מן הפח אל הפחת, מה?
אוקיי, הפעם אני מנסה לתאר סצינה שהופיעה ב-meaning of life של מונטי פייטון, מנקודת מבט של אחד הסועדים. עכשיו נראה אם הצלחתי ליצור דמות זכירה. בערב אחד החלטתי לעשות לחברתי הפתעה ולקחת אותה בעיר. כמובן שהיא היתה מאוד מופתעת כשהיא ראתה לאן אני לוקח אותה, נכנסנו למסעדה וציפינו לערב שקט, רומנטי ומסעיר מהבחינה הקולינארית בלבד. בעודנו עוסקים בהזמנת המנה הראשונה, החלו להישמע מלמולים ממלצרי המסעדה, ואף המלצר שלנו, אדיב ככל שיהיה, הראה סימנים קלים של קוצר-רוח בזמן ההתלבטות שלנו בין המנות הרבות בתפריט, ואף החל להחוויר לקראת הסוף. כששחררנו אותו מעמדתו, ניתן היה לראות על מלצרנו היקר שהינו לחוץ בצורה בלתי-רגילה, בין השאר מכיוון שחצה את המסעדה והגיע למטבח תוך שבע שניות בדיוק. חברתי טוענת עד עכשיו שזהו שיא עולמי, אך אני חולק על דעתה. אין תחרות הקשורה לקיפוץ מעל כסאות ובינות לסועדים תמהים, לפחות לא שידוע לי. המסעדה, למרבה הפליאה, התרוקנה ממלצרים. ישבנו בכסאותינו, תוהים על מה המהומה, כאשר החלו להישמע קולות רועמים, כמו תזמורת שלמה המורכבת מתופים בלבד, הולמת בקצב אחיד. הרצפה נרעדה קלות עם כל אחת מהחבטות, שהתחזקו מרגע לרגע. שני מלצרים התפרצו לפתע מהמטבח, לכיוון דלת הכניסה. הדלת הכפולה, שלרוב רק אחד מחלקיה פתוח, נפתחה לרווחה, בעוד הקולות מתקרבים. נהמות החלו להישמע בנוסף לאורקסטרת התופים שהגיעה למסעדה. "זה נחשב כאן לבידור או משהו?", לחשה לי חברתי ביותר משמץ של חשש. משכתי בכתפיי, "עוד מעט נגלה, כנראה". ואכן, תוך שניות מספר, הופיעה דמות אדם בפתח הדלת. או, יותר נכון, הר-אדם. כשנכנס לחדר, הוא מילא כמעט את כל חלל הדלת. הכפולה. הפתוחה לרווחה. גם לגובה. הוא נכנס, רועם ורוטן, שני המלצרים מלווים אותו בהדרת כבוד, ונעמד במרכז המסעדה, מרחק מספר שולחנות מאיתנו. הוא היה גדול, אבל ב-א-מ-ת גדול, והזכיר במידת מה אבטיח בולבוסי, גדול, אדום ודביק מזיעה. "אני רוצה לשבת כאן!", דרש בקול. המלצרים ניסו להסביר לו שהשולחן כבר תפוס ואין מה לעשות, אך הוא פרץ בצעקות והודיע שאם לא כאן, הוא לא מוכן לאכול יותר במסעדה הזו, ו... המלצרים ניגשו במהירות לדבר עם הזוג חסר המזל שישב בשולחן בו חשקה נפשו של הר-האדם, והעבירו אותם שולחן, למורת רוחם הגלויה. מלצר אחר יצא מחדר נסתר עם כיסא גדול, וגרר אותו בקושי אל עבר האיש. עוד לפני שהספיק המלצר להניח את הכיסא בצורה הרצויה, התיישב עליו האיש, וזעקת שבר בקעה מפי המלצר שהכיסא נחת על רגלו. שאר המלצרים מיהרו להפציר באדון שיקום ממושבו לרגע אחד ותו לא, אך הוא, זועם ומאדים מרגע לרגע, דרש את ארוחתו ברגע זה. המלצר, שהצליח אך בקושי לחלץ את רגלו מאימת רגל הכיסא, פונה לבית-החולים לאחר שאיבד את הכרתו. לא נראה שהאדון המכובד, כפי שקראו לו המלצרים ששירתו אותו, ביניהם גם המלצר שלנו, שם לב לכל המהומה. הוא המשיך להורות למלצרים להאביס את צלחתו. ואכן, ערימות המזון שהובאו לשולחנו, על-ידי כל מלצרי המסעדה, תוך התעלמות מוחלטת משאר הסועדים (אנחנו, בין השאר), יכלו להזין היטב את ילדי סומליה כולה למשך שבוע ויותר. נראה שהר-האדם אינו יודע שובע, ובעניין קצת אחר – לא יודע מהם נימוסי שולחן. בידיו המשומנות ובלעיסות מהירות, גדולות ורועשות, חיסל מנה אחר מנה ודרש עוד ועוד. כל שנשאר לנו הוא לצפות במחזה מבעית זה ולהשתדל לשמור את תכולת קיבתנו, שלא היתה רבה גם כך, בתוך הגוף. בשלב מסוים נשמעה רטינה בין לעיסה אחת למשנה, "אני חושב שזה עולה". המלצרים חשו למטבח במהירות והפעם חזרו עם דליים גדולים ומטריות. הסועד הנוראי, אימת המסעדות, הביט היטב בדלי שהובא לו, התכופף לעברו ובבת אחת הקיא כמות נכבדת של מזון-לשעבר חצי מעוכל, בדיוק ליד הדלי שנשאר במקום והעמיד פני חף מפשע. "בפעם הבאה שימו את הדלי שלכם במקום!", צעק, והקיא שוב לכיוון הדלי. רק שהדלי, שעכשיו עמד בתוך שלולית הקיא הקודמת, כבר לא היה במקומו הקודם. חבל. עכשיו נמצאו שתי שלוליות. וברגע ששאר הסועדים החלו לברוח בגועל ולהקיא בעצמם, נוכחנו לדעת שיש הרבה יותר משתי שלוליות בסביבת המסעדה. רק עתה שמתי לבי לכך שחברתי נעלמה ממושבה, וכך גם הארנק שלה. אבל אני לא יכולתי להתנתק מהמחזה המזוויע שנגלה לעיני במסעדה. לאחר פרץ נוסף או שניים של הקאות על מלצרים ועל כל סביבת השולחן שלו, נרגע הר-האדם, וסיים את הנגיסות האחרונות של המזון על שולחנו. אדם מכובד, שלאחר מכן התברר לי כמנהל המסעדה, יצא מהמטבח, והייתי בטוח שהוא הולך לגרש אותו, אך במקום זאת, פנה אליו המנהל בכבוד, בהתרפסות אפילו, ושאל אם כבודו ירצה קינוח. סירוב קל מצד הסועד ולחצים פולניים משהו מצד המנהל, הביאו להסכמה נלהבת למדי לקינוח. לא האמנתי ממש. כל-כך הרבה בלגאן הוא עשה ועוד מזמינים אותו לקינוח?? נגיסה קטנה מהקינוח, זה כל מה שהיה דרוש. הסועד הוולגארי, הר האדם הנוראי, החל להתנפח ולזעוק מכאבים, התנפח עוד ועוד עד אשר נשמע פיצוץ. כיסיתי את אוזניי ועצמתי את עיניי בחוזקה. הרגשתי דברים עפים עליי ולא ממש רציתי לדעת מה. כשפקחתי עיניים הבנתי למה לא רציתי לדעת. ואז הקאתי. כמובן שלקח לי כמה חודשים טובים לשכנע את חברתי לבוא איתי שוב לאותה מסעדה, כדי לממש את הזמנת הפיצוי לארוחה, אבל איך אפשר להתפלא על זה?
