תרגיל - ארכיטיפים - 2

[Rivendell]

נדבקת ממני בטח ../images/Emo3.gif

 

[ביצת דרקון קטנה]

פעם שלישית גלידה. או דינה, בכל אופן

האוטובוס עצר בתחנה, ודינה ירדה ממנו, מודעת לשעה המאוחרת ולהליכה הארוכה הצפויה לה הביתה. "שום דבר לא יקרה לי", היא מלמלה לעצמה בשקט והחלה לפסוע בצעד בוטח אל עבר מבוך הסמטאות החשוכות שהובילו אל ביתה. הפנסים, רובם ככולם שבורים, לא יספקו לה עזרה, כך ידעה. גם לא עוברי האורח המועטים בסמטאות עצמן, שכן אנשים שאינם מסתגרים בביתם עם שות החשיכה, הם לא אנשים שכדאי לפגוש אותם בסמטאות. קולות מעטים נשמעו ברחוב הצר. מריבות חתולים, משק כנפי עטלף מזדמן, לעיתים גם משהו מתנפץ, בטח עוד זוג שמנסה להרוג אחד את השני. דינה הרגישה את הפחד מחלחל לעצביה. ליבה החל לפעום במהירות, יותר ויותר, ועוד. ניסתה להרגיע את עצמה, שהכל יהיה בסדר והנה עוד מעט היא בבית, נאחזה בתחושה החמימה של החיבוק של אמא, המיטה שלה שמחכה לה. הלחץ גבר. משהו לא בסדר, היא היתה בטוחה. משהו רע הולך לקרות. מחנק החל לעלות בגרונה. היא נהייתה מודעת לרחשים סביבה, כאלה שלא היו אמורים להיות שם. או שמא היא רק מדמיינת? "מי שם?", קולה רעד כשדיברה לרחוב הריק. קול לא ענה, רחש לא נשמע. כמו השקט שלפני הסערה. דינה החלה להאיץ את קצב הליכתה, ליבה כמו איים לקפוץ החוצה מבית-החזה. היא כמעט צחקקה לרגע בעצבנות, כשהמחשבה על כל סרטי האימה עברה בתוכה. תמיד צחקה על הקטעים בהם השמיעו את פעימות הלב של האנשים. כמה שהם צדקו. כמה שהיא טעתה. כמה שהיא פוחדת... רגליה החלו לרעוד, היא שמה לב לפתע, וזיעה קרה החלה לנטוף במורד מצחה. היא היתה בטוחה שמישהו הולך אחריה. עצרה שוב בפתאומיות, והצעדים ששמעה היו ברורים לפתע, ואז נדמו. דינה החלה לרוץ כמו מטורפת, כמו היתה בתחרות עם הלב שלה, שפעם מהר יותר ויותר, והצעדים מאחוריה נשמעו ברורים ומתקרבים, ולפתע אחזה יד בכתפה. דינה צרחה. did I make it this time?

 

[goshdarnit]

מצויין!

הייתי איתך עד הרגע האחרון. בגלל שהפעם היית יותר ספציפית ובעיקר בגלל שלא גנבת מאחרים, התהליך היה יותר אמין לדמות. היו שניים-שלושה מקומות שבהם היו גליצ'ים קטנטנים בגלל שזאת הפעם הראשונה שאת עושה את זה, אבל אם תתאמצי לכתוב כך עוד פעם-פעמיים, זה יעבור ובגדול. שמת לב להבדל? אם כן, אנא המשיכי לכתוב כך. זה רק ילך וישתפר. ותזכרי לעולם לא להשתמש ברגעים החשובים במשפטים של אנשים אחרים.

 

[ביצת דרקון קטנה]

../images/Emo13.gif איפה גליצ'ים?

 

[goshdarnit]

גליצ'ונים קטנטנים

הנה: בפסקה השנייה כתבת: מריבות חתולים, משק כנפי עטלף מזדמן, אני: אני די משוכנע שכתבת את זה רק כי רציתי פירוט וספציפיות ולא משום סיבה אחרת. הכנסת את זה בגללי ולא בגללך. האפקט של החצי הזה של המשפטי חריג בתוך הפיסקה ולא מתאים לתהליך. היית מסתדרת רק עם הניפוץ והויכוח ההיפוטתי שמגיע מיד אחרי. כתבת: נאחזה בתחושה החמימה של החיבוק של אמא, המיטה שלה שמחכה לה. אני: זה נכון ויפה, וכתבת את זה כי רציתי תחושות יחודיות לסיטואציה. זה מראה שבאמת טרחת וניסית א) לעבור את זה מנקודת המבט של הדמות; ב) למצוא דברים ייחודיים ומיוחדים בתוך התהליך שלה. שני אלה יפים ועשית מצויין. הגליץ' (הקטנטן, אני מדגיש) הוא בעיה של מינון. זאת תחושה מאוד חזקה, והיא חזקה מדי למקום בתהליך שבו היא נמצאת. התהליך בנוי מגלים קטנים, גלים קטנים, גלים קצת יותר גדולים, אחר כך קצת יותר גדולים, ואחר כך ענקיים. כאן, בין הגלים הקטנים, בא גדל קצת-הרבה-יותר-גדול, ואז חזרנו לגלים קטנים. אחרון. כתבת: היא כמעט צחקקה לרגע בעצבנות ואז כתבת: כשהמחשבה על כל סרטי האימה עברה בתוכה. על החצי הראשון: לא קניתי. לא נראה לי אמין הצחקוק. הוא נראה לי נסיון, שוב, למצוא ספציפיות. אבל בניגוד לדברים הקודמים שעשית - ועשית דברים מאוד יפים בכל המקומות שקודם ציינתי שאת צריכה להחליף - בניגוד לדברים האלה, את זה לא קניתי. על החלק השני: הופך את הסיפור למודע לעצמו. כשאת עושה את זה, את מוציאה את הקורא מהתהליך והוא מסתכל על הכל מבחוץ. זה טוב בקומדיה, פרודיה, וכו'. אבל הסיפור שלך רציני, ואת מוציאה את הקורא מהסיפור. חבל. את לא צריכה. אלה באמת דברים קטנטנים, ומדובר רק בשיוף קל. ככל שתכתבי יותר ככה, השיוף יבוא מלבד. חוץ מזה: עשר!

 

[ביצת דרקון קטנה]

לגבי החלק השני - לא הבנתי את הרעיון

מה ז"א "הופך את הסיפור למודע לעצמו"?

 

[goshdarnit]

מודע לעצמו.

נניח שאת קוראת את הדיאלוג הבא בתוך ספר: "אז מה דעתך על התוכנית שלי?" "תשכח מזה. לדברים כאלה יש סוף טוב רק בספרים." או שהשורה השניה תהיה יותר גרועה: "מה אתה משוגע? אתה חושב שאתה גיבור של איזה סיפור?!" או את הקטע הבא, בתוך סרט אימה: "לא, אני לא רוצה לרדת למרתף. בסרטי אימה שם כולם נהרגים." או בציטוט שהבאתי למטה מתוך 'בלשים בלילה', הקטע על ד"ר סוס. לכי לשם שוב ותראי שיש שתי שורות ששמתי בסוגריים, למרות שבקטע עצמו כמובן לא היו סוגריים. הם בסוגריים, כי זה קטע שיוצא לרגע מהסיפור, מספר לך *על* הסיפור, ואז חוזר לסיפור כאילו שום דבר לא קרא. בפעם אחרת ב'בלשים בלילה', דייויד ומדי התווכחו. וכשדייויד נואש, הוא אמר: "בואי נשאל אותם". הוא פנה למצלמה, ושאל אותם את השאלה, שהייתה שאלה של כן או לא. המצלמה עברה מצד לצד, כאומרת 'לא'. כשאני קורא את הסיפור, אני במתח לגבי מה יקרה עכשיו לדמות, אני עוקב ומזדהה (או לא) עם התהליך שהיא עוברת. ואז, לרגע, אני יוצא מהסיפור (דבר שקורא בהכרח שהסופר מזכיר לנו שאנחנו בסיפור או בסרט או במשהו לא מציאותי), ואח"כ חוזר. בדברים קומיים זה עובד יופי, כי חלק מהקומדיה היא הרחקת הקהל והסגנון (ה'נון' של סגנון בשורוק). אבל בדרמה, זה פוגם ברצף הקריאה של הקוראים. בקטע שלך, דיברת על דברים אופייניים בסיפורים, וכך הזכרת לקורא שהוא בסיפור. וכך הוצאת אותו לרגע מהרצף העלילתי.

 

[ביצת דרקון קטנה]

קצת יותר ספציפיות מבחינת היצירה?

 

[goshdarnit]

הנה

כתבת: כשהמחשבה על כל סרטי האימה עברה בתוכה. אני: אז היא בתוך סיפור אימה, והיא חושבת על סרטי אימה. אז המחשבה הראשונה שלי, הקורא, תהיה 'היא בתוך מצב שהוא כמו סרט אימה, אבל היא בסיפור אימה.' היא בסיפור. ויצאתי מהסיפור. לי זה נראה מיותר. נראה לי שזה פוגם בסיפור. גם נראה לי שבלי המשפט הזה, התהליך עדיין אותו דבר. המשפט לא הוסיף לחרדה שלה, ולא גרע ממנה, ולכן הוא מיותר.

 

[ביצת דרקון קטנה]

רגע...

קודם אמרת להוסיף משהו כזה. עכשיו להוריד אותו? זה מספיק בערך (שינוי קליל של המשפט, עדיין עם אזכור לסרטי אימה בתוכו)? דינה החלה להאיץ את קצב הליכתה, ליבה כמו איים לקפוץ החוצה מבית-החזה. כמה אירוני, לחשה לעצמה בשקט. תמיד צחקה על הקטעים בסרטי האימה בהם השמיעו את פעימות הלב של האנשים. כמה שהם צדקו. כמה שהיא טעתה. כמה שהיא פוחדת...

 

[goshdarnit]

רגע רגע,

*מה* אני אמרתי? להוסיף קטע עם אזכור של סרט אימה? חס וחלילה! איפה אמרתי?

 

[ביצת דרקון קטנה]

not quite

אמרת להוסיף מחשבה של הדמות, משהו שמייחד אותה. במקרה הזה, אני מתארת לעצמי שאם הייתי במצב כזה שפתאום הייתי מתחילה לשמוע את הלב שלי פועם ככה, הייתי מגחכת, גם תוך כדי פאניקה, במין הומור שחור שכזה, על כל הסרטים שראיתי וצחקתי עליהם. זה הגיוני. שוב, הומור שחור משהו, אבל הגיוני.

 

[goshdarnit]

אוקיי, קניתי.

אבל אני רק מזהיר מפני דברים שמזכירים לנו שאנחנו בסיפור - צריך להיזהר ולדעת מתי להשתמש ומתי לא. אם את רוצה להגיע להומור - של הסיפור או של הדמות - אז בסדר. אם את שמה לב, בתיאור שלך, גם הדמות לרגע יצאה מתהליך הפחד וצחקה צחוק אירוני. אם רצית להוסיף אספקט לדמות - שיש לה הומור שחור, אז זאת אחת הדרכים להשיג את זה. קניתי.

 

[ביצת דרקון קטנה]

היא לא צחקה. רק כמעט.

אבל הנקודה בעינה נשארת. ואם קנית - מה טוב. יש שניים במחיר אחד.

 

[N Y]

מציצים

יש אנשים שאיתם אסור בשום פנים ואופן ללכת לים. "באלוהים," אמר שוורץ, "תראה את זאתי! איזה פאסון, איזה טמבון! שגעון!" "יופי לך," אמרתי וניסיתי לנער מעלי את החול. "חמור." היה חם נורא ואני שכחתי את משקפי השמש באוטו ולא היה לי כוח להסתכל על שום דבר. וחוץ מזה, הטעם של שוורץ בבחורות הוא, איך לומר, די אסון. "נו, תסתכל, יא אהבל, תצא מהדיכאון!" אם יש משהו גרוע יותר מהטעם שלו בבחורות זה חייב להיות החוף המגעיל הזה. ים ביובי, חול מזופת במלוא מובן המילה, וקיוסק אין. "תעזוב אותי," אמרתי. "אני רוצה הביתה." "אחי," הוא אמר, "תקשיב לי טוב, למה שאתה מפסיד את השאסי של החיים שלך!" העפתי מבט. כרגיל אצלו, סתם בחורה. על מגבת צהובה, המון חזה, המון תחת, ואי אפשר לראות שום דבר אחר בגלל החום, החוסר במשקפי שמש והחול בעיני, באדיבות שוורץ. ובכל זאת, משהו מוזר. "אה?" אמר שוורץ בגאווה. "נו? לא שווה גרירה?" "שמע," אמרתי. "יש בה משהו, זאת." "סוף סוף קלטת, יא חנון-בומבון." אמר שוורץ, מרוצה מעצמו. "תסתכל שוב, יא ערסוואת," אמרתי. "שים לב טוב טוב לטמבון הפאסון השגעון, ותראה, יא עזיזי, את החדלון והאסון." זו, כמובן, היתה שגיאה. אסור לדבר אל שוורץ במילים גבוהות, למה הוא יש לו פיוז קצר. "תסתכל," קרקרתי בעוד ידיו מתהדקות על גרוני, "תראה בעצמך! היא..." "אתה לא תקרא לי חילזון ואסון!" שאג שוורץ. "בטח," חרחרתי. "לא אסון. אחלה פאסון. טמבון. שגעון. גם שדיים... המון!" "המון, נכון?" אמר שוורץ. קל מאד לפייס אותו, בייחוד בעזרת איברים נשיים שופעים. "בטח המון," אמרתי. "לפחות חמישה, אם אני רואה נכון."

 

[Rivendell]

אוי, החרוזים פשוט ענקיים ../images/Emo13.gif

זכיר לחלוטין!!!!! אהבתי את המוטיב הזה, אפילו שאני ממש לא אדם של חרוזים בד"כ. במקרה הזה - ממש משעשע וממש במקום. אתה תמשיך את זה?

 

[N Y]

תודה והטלת ספק -

מנחנו היקר צודק. זה באמת לא מספק, לחרוז סתמית ללא הפסק. את הקוראים אני עושק, כששטויות אנ'לא מוחק, והאשם הוא בי, הדרעק, ובמוחי המתפוקק.

 

[goshdarnit]

שלום NY.

אז בזכותך אנחנו נכנס למשהו שחשבתי שלא נכנס אליו: דיאלוג זכיר. איך הופכים דיאלוג לזכיר? יש כמה דרכים. אחת היא למצוא 'קטע'. כמו חרוזים. זה נכון שהחרוזים, כמו שריוונדל אומרת, זכירים. אבל אני חושב שאתה לא מיצית את הקטע. א) לא כל שורה של שוורץ היא חרוז. ב) למה דווקא החרוז הזה? ג) (והכי חשוב) החרוזים לא מחוברים לדמות. למה אני מתכוון בסעיף האחרון? אם תחבר את החרוזים לתהליך של הדמות אתה תהיה זכיר פי כמה. אם הוא מנסה לא לדבר בחרוזים ומתפלק לו לא בכוונה. אם הוא מדבר בחרוזים כדי להתקיל את השני (הנסיכה הקסומה). אם זה יוצא לא כ'טיק' לא רצוני, וכן הלאה. אם הוא נאבק להמציא עוד חרוז אחד. אם הוא נאבק שלא יצא לו עוד חרוז מהפה. וכן הלאה. ככל שהתנהגות מגוחכת מוצדקת יותר מבחינת הדמות, כך היא מצחיקה יותר. אתה יודע את זה. נחזור לאיך לעשות דיאלוג זכיר. דרך אחת היא ה'טיק'. יש מנהג או שורה שחוזרים על עצמם (כמו החרוזים, אבל יכול להיות דבר אחר). אבל אז ה'טיק' צריך הסבר. אני לא מתכוון הסבר של פסקה וחצי, אני מתכוון הצדקה פנימית והגיונית שחייבת להיות ברורה לסופר. אם ההסבר ברור לסופר, הגיוני וכתוב טוב, אפשר יהיה להמנע מהסבר טרחני לקוראים. אפשר לכתוב שורות זכירות. שורות זכירות זה משהו שבדרך יש במחזות ולא בפרוזה. קשה לזכור שורות זכירות תוך כדי רצף, אבל כשהקהל עובר עליהן, הוא אומר 'וואללה'. וגם זה חיובי. דוגמה אחת, דווקא לא משייקספיר. ב'ביבר הזכוכית' של טנסי וויליאמס, האמא של הדמות המרכזית צועקת כל בוקר: Rise and shine! Rise and shine! ועל זה הדמות שלנו תמיד אומרת: I'll rise, but I won't shine. הלאה. יצירת דינמיקה בין הדמויות שהיא זכירה. ראו ריצ'ארד דרייפוס ואמיליו אסטיבז בשני הסרטים 'Stakeout' (לא זוכר את שם הסרט בעברית), או הדינמיקה של C3PO ו-R2D2 למשל. אני לא אכנס לכמות הוואריאציות האפשריות פה. ניר, מאוד אשמח אם תשכתב. תן לנו דיאלוג סופר-זכיר. ואם מישהו אחר גם רוצה לנסות לכתוב דיאלוג זכיר, השבוע או בשבוע הבא, למרות שזה לא התרגיל, בהחלט מוזמן.

 

[ננסק]

בקרוב אפרסם דיאלוג בחרוזים,

אבל דווקא לא שלי אלא של אחי. לדעתי הוא מהסוג הזכיר. חכו חכו, מוהאהאהא, מוהא, מוהאהאהא.

 

[goshdarnit]

ואם כבר חרוזים

בוא נלך לגדולים מכולם ונראה איך הם עשו את זה. מי זוכר את 'בלשים בלילה', הידוע גם כ-Moonlighting? שים לב, איך בקטע הבא, דיאלוג שנשמע לכאורה רגיע הופך למטעמים בלי ששמנו לב. השורות הראשונות רגילות. והתשובה ההגיונית (הארוכה הראשונה) של השומר הופכת את הדיאלוג לדיאלוג מתוך דוקטור סוס. בקטעים הבאים M זאת מדי (סיביל שפרד), D זה דייויד (ברוס), ו-G זה השומר. תקריאו את זה בקול רם, כדי לשים לב לחרוזים. הנה: D: We're looking for a man with a mole on his nose. G: A mole on his nose? M: A mole on his nose. G: What kind of clothes? M: What kind of clothes? D: What kind of clothes do you suppose? G: What kind of clothes do I suppose would be worn by a man with a mole on his nose? Who knows? D: Did I happen to mention, when I talked of his clothes, That he's Chinese. A big clue by itself. (M: How do you do that? D: You have to read a lot of Dr. Seuss.) G: I'm sorry to say, I'm sad to report, I didn't see anyone at all of that sort. Not a man with a mole on his nose, With all kinds of clothes that you can't suppose. So gather your things and get out of this place, Or I'll have to kick you with my foot in your face. זה זרם מתוך שיחה נורמלית, ולכן זה הרבה יותר מצחיק מקטע שהוא סתם, בלי הסבר, בחרוזים. והנה קטע מתוך הפרק של 'בלשים בלילה' שבו עשו עיבוד של 'אילוף הסוררת' של שייקספיר. זה לא במשקל, אבל כמעט כל מילה שלישית מתחרזת. שימו לב שהמילה yea, למשל, מתחרזת עם say. וחוץ מזה, V זה ויולה. ויולה ניגש לדייויד ואומר, סליחה, אתה אמרת כך וכך? השפה טיפה שייקספירית. הסוגריים הם שלי. D: Yea, I say, but why do you pray (=ask)? Do not again say what I say so that we may make headway. I've promised to be home every midday. V: Well, hooray for this day and the words that you say, and forgive my display, but I have something to say. D: Then without further delay, I say fire away. ואח"כ היה הקטע הבא. שיחה פשוטה של אישה ובעל הופכת למשחק עם חרוזים: M: Dear husband, are we married merrily? D: Yea, verily (=truly), we are married merrily. Though at first wearily, and unfortunately, quite sterilly. ואחרון אחרון חביב, לא בחרוזים, אלא באליטרציה (כלומר, שכל המלים מתחילות באותה אות). במחזה 'חלום ליל קיץ' של שייקספיר יש קבוצת שחקנים נטולי כשרון ויכולת שמופיעים באחד המחזות המחרידים ביותר בהיסטוריה (מחזה בתוך מחזה). כשאחת הדמויות נהרגת, הדמות שמעליה, מבכה את המוות עם השורה הבאה: Whereat with blade, with bloody blameful blade, he bravely broached his bloody boiling breast. לא צריך להבין את הכל. צריך להבין ש(מעבר לעובדה שזה במשקל)זאת שורה שככל שתנסו להגיד אותה באופן יותר טראגי (בגלל ההקשר), כך היא יותר מצחיקה. האליטרציה יצאה להם בלי להתכוון. מסקנתי? אתה יכול הרבה יותר, ובגלל זה אני מציק לך. ולכולם: למה לנסות לשאוף אל הטוב, אל החמוד, אל הנחמד, אל הבסדר, כשאתם יכולים לשאוף אל המדהים? האם אתם לא חושבים שזאת צריכה להיות הגישה כשניגשים לכתוב כל דבר? אז לא תמיד יוצא מדהים. אבל אם לא שואפים לשם, בטוח לא מגיעים.