוס מביא אותי לעבודה בשעה רבע לתשע, מה שמשאיר לי די זמן להתארגן ואפילו לקרוא משהו עד שהמשרד נפתח באופן רשמי. כבר שנה וחצי אני עושה את המסלול הזה בוקר בוקר ללא שום תקלות. גם באותו בוקר, הגחתי מפתח ביתי בשעה שמונה ושתי דקות, והתחלתי לצעוד במסלול הקבוע לתחנת האוטובוס. שולמית הזקנה ישבה כרגיל על הספסל ליד הבית שלה והאכילה יונים בפירורי לחם. נופפתי לה בידי. חבל, חבל שלא הסתכלתי לאן אני הולכת. דרכתי על משהו רך, וכמעט איבדתי את שיווי המשקל. הבטתי למטה. כתם חום נמרך על המדרכה ועל סוליית הנעל שלי. קיללתי את בעלי הכלבים שלא טורחים לנקות את השאריות. עכשיו הנעל שלי תסריח כל היום. לא יכולתי ללכת ככה לעבודה. רצתי בחזרה הביתה, הסרתי את הנעליים בפתח הבניין ועליתי בגרביים למעלה. החתול בירך אותי ביללות. מיהרתי להניח את הנעל המלוכלכת במרפסת בתוך דלי מים, ולנעול זוג אחר. עד שירדתי בחזרה כבר היה שמונה ושבע דקות. שוב נופפתי לשולמית, נזהרתי לא לדרוך בכתם שוב - ויצאתי בצעד מהיר במיוחד לכיוון התחנה. הגעתי לצומת ופניתי ימינה. שוד ושבר! צינור ביוב התפוצץ בדיוק היום בכביש. איזה ריח נורא היה שם. מכוניות נסעו בתוך הזרם העכור והשפריצו מים על המדרכה. שלט הפרסומת של חלומות באספמיה היה ספוג רטיבות. ממש נורא. לא יכולתי לעבור שם. הבטתי בשעון. שמונה ותשע דקות. מהרתי בחזרה, ויצאתי בריצה קלה בדרך העוקפת את הכביש הראשי. החרדתי את היונים של שולמית, והן פרחו בקול משק כנפיים. היא נופפה לי לשלום. רצתי בסימטה המקבילה לכביש הראשי, וכמעט נכשלתי על כלב שחור גדול שדהר החוצה מאחד הבתים. הוא החל לרטון באיום וחשף שיניים לבנות וחדות. עצרתי במקום בבהלה. הכלב חסם את דרכי, ונראה מרוכז בגרוני. "אמא'לה", אמרתי לעצמי. ראש של נער הופיע בדלת הבית. "קילר, איפה אתה?" הוא שאל. "הוא פה!" צרחתי בפניקה, "קח אותו ממני". הנער יצא מהשער של הגדר, ותפס את הכלב בקולר. "אני ממש מתנצל", הוא אמר, "בסך הכל הוא כלב ממש חמוד כשלומדים להכיר אותו..." התעלמתי ממנו ופרצתי שוב בריצה. הכלב החל לנבוח בפראות. השעה היתה שמונה ושתים עשרה. יש לי עוד שלוש דקות לתפוס את האוטובוס. יכולתי להספיק. מתנשמת ומתנשפת הגחתי לרחוב הראשי לאחר איזור ההצפה. הנוסעים הקבועים כבר חיכו בתחנה. עצרתי לידם, והסתכלתי לכיוון שלולית הביוב ממנה אמור להגיע האוטובוס. המכוניות שחלפו על פנינו הותירו סימנים רטובים ומסריחים על הכביש. מרחוק הופיע האוטובוס חוצה בזהירות את השלולית ומתקדם לתחנה. כבר שלפתי את כרטיס החופשי חודשי שלי כשלפתע הופיעה חללית בשמים. היא היתה גדולה ומלאה אורות זוהרים. קרן ירוקה יצאה מתוכה ושאבה את האוטובוס על כל נוסעיו לתוכה. האשה שעמדה לידי צרחה ונפלה מתמוטטת על המדרכה. מישהו אחר שלף אקדח והחל לירות למעלה. מכוניות צפרו. אני הבנתי את הרמז. הסתובבתי וחזרתי הביתה. ------------------------------------------------ הסוף הוא כמובן בדיחה, החל מהקטע של החללית... שלא יהיה ספק שלא התכוונתי שזה יהיה הקטע הזכיר...

 

[goshdarnit]

את מקשה על חיי

כי אהבתי את הסיפור. כבר בקריאה ראשונה אהבתי אותו, אבל אמרתי לעצמי שאין בו משהו זכיר. בקריאה השנייה אמרתי לעצמי אותו הדבר. אבל כשניגשתי (עכשיו) לכתוב, חשבתי לעצמי: מה בעצם הקריטריון של קטע זכיר? אם יעל תתחיל לדבר איתי עוד חצי שנה על התרגיל שהיא כתבה, אין לי ספק שאני אגיד: 'אה, כן, הקטע עם ההיא שהיתה חייבת להגיע לאוטובוס ולא הגיעה.' זה הדבר הזכיר. ואין לי ספק שאני אזכור את זה יותר מהדריכה על משהו חום, מהכלב הנורא, או מהחללית שהגיחה משום מקום. כן. עמדת במשימה וכתבת קטע זכיר. הירידה לפרטים הופכת כל קטע בנפרד לאמין (בקטע עם החללית דווקא יש פחות ירידה לפרטים ספציפיים וגלישה מפוזרת של הרבה פרטים בבת אחת - זה שמדובר בחללית לא הופך אותו ללא אמין), והמגמה של אי-ההגעה, המגיעה לשיא כשהדמות חושבת שזאת מגמה המכוונת נגדה, היא הזכירה. יפה מאוד. מסקנה: לפעמים לא הפרט הוא הזכיר או התקרית הספציפית, כי אם המגמה של הארועים של הסצנה.

 

[goshdarnit]

עוד דבר.

למה זה טוב בכלל? יעל רצתה לכתוב משהו זכיר וכתוצאה מזה כתבה קטע שהצליח לגעת בחוויה מאוד בסיסית שלנו - התסכול הבלתי נסבל הזה, כשאנחנו חייבים להגיע למקום מסויים ודבר אחרי דבר מונע מאיתנו. תסתכלו על הסיפורים האחרונים הקשורים לדיאלוג. אמנם הכותבים לא ניסו לקלוע לקריטריונים האלה, אז מה שאני אגיד לא פייר, אבל בכל זאת אשתמש בהם כדי להמחיש את הנקודה. תבחרו את התרגיל הכי טוב - ובכל זאת, על אף הטכניקה שבו (הקשורה לדיאלוג), הוא לא תופס אותנו בבטן, הוא לא מעביר אותנו חוויה שהיא בסיסית לנו. תארו לעצמכם סיפור שכל קטע בו תופס אתכם בבטן בצורה אחרת. תארו לעצמכם שתוכלו לכתוב קטע חזק, קטע מיוחד, שתופס את הקורא במקום שהוא לא יכול להגיד, מתי שאתם רק רוצים. בשביל זה זה טוב.

 

[cwen]

../images/Emo9.gif וואו. בכלל לא חשבתי על כל זה.

 

[goshdarnit]

לא מפתיע.

ככה עובדים דברים זכירים. את מתאמצת לעשות משהו זכיר, ואת במקרה נופלת על הרבה דברים טובים. בגלל זה אני מתעקש. אבל בואי תשתפי אותנו במחשבותייך. למה כן התכוונת? חוץ מזה, לכולם: יש עוד הרבה מה ללמוד מנסיונות נוספים בתרגיל הזה. אנא נסו. ואם חפצתם להגיב דווקא לתרגילים קודמים, אנא שרשרו אותם פה, ותציינו שמדובר בתרגיל זה וזה.

 

[cwen]

אוקי

קראתי את רשימת האופציות שנתת, וחשבתי שזו על ההליכה לתחנת האוטובוס נראית כבעלת פוטנציאל לדברים מעניינים יותר מהאחרות. ואז התחלתי לתכנן מה קורה בדרך, והגעתי למסקנה שכדי שזה יהיה זכיר, זה חייב להיות באיזושהי צורה מעניין. סתם הליכה מהבית לתחנת האוטובוס לעולם לא תפיק את העניין המבוקש אם לא יקרה בה משהו שאינו שגרתי. כמובן, כל אחד מהדברים שתיארתי הוא שגרתי בפני עצמו (למעט החללית, שכפי שציינתי היא רק בדיחה) - אבל הצירוף של כולם ביחד אינו שגרתי, וחשבתי שזה מה שיהפוך את זה לזכיר. וכל השאר בא כבר לבד.

 

[גרומיט]

נסיון לסצינת טלפון מסבתא

ימי רביעי בצהריים היו הזמן הקבוע של סבתא. לפעמים מירב ציפתה כבר מיום שני למרק העוף שלא נגמר לעולם ולמליחות הדביקה והמיוחדת של הקלופסים שאפשר לאכול רק אצל סבתא. הלימודים הסתיימו ברבע לשתיים ומירב מיהרה לבית של סבתא. היא נכנסה לבית במרוצה, ריחות התבשילים מקדמים אותה בהיכנסה וקערת הסלט הנצחית מפארת כבר את השולחן. סבתא קידמה אותה בחיבוק וחזרה למטבח לגמור את הכנת הרוטב לקציצות. בעוד מירב מתיישבת ומתחילה לארגן את התיק שהביאה מבית-הספר, צלצל הפלפון שלה. קול מוכר בצד השני אמר בחיוך מתנצל, "אוי, מירבינ'קה. התעכבתי קצת בסופר. לא אכפת לך לחכות קצת בחוץ, נכון חמודה?" (כשאני חושב על זה עכשיו, בעצם עניתי פה גם לסצנה הראשונה שהצעת - ארוחה משפחתית

)

 

[גרומיט]

אם כי אני רואה שפספסתי חלקית

את מטרת התרגיל - מה שניסיתי זה להוציא מצב זכיר אחד בלבד מתוך כלים בנליים לכאורה - לא "כמה שיותר". טוף, אולי נעבה את העניין מחר.

 

[goshdarnit]

ברוך המצטרף.

שני דברים. האחד: לעתים מאוד מאוד רחוקות טוויסט או סוף מפתיע הוא גם זכיר. זאת מלכודת שקל מאוד ליפול אליה. מתי סוף מפתיע כן זכיר? אציין שלושה סופי טוויסט שהם גם זכירים. הסיפור הקצר של אסימוב שמסתיים במלים 'ויהי אור', הסיפור של אסימוב ששמו, בערך, 'הכנס זיז א' לחור ב'' (משהו כזה, אבל הסיפור כ"כ זכיר שאני משוכנע שכל מי שקרא אותו יודע על מה אני מדבר) והסוף של 'מפגש עם ראמה'. שלושת הסופים האלה מאוד זכירים, וגם מאוד מפתיעים. אבל! שלושתם צובעים לך את כל הסיפור שבא לפניך באור אחר וגורמים לך לראות אותו אחרת. בדוגמה הראשונה והשלישית הסוף הזכיר גם מאוד אבוקטיבי כלי העתיד (כלומר, צובע את העתיד ולא רק את העבר). לכן (אוקיי, עוד דוגמה,) גם הסוף של 'החוש השישי' הוא זכיר. אבל הרבה דברים בתוך הסרט זכירים. כל טוויסט אחר, לא משנה כמה מפתיע או חזק, הוא לאו דווקא זכיר. התרגיל הוא שמשהו בסצנה עצמה יהיה זכיר. דבר שני: חשיבות הירידה לפרטים. בלי קשר לזכירות של הקטע. גם כדי שהסוף המפתיע יהיה מפתיע דיו, צריך לעבוד על הקורא קודם. לא מספיק להגיד שהוא נפגש עם סבתא שלו ושזו סבתא שלו. צריך להבהיר חווייתית שזו סבתא שלו, לרדת לפרטים, כדי שהדבר האחרון שנצפה לו זה שזאת לא באמת סבתא שלו. אתה חייב לבסס את סיטואציה א' במוחו של הקורא (לא רק ע"י האמירה שכך המצב), כדי לזרוק עליו את הסיטואציה 'ההפך מ-א'. נסה שוב.

 

[ביצת דרקון קטנה]

יאללה, תמיד יש פעם ראשונה

זאת בעצם הדרך מהאוטובוס הביתה. מסתבר שיש לי קצת בעיה עם סופים, אבל זה לא משהו חדש... דינה הלכה ברחוב החשוך, בדרך מתחנת האוטובוס הביתה. היא הרגישה איך הבניינים סוגרים עליה משני צידי הכביש הצר, כאילו הולכים להתנפל עליה ולגרור אותה למקום לא ידוע, מקום נורא. היא החניקה יבבה שעלתה בגרונה והחלה ללכת מהר יותר. לרגע היתה בטוחה ששמעה קולות צעדים מאחוריה, וקפאה במקומה. הצעדים, או מה שלא היו, נעלמו. ליבה של דינה פעם במהירות. היא התנשפה והמשיכה ללכת, מנסה לשכנע את עצמה שהכל בסדר ובעוד שניה היא תגיע לבית החם. מאחוריה נשמע רעש, הפעם היא היתה בטוחה. בבהלה החלה דינה לרוץ לעבר קצה הסימטה, הצעדים הכבדים התקרבו אליה עוד ועוד ויד אחזה בגרונה, לופתת, מושכת מטה-מטה, אל הרצפה הקרה, ו... דינה קפצה ממקומה, שטופת זיעה קרה. הביטה מסביב כלא-מאמינה. ההיה זה רק חלום? היא הביטה החוצה מחלון ביתה בשביל לראות את השמש הזורחת, האנשים ברחוב ו... מה השעה? הרי היא הולכת לאחר לתחנת האוטובוס!!! וכך התחיל לו עוד יום...

 

[Rivendell]

לביצה - "ואז התעוררתי"......

היה לנו שרשור שלם בנושא סיפורים כאלה

את יכולה לחפש. בעקרון, אני נגד. כל דאוס אקס מכינה כזה עושה לי ממש רע. אני אחפש לך מחר את השרשור אם לא תמצאי

 

[goshdarnit]

שלום ביצה.

שני דברים. הראשון נוגע לסוף. כמו שאמרתי קודם, סופים מפתיעים הם לעיתים רחוקות מאוד זכירים. לעתים כל כך רחוקות שאפשר לא לנסות להפוך אותם לזכירים, אלא פשוט להפוך את הקטע עצמו לזכיר. דבר שני, כמו שאמרה ריוונדל וכמו שיגידו לך אחרים: הסוף שאומר 'ואז התעוררתי' נעשה כבר כמה מאות ואלפי פעמים, ולכן, למרות שההגיון אומר שהוא אמור להפתיע, הוא ממש לא. אוקיי, אז לכל כותב מגיע אחד כזה. עשית את שלך, אל תחזרי עליו. בקשר לסצנה עצמה - אני אציג את הבעיה ואז אני אציג את הפתרון שלה. אני חושב שאת יודעת לבד שרק על בסיס מה שכתוב, אנשים לא יזכרו את זה ששה חודשים מהיום. למה זה לא זכיר? מה ניתן לעשות? פשוט מאוד - תרדי לפרטים. פרטים על החוויה, פרטים על מה שהדמות עוברת, פרטים על המצוקה ההולכת וגדלה. ההבדל יהיה תהומי. נסי ותראי. אני מזכיר שהביקורות הן טכניות. אנחנו צריכים טכניקה כדי להשתפר, וטכניקה היא לא דבר שהוא בנשמתנו. הביקורת שלי היא על הטכניקה בלבד. אגב, שימי לב שהכותרת של ההודעה שלך זכירה: משפט אחד שמבהיר היטב את חוויית הקפיצה למים הקרים. אשמח אם תנסי שוב. רדי לפרטים. היי ספציפית. גם מבחינת מה שקורה וגם מבחינת החווייה.

 

[ביצת דרקון קטנה]

טוף, here we go again

האוטובוס עצר בתחנה, ודינה ירדה ממנו, מודעת לשעה המאוחרת ולהליכה הארוכה הצפויה לה הביתה. "שום דבר לא יקרה לי", היא מלמלה לעצמה בשקט והחלה לפסוע בצעד בוטח אל עבר מבוך הסמטאות החשוכות שהובילו אל ביתה. הפנסים, רובם ככולם שבורים, לא יספקו לה עזרה, כך ידעה. גם לא עוברי האורח המועטים בסמטאות עצמן, שכן אנשים שאינם מסתגרים בביתם עם שות החשיכה, הם לא אנשים שכדאי לפגוש אותם בסמטאות. קולות מעטים נשמעו ברחוב הצר. מריבות חתולים, משק כנפי עטלף מזדמן, לעיתים גם משהו מתנפץ, בטח עוד זוג שמנסה להרוג אחד את השני. דינה הרגישה את ליבה מתחיל לפעום יותר ויותר במהירות. ניסתה להרגיע את עצמה, שהכל יהיה בסדר והנה עוד מעט הא בבית, נאחזה בתחושה החמימה של החיבוק של אמא, המיטה שלה שמחכה לה, אך ללא הועיל. תחושתה היתה מבשרת רעות ומחנק החל לעלות בגרונה. היא נהייתה מודעת לרחשים סביבה, כאלה שלא היו אמורים להיות שם. או שמא היא רק מדמיינת? "מי שם?", קולה רעד כשדיברה לרחוב הריק. קול לא ענה, רחש לא נשמע. כמו השקט שלפני הסערה. דינה החלה להאיץ את קצב הליכתה, ליבה פרפר בתוכה, כמו איים לקפוץ החוצה מבית-החזה. עם כל פעימה, התחזק הפחד, וזיעה קרה החלה לנטוף במורד מצחה. היא היתה בטוחה שמישהו הולך אחריה. עצרה שוב בפתאומיות, והצעדים ששמעה היו ברורים לפתע, ואז נדמו. דינה החלה לרוץ כמו מטורפת, כמו היתה בתחרות עם הלב שלה, שפעם מהר יותר ויותר, והצעדים מאחוריה נשמעו ברורים ומתקרבים, ולפתע אחזה יד בכתפה. דינה צרחה. עד כמה מפתיע הסוף הזה??

 

[Yuli Gama]

הבדל תהומי!

הסוף לא מפתיע, בכלל לא. אבל התיאורים! לעומת החלק הקודם, ההבדל הוא ענק. ממש חשתי את החרדה של הדמות. אני הייתי זוכרת את הקטע הזה, אולי לא על מה הוא, או מאיפה הוא צצ, אבל את האווירה הכללית , בטוח. נ.ב אם את מתכוונת לשים את זה כחלק מסיפור אזצריך להסדיר מעט את השורות האחרונות. הרגשתי כאילו את רצת ביחד עם דינה לאורך השורות.

 

[goshdarnit]

יותר טוב.

אבל בואי נעשה יותר טוב. נכנסת לפרטים. עכשיו מה שאת צריכה לעשות זה להכנס לפרטים ייחודיים. כלומר, שלדמות תהיה מחשבה שמתאימה בדיוק לרגע, אבל שמתאימה רק לה. כדי שהקורא יגיד לעצמו, בלי לשים לב, 'נכון'. יש פרטים. אבל זה לא ספציפי. המחשבות הן לא של הדמות, והתהליך הוא עדיין משהו שהקורא יכול לחשוב עליו לבד. את צריכה להפוך את הקטע לייחודי, עם המחשבות של הדמות, או עם דברים קטנים שקורים לה פיזית, או עד דברים קטנים שקורים לה רגשית. שם חבויה האמת. שם חבויים הדברים הזכירים. שם חבויה הייחודיות שלך, וזה מה שיהפוך את הקטע לגדול. אני אתן דוגמה של קטע זכיר שהקטע שלך הזכיר לי. הוא לקוח מהספר השני של דרק ג'נטלי (דגלאס אדמס), ולכן הוא מצחיק. ברור לי שהקטע שלך לא מצחיק, אז אל תעשי את מה שהוא עשה. אבל בכל זאת, אני חושב שהכוונה שלי לספציפיות עוברת. הדמות שם (תור, נדמה לי,) הולכת ברחוב בלילה והפנס כבה. אז היא חושבת על סטטיסטיקה דווקא. כך וכך פנסים יש בעולם, כך וכך פנסים נכבים בכל רגע נתון, כך וכך אנשים עוברים מתחת לפנסים בכל רגע נתון, אז זה בהחלט סביר שיש כך וכך אנשים שבדיוק כשהם עוברים מתחת לפנס הוא נכבה. זה טבעי לגמרי. והוא המשיך ללכת. והפנס החדש, שמתחתיו הוא נמצא, כבה. אוקיי. ההסתברות אומרת שהסיכוי קטן יותר, אבל עדיין, יש עשרה אנשים בעולם שסביר מאוד שזה קרה להם עכשיו. והוא ממשיך ללכת. והפנס הבא נכבה. והבא. והבא. זה זכיר. וזה כל כך נכון. אני חושב על זה כל פעם שפנס נכבה כשאני מתקרב אליו. אני רוצה לקרוא את הקטע הבא שלך ולהגיד: זה כל כך נכון. ועזבי את ההתייחסות לסוף של הקטע. סופים לא זכירים, אז הם לא מעניינים בתרגיל הזה.

 

[ביצת דרקון קטנה]

ארררר... לא בטוחה שהבנתי

הבנתי את הקטע של המחשבות הייחודיות, אבל באמת יש כאן מקום לזה? ז"א, אני לא רואה איפה כאן יכולתי להוסיף את הקטעון שדיברת עליו. ואני לא מצליחה לחשוב על שומדבר שהיה עולה לי אישית בראש אם הייתי בסיטואציה כזו, חוץ מלברוח, או להגיע לבית ולחמימות של המשפחה...

 

[goshdarnit]

אררר.... לא הסברתי טוב.

קודם כל, בשום אופן אין מקום להכניס את הקטעון עליו דיברתי. הוא לא מתאים פה. בואי נשים אותו בצד. אני אומר שלפחות פעם אחת בכל פסקה בקטע שהבאת, צריכה להיות חוויה יחודית, תחושה יחודית, או מחשבה יחודית. משהו שהיה יכול לבוא רק מהדמות הזאת. משהו שהיה יכול לבוא רק מדמות שנמצאת במצב שבו הדמות הזו. תובנה כלשהי שנובעת מעצם העובדה שהדמות נמצאת שם (בניגוד אלינו). תפעילי את הדמיון מתוך הדמות ולא מחוצה לה. אל תתארי לי רק את מה שהיא עוברת, פיזית ונפשית, מבחוץ. חסרה לי תובנה הנובעת מכך שהדמות נמצאת בתוך המצב. לא איכפת לי מה היא, כל זמן שהיא נכונה. אני מקווה שהפעם כן הבהרתי את עצמי. ואם לא, תגידי מה לא ברור, ואנסה שוב. אבל הנקודה היא, שנראה לי שכשאת כתבת מה שאת דמיינת זה את התהליך שהדמות עוברת, ודי. אבל כדי שהתהליך באמת יעבור ויהיה אמין, הסופרת צריכה לעבור אותו *מבפנים*, מנקודת המבט המלאה של הדמות, ואת זה לא עשית. נכנסת לסיטואציה רק חצי. לכי עד הסוף, ותמצאי שם מה שתמצאי. אבל מה שלא תמצאי - את זה אני רוצה לקרוא. אני ברור? אנא נסי שוב.

 

[goshdarnit]

ומה פתאום הצהרתי

שלא הלכת עד הסוף? אני אראה לך איפוא רואים את זה. הסוף של ההודעה הקודמת שלי היתה מכוונת לביצה בלבד. אבל עכשיו זה לכולם. שימו לב איך אחרים רואים שאתם מזייפים, ואיך אתם תתפסו את עצמכם כשאתם מזייפים. ביצה כתבה: דינה הרגישה את ליבה מתחיל לפעום יותר ויותר במהירות. אני:ואני מיד יודע שאת מזייפת. זה משפט שקראתי במקום אחר. זה משפט ש*את* קראת במקום אחר. זה לא משפט שלך, ולכן הוא לא נכון ולא ספציפי לסיטואציה או לדמות. זה משפט מסיפור אחר. כן, צריך פה משהו שמבהיר את מצבה הנפשי המדרדר, אבל צריך משהו לסיפור הזה, משהו שקולע בדיוק למצב הזה, לדמות הזאת. ביצה כתבה: ניסתה להרגיע את עצמה, שהכל יהיה בסדר והנה עוד מעט הא בבית, נאחזה בתחושה החמימה של החיבוק של אמא, המיטה שלה שמחכה לה, אך ללא הואיל. אני: הניסוח 'ניסתה... אך ללא הואיל' מראה תוצאה ולא תהליך. *תראי* שלא הואיל, אל תגידי לי. ביצה כתבה: תחושתה היתה מבשרת רעות אני: שוב, תראי לי, אל תגידי לי. הסתכלת על התהליך מבחוץ, לא טרחת לעבור אותו מבפנים. ביצה כתבה: ליבה פרפר בתוכה אני: שוב. בדיוק בקטע החשוב שלפת משפט שהוא לא שלך. לא חבל? איפה נראה את הקול שלך, אם לא פה. כשאת משתמשת במשפטים של אחרים, בעיקר בקטעים החשובים, זה זיוף. זיוף כבד. מה *באמת* צריך להיות שם? ביצה כתבה: עם כל פעימה, התחזק הפחד, אני: שוב, את אומרת לי מה קורה, במקום להראות לי, להמחיש לי, איך הפחד גובר. כשאני מפחד, כשהפחד שלי עולה, זה לא מתבטא בכך שאני אומר לעצמי: 'הפחד שלי עולה'. להפך. אני עובר משהו, חוויות ספציפיות, ומהן ניתן להסיק שהפחד שלי עולה. לא טרחת לעבור דרכה את התהליך כולו. התלווית רק לחצי. טוב. אלה היו הנקודות הכי מרכזיות. בנסיון הראשון, עשית רבע מהעבודה. הנסיון השני, כמו שיולי אמרה, היה שיפור אדיר. אבל הוא עדיין היה רק חצי מהעבודה. לכי ותעשי את *כל* העבודה, ותראי כמה מדהים יהיה ההבדל. אני יודע שאת יכולה.

 

[goshdarnit]

איפה! איפוא זה משהו אחר. אני סנילי.