גאיה
ישבתי עם שרי מתחת לאקליפטוס לעשן סיגריה. השמש כבר עלתה והאירה את האנשים במקום. מלאי אבק, אדמה על פניהם, שאריות של זרחן בסטיק-לייטים שאחזו. אנשים רבים ושונים. נערים עם קיבולת הזיות, שמוחם לא ידע יום אחד איך לתפור את עצמו שוב, מבוגרים עם נמרים משוגעים ברשתיות העין, שהם בעצם תמונת העתיד של אותם הנערים, נשים בחצאיות הודיות ותכשיטים, חלקן עם ילד קטן ועירום שמתפלש בבריכת בוץ. אנשי עיר, אנשי מושב. מישהו טיפס על האקליפטוס ממול וקופץ שם בין הענפים. אמפטמין מועבר בגלים קצובים אל נשאים בתוך תאי מוחי. נשאים שבטח מזוגזגים מכמות העבודה הבלתי שגרתית היום. אני מתבוננת על הבחור שקופץ שם בהתלהבות בין הענפים, וחושבת לעצמי שכל זה, זה כמו גן ילדים עצום. המצב הנפשי כאן הוא כעין מראה כספיתית וצלולה לזמן עבר. זה לא משנה בני כמה האנשים שכאן, מבחינה כרונולוגית, כולם עם אנרגיה של ילדים חופשיים. מראות. זה מוזר, כי השיקוף בתוך מראה הוא כל כך צלול, אבל משום מה לא זוכרים את השיקוף. אני מנסה להעלות את תמונת פניי ולא מצליחה. הרי התבוננתי בי כל כך הרבה פעמים במראה ועדיין קל לי להעלות תווים של דמות אחרת ולא את דמותי שלי. אם אני לא זוכרת את דמותי, אולי זה אומר כי אינני יודעת אותה באמת, כי מה שנלמד היטב נזכר. אולי המקום הזה הוא כמו מראה. מציאות המסמנת בתווי מתאר קיום חוצה זמנים שלנו. "חולה על סיגריות כשאני דלוקה", אומרת שרי ומוצצת מהסיגריה בתאוותנות. אני מסתכלת בה וחשה פולס של עוצמה מינית. יש בה את הBoo הזה. כיף לשבת לידה כי היא מייננת יונים של הנאה טבעית, גופנית. אנחנו שומעות לפתע בכי דק, מתבייש. "אמא, אמא". ילדה קטנה ללא חולצה,בחצאית ממשי סגול וצמיד מרשרש על רגלה נעה במרחק של כמה מטרים לפנינו. רואים שהיא מתאפקת מלבכות, מנסה להחזיק את גופה בגאווה, על אף הפחד התוקף אותה. היא לפתע מתבוננת אלינו בשקט ועוצרת מלבכות. אינני מבחינה כראוי בפניה, אך קפיאתה וההתבוננות התמהה שלה בנו משאירה רושם מוזר. היא קרבה אלינו כמו מהופנטת בהילוך ילדותי.גופה שזוף וחיוני, שיערה מוזהב, עם רצועות בלונד בהירות. יש משהו מוזר בעיניה, כאילו לא ניתן להביט אל תוכן, אלא מבטך חוזר אלייך. "אימא שלי, אני איבדתי את אימא", היא אומרת, כאילו באה להסביר בבושה מדוע היא בכתה לפני רגע. הזויות, אני ושרי מתבוננות בה, שותקות בזמן שמוחנו מעבד באיטיות את המצב הלא שגרתי. היא מתבוננת בנו בטבעיות כאילו אנשים בDelay, הם דבר טבעי. אני חושבת לעצמי שאולי התגובה שלנו נראת לה הגיונית, כי הזמן הקצר שהיא בעולם, לא לימד אותה את הקצב הנורמטיבי של תקשורת בין אנשים. מבחינתה שתיקה ארוכה, ארוכה, היא תגובה לגיטימית בתקשורת, כמו שגם אולי ריקוד סוער על רגל אחת מולה, היה יכול להיראות לה תגובה הגיונית ולגיטימית. חושבת שאולי עולם המחוות האנושיות לא נסגר עדיין אצלה על ידי הרגלים והתניות וככה כל מחווה בעולם חדש כזה היא גמישה ואמיתית, ללא גבולות. אני ושרי עדיין בוהות בה כמו זומביות. הילדה עומדת בחצאית המשי שלה, על פניה כתמי אדמה. להסתכל עליה ככה גורם לי לחשוב שיכול להיות שרפרטואר התגובות המקובל עליה, פשוט נובע מזה שההורים שלה קרועים במוח, שגם הם נוהגים לתקשר איתה כשהם על סמים. הרי איזה הורים מאבדים ילדה באמצע מסיבת טבע?. "את יודעת מה?" אומרת שרי ופונה אליי, "היא מזכירה לי אותך, תסתכלי" אני מתבוננת בילדה השקטה, יש בה משהו מוזר. "מי זאת אימא שלך?", שואלת אותה שרי. "אמא שלי היא אימא שלי" היא אומרת. "כן, אבל מי זאת אימא שלך, איך קוראים לה?", שואלת שרי שוב. "קוראים לה אימא" אומרת הילדה. "איזה פלונטר", אומרת שרי מגרדת בראשה, מחייכת. הילדה כמו גחלילית קטנה, בבת אחת צוחקת ונדלקת באור. אני מנסה להסתכל בעיניה, אך לא מצליחה. "בת כמה את ילדה?", אני שואלת כדי שתפנה אליי. "אני ילדה זקנה", היא אומרת, אך לא מפנה אליי את עיניה. "את מתכוונת, שאת ילדה גדולה", אני מתקנת אותה. "לא אני לא גדולה", היא אומרת בתוכחה. "כן, אבל זה מה שאמרת", "לא. תראי אותי יושבת", היא אומרת ומתיישבת מולנו. "נו?", שרי שואלת. "אז עכשיו את מבינה שאני לא גדולה", היא אומרת. "אז בת כמה את?", אני שואלת. "אני ילדה זקנה", היא אומרת שוב ומישירה את עיניה אל עיניי. ריקושט זורח ומהיר חוזר אליי מעיניה. קרקעית בטני מתהפכת. לא הצלחתי להסתכל לתוכה, כל מה שאני יכולה לחוש זה מבט בי. הילדה תחבה את ידיה אל תוך האדמה ליד כפות רגליה הקטנות ויצרה ג'חנונים מיניאטורים וחומים. "קחי", היא אמרה והגישה גוש אדמה אל שרי. שרי צחקה. "וזה לך", אמרה הילדה והגישה גוש אדמה לידי. שרי חשה כנראה שהתקדמנו לאן שהוא בתקשורת עם הילדה. "אז איך קוראים לאימא שלך?", היא שאלה. "לאימא שלי קוראים גאיה", היא אמרה. "איך קוראים לה?", שאלה שרי שוב בתמיהה. "גאיה, גאיה", ענתה הילדה. שרי ואני התבוננו אחת על השנייה. "הורים קרחניים", אמרתי לשרי והיא הנהנה בהסכמה. הילדה נעצרה והניחה את ידה בידי. היא התבוננה בעיניי. קיבלתי סחרחורת מוזרה פתאום משום מה. "את לא זוכרת אותי", היא אמרה בקול לוחש. "מה, מה", מלמלתי. "ממקודם" היא אמרה והיה לה מבט נואש בעיניים, עצוב ומוזר. "מתי מקודם?", שאלה שרי. ממקודם של מקודם", אמרה הילדה בקול הילדותי שלה, אבל היה משהו מוזר בדיבור הזה, כאילו היא משתמשת בשפה של ילדים להסביר משהו רחב וגדול יותר שאני אמורה להבין. "יווו.. פרפר", אמרה הילדה והצביעה על פרפר כתום שחלף ביננו. "את אוהבת פרפרים?", שאלתי אותה. "כן, הם מהמשפחה שלנו", אמרה הילדה בחיוך. "מה?" מלמלה שרי. "פרפרים הם מהמשפחה שלי ושלה", היא אמרה והצביעה עליי. "הורים קרחניים", אמרה שרי בציניות, פונה אליי. אבל אני לא חייכתי, אני זוכרת שאמרו לי משהו כזה פעם
שאלה קצת לא שגרתית : יש איזשהו סיכוי שתרצי להחליף את הניק?