תרגיל - דם - 1

[goshdarnit]

תרגיל - דם - 1

אמרו לפניי: כל מה שצריך כדי לכתוב זה לפתוח וריד. כשפותחים וריד, יוצא דם. דם זה הקישקע, זה הבטן, זה הבשר של הכותב/ת. דם כואב ודם מכאיב. דם הוא נסיון לכתוב את האמת, לגעת בעצבים הפתוחים, להפסיק לברוח, למצוא למה אנחנו באמת מתחברים. הדם הוא בדמינו. בואו ננסה, טוב? הנה התרגיל: מעטים האנשים שאוהבים את עצמם. מעטים האנשים שאוהבים כל צד של עצמם. לכל אחד (אני מניח), ובטח לכל אחד שיש לו את הצורך לכתוב (אני מניח), יש צדדים באישיות שלו שהוא לא סובל, שונא, מתעב, או פשוט היה רוצה שישתנו. התרגיל הוא לכתוב דמות מרכזית, אשר תכונה בולטת שלה היא התכונה שלכם שאתם שונאים. ואז אני רוצה שהקטע ימחיש לי למה התכונה הזאת כל כך נוראה. בקיצור: כסחו לעצכם את הצורה. הנה התנאי לתרגיל: התרגיל הזה יהיה בעילום שם. באופן רגיל, כשאנחנו כותבים סיפור, הוא אוטומטית מסווה אותנו. לא משנה כמה אנחנו חשופים בו, אנחנו יכולים להתחבא מאחורי הסיפור והדמויות שיצרנו - זה רק סיפור. אבל במקרה הזה, הבקשה שלי היא לכל כותב למצוא את מה שהוא לא סובל בעצמו, וזאת חשיפה ישירה מדי. תכתבו בעילום שם! לא רוצה לראות שמות שאני או אחרים נזהה. כשאתם מגישים סיפור לתרגיל - ומגיבים לביקורת - תירשמו בכינוי אחר, כדי שאחרים לא יזהו אתכם. הביקורת לתרגיל: הביקורת הפעם תהיה שונה מבדרך כלל. היא לא תהיה טכנית. היא לא תגיד: הטכניקה לעשות X היא כך וכך. הביקורת תתמקד ב: א) האם זה באמת דם. ב) עד כמה התחברתם לדם, עד כמה ברחתם. לא יהיו קטילות, לא יאמרו דברים רעים, לא על הסיפור ולא על הדמויות. לא תהיה שפיטה. אני אשתדל לאבחן (למיטב יכולתי) עד כמה התחברתם, עד כמה ברחתם, איך אפשר להתחבר יותר, ואשתדל לעזור. זהו. לא איכפת לי מסיפור - מצדי שיהיה רק קטע, ותתקצרו (או שלא) את מה שבא קודם. לא איכפת לי שלא יהיה מד"ב או פנטזיה - כדי לכתוב מד"ב או פנטזיה צריך לדעת לכתוב, ואני לא אהפוך את המשימה הזאת לקשה יותר בכך שאבקש להלביש עליה את רובד המד"ב או הפנטזיה. מוכנים? אני רוצה לראות דם.

 

[דאקירי תות]

ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות..

"אני שונאת אותך", בהתחלה בצורת מחשבה, לאחר מכן בלחישה חלושה ולבסוף, באוטו, כשאני יודעת שאני לבד, בצרחה נוקבת, חיה בכלוב שמנסה להשתחרר. "שונאת אותך!!! שונאת!!! תמותי, חתיכת כלבה!!! תמותי!!!!!!!!!!", הצרחות ממשיכות להגיע. סוף כל סוף אני נותנת להן להשתחרר, לאחר שנהגתי חצי שעה למקום הסודי שלי, בו אני בטוחה שאף אחד לא יראה אותי, לא ישמע. בתוך המכונית הסגורה אני מתייפחת בהיסטריה, כמו שאמא מעולם לא הרשתה לי לעשות בבית. "לא טוב להיות היסטרית, כשזה מתחיל אי אפשר להפסיק את זה". ואני לא מנסה להפסיק. נותנת לזעקות הזעם לפרוץ החוצה, לדמעות שחנקו אותי בימים האחרונים לזרום חופשי. אני נאבקת מבעד ליבבות וליפחות כדי לקבל מעט אוויר, בין התנשפות אחת למשנה. נאבקת ללא רצון. למה, למה לא מתתי כשיכולתי? למה לא הייתי מספיק חזקה? מסתכלת במראה הקטנה למעלה. כולי אדומה, נפוחה מדמעות, מסכנה שכזו, מצב פשוט מגוחך. "תפסיקי לבכות, מפגרת. אין לך סיבה", אומרת בקול ניחר מרוב צעקות. אולי סוף סוף אני אצליח לגרום לעצמי להיות צרודה ולסתום את הפה לכמה ימים. נשענת אחורה עד הסוף עם המושב, מסתכלת החוצה ולמעלה מהחלון הסגור, בוהה בעננים ונזכרת בדייט אחד על המרינה בהרצליה. "מטומטמת", אני ממלמלת לעצמי, "איך את מצליחה להיות כזאת טיפשה לפעמים, הורסת את כל מה שמגיע לך לידיים. אם גם הפעם תצליחי להרוס את מה שיש לך, תוכלי להיכנס כבר לשיאי גינס". העננים יוצרים צורות בשמיים, משתנים ונודדים הלאה, וגם אני רוצה לנדוד איתם, גם אני רוצה להיות ענן, לרחף עד שכולם ייעלמו לי מהעיניים, להגיע לארצות רחוקות ובסוף, סתם להתנדף ברוח, לנצח חלק מהשמיים. אחרי חצי שעה בערך אני תופסת את עצמי בידיים, נושמת כמה נשימות ארוכות, מתאמנת על החיוך הרגיל, המזוייף, מתניעה את האוטו וחוזרת הביתה, לשגרה. היי, החלק של האנונימי מגניב

 

[דאקירי תות]

לא יודעת אם לזה התכוונת בתרגיל

אבל זה מה שיצא, מין חצי-אוטוביוגרפי מוגזם שכזה. שינאה עצמית זאת תכונה, לא? גם אם זה בא בפייזים. באמת צריך להסביר?

 

[goshdarnit]

מצויין!

אני רוצה לפרט. כתבת: "אני שונאת אותך", אני: קניתי. לא כל דבר שמתחיל ב'אני שונאת אותך' הוא אמין. הוא יכול להיות שמאלץ, הוא יכול להיות מזוייף. אתם פשוט צריכים להאמין, שכשזה כתוב מהמקום הנכון, זה עובר לקורא. וכשזה לא, זה נראה מזוייף. קניתי. כתבת: ולבסוף, באוטו, כשאני יודעת שאני לבד, בצרחה נוקבת, חיה בכלוב שמנסה להשתחרר. "שונאת אותך!!! שונאת!!! תמותי, חתיכת כלבה!!! תמותי!!!!!!!!!!", הצרחות ממשיכות להגיע. סוף כל סוף אני נותנת להן להשתחרר, לאחר שנהגתי חצי שעה למקום הסודי שלי, בו אני בטוחה שאף אחד לא יראה אותי, לא ישמע. בתוך המכונית הסגורה אני מתייפחת בהיסטריה, כמו שאמא מעולם לא הרשתה לי לעשות בבית. אני: קניתי את כל התהליך המתואר כאן. שימי לב להבדל בין תהליך שבו את מתחברת עם מה שקורה, לבין תהליך שבו את ממציאה את התהליך, ואת מתחברת איתו פחות. את רואה את ההבדל? וכל זאת הערה שהיא לחלוטין טכנית - הבנתי עד כמה גדולה צעקת ה'תמותי', אבל ריבוי סימני קריאה פועל לרעתך. במקרים חריגים תשתמשי בשניים, ורק פעם אחת בסיפור כולו. אפשר לכתוב ת-מ-ו-ת-י!, או באותיות מודגשות או מוטות או עם קו תחתון. הלאה. כתבת:כמו שאמא מעולם לא הרשתה לי לעשות בבית. "לא טוב להיות היסטרית, כשזה מתחיל אי אפשר להפסיק את זה". אני: מצד אחד, זה מעיד על דברים בבית, על היסטוריה שלמה. מצד שני, אני לא בטוח שזה מדוייק. כתבת: ואני לא מנסה להפסיק. נותנת לזעקות הזעם לפרוץ החוצה, לדמעות שחנקו אותי בימים האחרונים לזרום חופשי. אני נאבקת מבעד ליבבות וליפחות כדי לקבל מעט אוויר, בין התנשפות אחת למשנה. נאבקת ללא רצון. אני: התהליך ממשיך. הוא אמין. יפה. כתבת: למה, למה לא מתתי כשיכולתי? למה לא הייתי מספיק חזקה? אני: נכון מאוד. שורה של מישהי שיודעת איך שורה כזאת באמת נשמעת. אני אחזור לזה. כתבת: מסתכלת במראה הקטנה למעלה. כולי אדומה, נפוחה מדמעות, אני: המשך התהליך. אמין. כתבת: מסכנה שכזו, מצב פשוט מגוחך. "תפסיקי לבכות, מפגרת. אני: ירידה עצמית: מסכנה, מגוחך, מפגרת. נכון. אוקיי. אלה הקטעים שבהם חשבתי שהכי התחברת, שהיה בהם הכי הרבה דם. אני מקווה שתרצי להמשיך איתי הלאה, כי אני רוצה שתכתבתי עוד קטע או שניים. הנה הקטעים שבהם זיהיתי סיפור עם דם אחר: 1 - נסיון ההתאבדות. הקריסה שהובילה אליו. או האכזבה שבאה אחרי. הנסיון עצמו פחות, כי (אני מניח) שהוא יותר תיאור פיזי. 2 - הורסת את כל מה שמגיע לך לידיים. דוגמא. 3 - מקווה שהפעם היא לא תהרוס. החששות שאיתן היא צריכה לחיות בכל רגע. 4 - (אולי, אולי, אולי, אני לא בטוח, רק אם יש שם בטן) - הסיבה שבבית אסור לבכות. לחץ מההורים? מהאמא? מה קרה כשיום אחד הדמות נכנסת להסטריה, והאמא לא יכולה להתמודד, ואז הדמות לא יכולה להתמודד עם זה שהאמא לא יכולה להתמודד? בקיצור: מצויין, אבל רק התחלנו. אני אשמח אם תהיי מוכנה לנסות לכתוב אחד (או שניים או יותר) מהסיטואציות האלה. ולאחרים: אל תעשו את מה שדאקירי עשתה. זה שלה, לא שלכם, ואין פה 'תשובה נכונה'. כלומר, אל תראו לי שנאה. תראו לי תכונה שאתם שונאים ותראו עד כמה היא נוראה.

 

[דאקירי תות]

ניסיון התאבדות...

שוב המצברוח הזה. אני כבר יודעת לאן זה הולך להוביל. הדמעות אורבות לי בכל פינה, בכל קרן זווית ותחת כל עץ רענן. יושבת בכיתה, מקשיבה למורה בחצי-אוזן, מקשקשת גולגלות ועיניים מדממות במחברת. כותבת שיר. חברה שלי מסתכלת על הדף, ושואלת אם הכל בסדר ואני, כמו כלום, מחייכת. בטח שהכל בסדר. מה כבר יכול להיות רע? אנחנו הולכים לסיים את הלימודים בקרוב ואז נהיה חופשיים, לא? היא מחייכת אליי ומתחילה לומר משהו, שנקטע כאשר המורה מעירה לנו על חוסר הנימוס המשווע שלנו. בהפסקה אנשים מתחילים לדבר איתי. אני מתחמקת באלגנטיות ופונה לעבר המקום היחיד שבו לא יטרידו אותי. בשירותי הבנות, אני מתיישבת על מכסה האסלה, בוהה בתקרה הלבנה, מקשיבה לבנות המפטפטות עם חברותיהן מחוץ לתא הקטן שלי. התא שלי. רק שלי. לבד. לא יכולה להיכנס לשיעור הבא. לחוץ לי עם כל האנשים בכיתה, אני רוצה הביתה, אבל יודעת שבבית אמא שלי תמצא אותי ותתחיל להציק, אז אני הולכת לפארק שליד בית-הספר. אני בטוחה שפעם בחיים המורה תסתדר בלעדיי בשיעורים שלה. יום יפה בחוץ, והפארק כמעט ריק מאנשים. אלה שכן נמצאים שם נראים שמחים ושלווים למדי. זוג שמטייל יד ביד, אמא עם עגלה וכלב, חתול משוטט. ברקע ציפורים, ואני רואה כמה טוב להם, לכולם. כמה הם שמחים. מתיישבת ליד האגם המלאכותי, בוהה בנצנוצי השמש המפזזים על המים, שמחים גם הם. למה לעזאזל כולם שמחים חוץ ממני? נוסעת הביתה. שני אוטובוסים, אסור לבכות. אסור להראות כמה רע לי. מתיישבת לבדי באחד המושבים באוטובוס. במהלך הנסיעה, האוטובוס מתמלא. רק לידי אף אחד לא מעז לשבת. בכל פעם שמתקרב אליי מישהו אני נועצת בו מבט, ישר בעיניים, והוא פשוט עובר על פניי. כשנגמרים מקומות הישיבה באוטובוס, אנשים עדיין מעדיפים לעמוד מאשר לתפוס את המקום שלידי. מבחינתי, אין כל בעיה. שימשיכו לעמוד. הבית ריק. אמא לא חזרה עדיין מהעבודה. השעון אומר שהלימודים כבר הסתיימו. עוד מעט יתחילו להגיע הטלפונים, אני כבר יודעת. החברים שלי דואגים לי קצת לאחרונה, ולא בלי סיבה. אבל אני רק רוצה להיות לבד. מנתקת את הקו שלי, ואז מחברת אותו שוב. חסר לי רק שיתקשרו לאמא שלי ויתחיל בלגאן. בחדר, אני סוגרת את התריסים והדלת, נשכבת על הגב במיטה שלי, מסתכלת על כלום. מחוץ לחדר נשמעים קולות. אחי חוזר מבית-הספר ומדליק טלוויזיה, כרגיל, בווליום מטורף. הטלפון מצלצל, אבל לא הקו שלי, כך שאין סיבה לענות. אני בוהה בחושך וחושבת על כמה טוב לי עכשיו, לבד בחושך, בפינה הקטנה שלי. וכמה רע לי בכל מקום אחר. הכאב, כמו אבן, לוחץ לי בבטן, ואני רוצה להקיא אותו החוצה, שלא יהיה שם יותר, אבל איך? אחי מכבה את הטלוויזיה. אני שומעת אותו מדבר בטלפון עם אחד החברים שלו ואז הולך. המפתח החורק בדלת הבית מותיר אותי לבד, שוב לבדי. פותחת את דלת חדרי, מאזינה לשקט שבבית, ולאחר שאני בטוחה שאין אף אחד, אני הולכת לי בשקט למטבח. פותחת מגירה, זאת עם אוסף הסכינים של אמא. סכין לקיצוץ ירקות, גדול. סכין לחיתוך בשר, משונן מאוד. סכין לחיתוך לימונים. קטן, אבל קומפקטי. מה תהיה מנת חלקי? דמעות מעוורות את עיניי כשעולה המחשבה המפורשת במוחי – התאבדות. לא יהיה טוב יותר לכולנו ככה? ההורים לא יתגעגעו אליי במיוחד, עם כל הצרות שאני עושה להם. סבא גם ככה נפטר, מה הוא יודע? אחי בכלל יחגוג. והאקס שלי? האם הוא באמת יתגעגע אליי? האם החברות שלי יחשבו עליי מדי פעם? וסבתא? כשסבתא עולה במוחי, פרץ של דמעות מפלח את עיניי, ואני מתיישבת על רצפת המטבח, ילדה אבודה, כבשה שחורה, לא נאהבת, לא כלום... סוגרת את המגירה. אני לא מסוגלת, את זה כבר ידעתי. אני לא חזקה מספיק בשביל לעשות את המעשה שאורי עשה. מקנאת בו. למה הוא הצליח ואני לא? קח את האקדח, ילד, כוון לראש, לחץ על ההדק... חבל שאין לי אקדח, חושבת לעצמי. סכין עושה עבודה קשה יותר, מלוכלכת וארוכה יותר. חבל שאין לי אקדח כמו לאורי. מפתח נשמע בדלת, ואני ממהרת לסגור את המגירה ולרוץ על קצות האצבעות לחדר. פותחת מהר את התריסים, מתיישבת ליד השולחן, פותחת את אחת המחברות ומחזיקה עט ביד. דפיקה נשמעת על הדלת, ולאחריה ה"היי, חמודה! אני בבית!" הקליל של אמא. "היי אמא!", אני קוראת לה בטון רגיל ובעיניים אדומות, והיא פותחת את הדלת – שוב בלי לבקש. כמה פעמים אמרתי לה לא לעשות את זה, גם בזמן שהיא מדברת איתי??? "העיניים שלך אדומות", היא מסתכלת עליי, "הכל בסדר?". "כן", אני עונה, "סתם רבתי קצת עם שיעורי הבית". היא מחייכת, אומרת שהכל יסתדר ושבכל מקרה אני עוד מעט אסיים ללמוד, ושהיא הולכת להכין ארוחת צהריים. סוגרת את דלת חדרי, ומותירה אותי לבדי,עם המחשבות, עם המחברת הפתוחה, עם החיים.

 

[goshdarnit]

אפילו יותר טוב!

קניתי את הכל, אבל הכל, מהתחלה עד הסוף. תודה רבה לך. עניינים טכניים: חוץ מדם, יש פה אפילו עלילה, ועלילה מעניינת. הקטע שהיא מתקרבת לסכין היה יותר חזק מכל סצנה בסרט אימה, שבה הגיבור עומד להכנס לחדר החשוך. בא לי לצעוק: לא, לא! (מה שמראה, אגב, כמה איכפת לי מהדמות אחרי שתי פסקאות.) שימו לב, כולם, ש'דם' זה לא השתפכות של 'רע לי, פיכסה לי, מגעיל לי,' וכו' וזה בשום אופן לא מתקרב להתבכיינות. היה סיפור, היה תהליך, היה מתח שהחזיק את תשומת הלב של הקוראים. איפה נמצא הדם? התהליך המתואר חווייתי מאוד לכותבת, ולכן היא מתארת אותו בצורה אמינה, כנה, שיוצאת מהבטן שלה ופוגעת הישר בבטן שלנו. הכל מצויין. אם כבר תפסתי אותך, דאקירי, אם כבר יש לי כותבת שמסוגלת להתחבר לבטן שלה ומוכנה לכתוב ולהתקדם, אני רוצה להמשיך. אני לא רוצה לסחוט אותך. קחי יום או יומיים, אם את צריכה, תנוחי ותמלאי מחדש את הבטריה. אבל אני מאוד אשמח אם תמשיכי. הנה שתי אופציות שקפצו לי מהסיפור האחרון, שנראה לי שהן תמונות דם שלך: 1 - הפרידה מהאקס. 2 - האמא. הקטע שבו האמת מוטחת בפניה של האמא והאמא (אני מניח) לא מתמודדת עם זה טוב. הסיבה שבגללה אנחנו יודעים שאנחנו חייבים להסתיר מפני האמא. ההתמודדות עם חוסר ההתמודדות של האמא. תודה רבה לך.

 

[דאקירי תות]

המון תודה ../images/Emo13.gif

דווקא תמונות הדם שציינת, של הפרידה מהאקס וחוסר ההתמודות של אמא, הם שני דברים שלא ממש מטרידים אותי. מצד שני, החוויות שאמרת אחרי הקטע הקודם שכתבתי, אני עובדת עליהן כרגע. אין לי בעיה עם כתיבת דם בקטע הזה. אני די רגילה. שמחה שקלעתי.

 

[דאקירי תות]

היום הולכים לבכות

לילה. שקט. חושך. קולות צרצרים מרוחקים, משק כנפי עטלפים, ואני. את הדלת השארתי פתוחה עוד בלילה, לפני שההורים הלכו לישון, כדי שהמנעול לא יחרוק כשאפתח את הדלת. זה תמיד מעיר את אמא. היא יודעת מתי כל אחד מאיתנו מגיע הביתה, גם כשאנחנו ממש נזהרים. היא ישנה טוב רק כשהיא יודעת שאנחנו בבית, אני, אחותי ואחי הקטנים. מאז שאני זוכרת את עצמי, גדלתי כשהמנטרה "I always feel like somebody's watching me" מלווה אותי מלמעלה, כמו ענן גדול ושחור. פלא שאני מתעבת את השיר עד היום? ההורים תמיד ידעו לאן אני הולכת, מאיפה אני באה, כמה זמן הייתי בכל מקום, מה אכלתי, מה שתיתי, מי היו החברות והחברים שלי, עם מי יצאתי... יותר נכון, מי ניסה לצאת איתי ונטש את המערכה מאימת ההורים שלי. וזה לא כל מה שהם ידעו. הכל הם ידעו, הכל. הם נכנסו לחדר מתי שרצו, חיטטו בדפים שלי, ביומנים, הקשיבו לקלטות המוזיקה שלי, קראו (ולעיתים גם קרעו) את הספרים שלי ואת הסיפורים שכתבתי וניסיתי להחביא מתחת למיטה. ידעו הכל. עדיין יודעים הכל. אין פרט חסוי בחיי, רק על החיים שלהם הם לא מספרים, שלא נדע, חס וחלילה. אבל הם? הכל. הם תמיד השוויצו בפני החברים שלהם שהילדים שלהם מספרים להם הכל. מה שהם שכחו להזכיר זה את משטר האימים, האינקוויזיציה הפולנית שהפעילו עלינו, הלחצים, המכות, האיומים. בטח שהם ידעו הכל. כאילו שהיתה לנו ברירה. חשופים כמו תולעת גדלנו, אני ואחיי. וההורים ידעו הכל. לא היה דבר שהם לא ידעו, אני בטוחה עד היום. הם בטח ידעו גם למה בן-הדוד שלי, שמבוגר ממני בחמש שנים, היה מזמין אותי לישון אצלו די הרבה לפני כמה שנים. אם הם ידעו את זה, הם ידעו גם מה הוא היה עושה לי בלילות, איך הייתי מנסה להעמיד פני ישנה, כמה היה לי כואב, כמה שהוא איים עליי שהוא ילשין להורים שלי שאני זונה, שימכור אותי לחברים שלו לפי שעות. ואני לא רציתי את החברים שלו, אז הוא המשיך להציק לי לבדו, כולי שלו, גבר בן עשרים שמזיין את בת-דודה שלו שעדיין לא הגיעה לגיל תיכון, שמעולם לא התנשקה. ואני סבלתי בשקט, בכיתי בשקט, קיללתי בשקט, והם ידעו הכל. אני יודעת שהם ידעו, אחרת למה לא הרשו לי לישון אצלו יותר, שנה אחרי שהכל התחיל? הנחירות של אבא בוקעות מהחדר השני. זה אומר שההורים נרדמו, אחרת אמא שלי היתה כבר מעירה אותו מרוב רעש. אני, על קצות האצבעות, יוצאת מהחדר ומתקדמת בשקט כמו חתול ברחבי הבית החשוך. אלוהים, תעשה שאף אחד לא יתעורר, תעשה שיהיה בסדר, שאני אצליח לעבור את זה, כי אני לא מסוגלת יותר, אני חייבת להתפרק איפשהו, וכאן אסור. אסור לבכות בבית, אמא תגלה. אסור לבכות, אבא ירביץ, אמא תלחץ, אחי ואחותי יסתכלו מבחוץ וכולם ישאלו ביחד מה לא בסדר ואני שוב אצורך להמציא שקרים כי אני לא יכולה להגיד להם שהם אלה שלא בסדר, שהם אלה שהורסים לי את החיים ושאני רוצה להיות לבד. אסור להיות לבד. אסור לבכות. ההורים יחנקו אותך מאהבה, ילדה, אבל ב-א-מ-ת יחנקו... הדלת נפתחת בקלות. אני יוצאת מהבית וסוגרת אחריי את הדלת הכי בשקט בעולם, יורדת למטה ויוצאת החוצה מהבנין. בחוץ שקט, שלווה. פנסי רחוב דולקים לאורך הרחוב, הכל דומם. כמה אורות עדיין דולקים בבתים השכנים, ואני מציצה מיד לחלון של ההורים כדי לראות אם נדלק שם האור. חבל על הזמן, הם תמיד סוגרים את התריס. אבל די, עכשיו זה הרגע שלי, אולי היחיד. הרבה זמן תכננתי את היציאה הזו מהבית, לא בריחה או משהו, רק יציאה בשביל לבכות. מעולם לא העזתי, אבל עכשיו, אני כבר בת שמונה-עשרה, עוד מעט מסיימת תיכון. גם לי מותר לבכות, לא? גם לי מותר להיות קצת לבד, לפני שאני אחזור הביתה וההורים ימשיכו להחליט בשבילי מה לעשות, לאן ללכת בצבא, עם מי לצאת (מי רוצה בכלל לצאת עם אחת כמוני?)... הולכת חמש, עשר דקות, עד הפארק. ספסלים, דשא. במהלך היום ילדים משחקים כאן, בערב חבורות נערים נפגשות כאן, ולאחר מכן הנערים מפנים את מקומם לזוגות הצעירים שבאים לפארק, להיות יחד, לדבר בשקט, להמתיק סודות. אחרי שהם הולכים, זה הזמן שלי. לא תמיד, רק עכשיו. רק היום. מתיישבת על ספסל, מדמיינת לעצמי את צחוק הילדים הקטנים, את האחווה של הנערים, הנשיקות המתוקות של האוהבים. והבדידות שלי מול כולם, מול עולם שלם על ספסל. הבכי פורץ, דמעה אחר דמעה, נהר שלם של דמעות שהודחקו כל השנים, צרחות וזעם שמובעים בדמעות הזולגות בשטף, בשקט. אסור לבכות. אבל עכשיו אין אסור. השעון מראה שכבר חצי שעה אני בחזקת נעדרת. כדאי שאתחיל לחזור הביתה. הקלה אין, אבל לפחות הכאב נראה קצת יותר נסבל. אני אוכל לעבור את זה. הביתה. שוב. הולכת לאט, לא רוצה לחזור. אולי אני אלך לישון ברחוב? ככה לפחות אני לא אצטרך לראות את הבית היום. אבל ההורים יהרגו אותי מדאגה, יתקשרו למשטרה, יקרקעו, יאיימו, יענישו... הם יודעים מה טוב בשבילי. הם יודעים הכל, לא? פותחת את דלת הבית, שוב בשיא השקט, ונועלת אותה עם המפתח, בתקווה שלא יחרוק, שאמא לא תתעורר, שאבא לא... האור נדלק מאחוריי. ידעתי שהייתי צריכה להיות יותר זהירה. כדאי אולי לציין במעמד זה שלא, אין לי בן-דוד מבוגר, אני ביחסים נהדרים עם ההורים שלי, וזה שהם באמת יודעים הכל (לפחות את הרוב), לא קשור לסיפור הזה. בבית אני בוכה כמה שאני רוצה, וגאה בזה!!! והמנעול בבית באמת חורק עם המפתח.

 

[goshdarnit]

דאקירי תות היקרה,

אתחיל ממשהו שלא קשור לסיפור. אני מבקש מכולם לא לכתוב בסוף סיפור מה כן מהחיים, מה לא, מה כן היה, מה לא. אפשר לכתוב, אבל אם אפשר אחרי שאני אגיב. אחרי הכל, חלק מהביקורת שלי היא מה נראה אמין, ומה לא - אך ורק דרך הסיפור עצמו. כך תוכלו לראות מה עשיתם נכון ומה לא, על פי מה שקלטתי ומה שלא. ולסיפור עצמו. זהו בהחלט סיפור בטן. יגידו אנשים, זה לא על תכונה שאת מתעבת. זה בהחלט נכון, אבל עם דאקירי המשכנו לסיפורי בטן אחרים, מעבר לתרגיל. אגב, לא האונס הוא הבטן. הבטן היא השמירה בבטן. התהליך של לשמור דברים בפנים, לא לספר לאף אחד. זה כבר הסיפור השלישי שיש בו את זה, וזאת הפעם הראשונה שזה מתון וברקע מהתחלה עד הסוף בסיפור שמדבר על משהו אחר. מה דעתך שנעבור לשלב הבא? תכתבי סיפור מדע בדיוני או פנטזיה קצר, שבו הדמות שומרת משהו בסוד, סוד שאסור שאף אחד יגלה. סוד שהיא לוקחת איתה מבוקר עד ערב, שהיא שומרת מפני כולם. ותשתמשי בבטן הזאת שלך כשאת מתארת את התהליך ואת החיים של הדמות המרכזית. מעניין מה יקרה, לא? וגם, אם כבר התחלת סיפורי בטן נוספים או שיש לך רעיון לסיפורי בטן על בסיס מה שכבר עשינו, אנא המשיכי.

 

[goshdarnit]

ושכחתי משהו.

אנחנו עוברים את החיים כשאנחנו מגנים על עצמנו מפני המון כאבים, כשאנחנו שמים מסכות על עצמנו. כשאנחנו כותבים, אסור לנו לברוח. אסור לנו לברוח מעצמנו, אסור לברוח מהכאב, אסור לברוח מהאמת. אסור להתחמק. כשאנחנו כותבים, אנחנו צריכים לשחרר את המעצורים ופשוט to let go. לעצום את העיניים, ליפול אחורה, ולקוות שהדף יתפוס אותך. ויודעים מה? הדף יתפוס אותנו. הדף יתמוך בנו, הדף יחזיק אותנו ויחזק אותנו. כשאנחנו כותבים, אנחנו חייבים להחשף לגמרי. בתרגיל הזה, האנונימיות תגן עליכם בחיים, הסיפור יגן עליכם - זה סיפור, זאת המצאה, זאת השלכה, אלה דמויות, זה לא אני. הסיפור יגן עליכם. אבל אם אתם לא כנים בו לחלוטין, פשוט חבל על הזמן שלכם וחבל על הזמן של הקוראים.

 

[קיטי מיאו]

אני והפה הגדול שלי

אספיר נעצרה בכניסה לחדר, הרוח הקלילה שנשבה דרך החלון הפתוח העיפה עוד כמה דפים משולחנה אל הריצפה שהיתה מכוסה בהם ממילא. היא פלטה קללה קצרה והחלה לחטט בין הערמות בניסיון למצוא משהו, שוכחת בדרך מפעם לפעם מה היא מחפשת בכלל. כמה מהדפים מצאו את דרכם למסדרון ובמורד המדרגות. אך היא המשיכה לחפש, המיכתב היה חייב להיות כאן "קאסי כבר חושבת ששכחתי מימנה" היא מילמלה לעצמה "כבר חודשיים שלא שלחתי לה את המיכתב". "אספיר?" היא שמעה קול, היתה זו אחותה הקטנה, ולינה. "מה?!" היא נבחה לכיוונה בלי אפילו להרים אליה מבט. "למה את לא אוהבת אותי?" אספיר לכחה נשימה עמוקה. "אני אוהבת אותך" היא אמרה קרירות ברורה בקולה 'מה עובר על הילדה הזו, היא בת 12 ומתנהגת כמו בת 4' היא חשבה לעצמה. "לא את לא" "כן אני כן!" "את באמת שונאת אותי נכון?" "לא" קולה של אספיר נהיה חסר סבלנות. היו לה אין ספור דברים לעשות וטפל באחותה הקטנה לא היה בראש סדר העדיפויות שלה. "למה את משקרת?" אחותה התעקשה "אני לא". "כן את כן" סבלנותה של אספיר פקעה, לא היה לה כוח להיגרר לעוד אחד מהריבים שלהן "אני לא! עכשיו לכי מי כאן!". "לא" אחותה אמרה בהחלטיות. "ולינה, כדאי לך מאוד ללכת!" היא צעקה לכיוונה, היצור הזה הצליח להוציא מימנה את הדברים הרעים ביותר. "זה גם החדר שלי" היא צינה בקרירות והלכה לכיוון החלון דורכת בכוונה על הדפים המפוזרים. "אז אני אוציא אותך!" אספיר אמרה בכעס, תפסה אותה בחולצה וניסתה למשך אותה החוצה. "עזבי אותי!" ולינה צעקה , דוחפת אותה מעליה. באותו הרגע אספיר שמה לב שולינה מחזיקה בידה את המיכתב. היא נעצרה לכמה שניות, בולעת רוק. "איך זה הגיע אלייך?!" אספיר שאלה חוטפת את הדף מהידים שלה. "לקחתי את זה! מיכתב מעניין מאוד" ולינה אמרה בקול מרושע. "מאוד אהבתי את השירה שלך, מלודרמטי משהו" אספיר נשמה עמוק ולאט מנסה להרגיע את עצמה, איך היא מעיזה לבקר את השירה שלה?! "ותהיתי לאן נעלם האגרטל, נערה בת 16 שוברת חפצים יקרים? נו, זה לא לגילך" אגרופיה של אספיר נקפצו, אך ולינה המשיכה "אה, וכמובן אהבתך הגדולה לגואן. חבל מאוד שאין לזה סיכוי." "את לא יודעת כלום!" אספיר צעקה לכיוונה. "כשאני אספר על זה, את תהי במנזר תוך יומים!" "אני שונאת אותך!!" אספיר צרחה דמעות עולות בעיניה. "אוה, את זה אני גם יודעת" ולינה הוסיפה בקול עוקצני. "גם את זה כתבת, כמה שכולם שונאים אותי" "וזה נכון!" ענתה לה אספיר בקול מבשר רעות "כולם שונאים אותך! ילדה קטנה ומפונקת. את חושבת שסתם ככה שום מורה לא מלמד אותך יותר מחצי שנה?" "אותך הצליחו ללמד רק חצי שנה, ואז ויתרו" זה היה הקש ששבר את גב הגמל לאספיר "ברור שקל ללמד אותך, את הרי תקועה כל היום בספרים שלך!" היא צרחה "כי אף אחד לא רוצה לדבר איתך! כולם שונאים אותך! אפילו אמא לא רצתה שתיולדי! את טעות! טעות אחת גדולה!" . הצבע אזל מהפנים של ולינה. שתיקה עמדה האוויר לכמה שניות "ולינה, אני, אני לא התכוונתי" אספיר מילמלה. "ידעתי שאת לא כותבת במיכתב שטויות" ולינה אמרה כמעט בלחישה. "לא, לא התכוונתי" אספיר אמרה בחצי קול 'תגידי שזה לא נכון' היא אמרה לעצמה 'למה את לא יכולה לשקר כשצריך?!' "ברור שלא התכונת!" ולינה צעקה אליה "אף אחד גם לא התכוון להוליד אותי!" היא עזבה את החדר בריצה ודמעות. "ולינה!" אספיר צעקה אחריה אך ולינה היתה כבר רחוק בדרך לאחד מחדרי הספריה קטנים. רק מאוחר בלילה ולינה יצאה משם. היא הלכה ישירות אל אמה, וביקשה לנסוע כבר למחרת בבוקר לאיזו אחוזה נידחת. ועזבה שלי להגיד להתראות לאף אחד. ולינה ואספיר לא דיברו שוב לעולם.

 

[קיטי מיאו]

אני והפה הגדול שלי...

אספיר נעצרה בכניסה לחדר, הרוח הקלילה שנשבה דרך החלון הפתוח העיפה עוד כמה דפים משולחנה אל הריצפה שהיתה מכוסה בהם ממילא. היא פלטה קללה קצרה והחלה לחטט בין הערמות בניסיון למצוא משהו, שוכחת בדרך מפעם לפעם מה היא מחפשת בכלל. כמה מהדפים מצאו את דרכם למסדרון ובמורד המדרגות. אך היא המשיכה לחפש, המיכתב היה חייב להיות כאן "קאסי כבר חושבת ששכחתי מימנה" היא מילמלה לעצמה "כבר חודשיים שלא שלחתי לה את המיכתב". "אספיר?" היא שמעה קול, היתה זו אחותה הקטנה, ולינה. "מה?!" היא נבחה לכיוונה בלי אפילו להרים אליה מבט. "למה את לא אוהבת אותי?" אספיר לכחה נשימה עמוקה. "אני אוהבת אותך" היא אמרה קרירות ברורה בקולה 'מה עובר על הילדה הזו, היא בת 12 ומתנהגת כמו בת 4' היא חשבה לעצמה. "לא את לא" "כן אני כן!" "את באמת שונאת אותי נכון?" "לא" קולה של אספיר נהיה חסר סבלנות. היו לה אין ספור דברים לעשות וטפל באחותה הקטנה לא היה בראש סדר העדיפויות שלה. "למה את משקרת?" אחותה התעקשה "אני לא". "כן את כן" סבלנותה של אספיר פקעה, לא היה לה כוח להיגרר לעוד אחד מהריבים שלהן "אני לא! עכשיו לכי מי כאן!". "לא" אחותה אמרה בהחלטיות. "ולינה, כדאי לך מאוד ללכת!" היא צעקה לכיוונה, היצור הזה הצליח להוציא מימנה את הדברים הרעים ביותר. "זה גם החדר שלי" היא צינה בקרירות והלכה לכיוון החלון דורכת בכוונה על הדפים המפוזרים. "אז אני אוציא אותך!" אספיר אמרה בכעס, תפסה אותה בחולצה וניסתה למשך אותה החוצה. "עזבי אותי!" ולינה צעקה , דוחפת אותה מעליה. באותו הרגע אספיר שמה לב שולינה מחזיקה בידה את המיכתב. היא נעצרה לכמה שניות, בולעת רוק. "איך זה הגיע אלייך?!" אספיר שאלה חוטפת את הדף מהידים שלה. "לקחתי את זה! מיכתב מעניין מאוד" ולינה אמרה בקול מרושע. "מאוד אהבתי את השירה שלך, מלודרמטי משהו" אספיר נשמה עמוק ולאט מנסה להרגיע את עצמה, איך היא מעיזה לבקר את השירה שלה?! "ותהיתי לאן נעלם האגרטל, נערה בת 16 שוברת חפצים יקרים? נו, זה לא לגילך" אגרופיה של אספיר נקפצו, אך ולינה המשיכה "אה, וכמובן אהבתך הגדולה לגואן. חבל מאוד שאין לזה סיכוי." "את לא יודעת כלום!" אספיר צעקה לכיוונה. "כשאני אספר על זה, את תהי במנזר תוך יומים!" "אני שונאת אותך!!" אספיר צרחה דמעות עולות בעיניה. "אוה, את זה אני גם יודעת" ולינה הוסיפה בקול עוקצני. "גם את זה כתבת, כמה שכולם שונאים אותי" "וזה נכון!" ענתה לה אספיר בקול מבשר רעות "כולם שונאים אותך! ילדה קטנה ומפונקת. את חושבת שסתם ככה שום מורה לא מלמד אותך יותר מחצי שנה?" "אותך הצליחו ללמד רק חצי שנה, ואז ויתרו" זה היה הקש ששבר את גב הגמל לאספיר "ברור שקל ללמד אותך, את הרי תקועה כל היום בספרים שלך!" היא צרחה "כי אף אחד לא רוצה לדבר איתך! כולם שונאים אותך! אפילו אמא לא רצתה שתיולדי! את טעות! טעות אחת גדולה!" . הצבע אזל מהפנים של ולינה. שתיקה עמדה האוויר לכמה שניות "ולינה, אני, אני לא התכוונתי" אספיר מילמלה. "ידעתי שאת לא כותבת במיכתב שטויות" ולינה אמרה כמעט בלחישה. "לא, לא התכוונתי" אספיר אמרה בחצי קול 'תגידי שזה לא נכון' היא אמרה לעצמה 'למה את לא יכולה לשקר כשצריך?!' "ברור שלא התכונת!" ולינה צעקה אליה "אף אחד גם לא התכוון להוליד אותי!" היא עזבה את החדר בריצה ודמעות. "ולינה!" אספיר צעקה אחריה אך ולינה היתה כבר רחוק בדרך לאחד מחדרי הספריה קטנים. רק מאוחר בלילה ולינה יצאה משם. היא הלכה ישירות אל אמה, וביקשה לנסוע כבר למחרת בבוקר לאיזו אחוזה נידחת. ועזבה שלי להגיד להתראות לאף אחד. ולינה ואספיר לא דיברו שוב לעולם.

 

[goshdarnit]

שלום קיטי

הממ... סיבכת את חיי. את צודקת במאה אחוז שמערכת יחסים כזאת היא טעונה מפה ועד הודעה חדשה, וגם שהיא כולה קישקע. אבל. אני אתעקש על התרגיל שהעלתי. קחי - עם הדמויות שיצרת או לא - תכונה בעצמך שאת שונאת. תקציני אותה, עד כדי כך שכולנו נבין בדיוק למה צריך לשנוא את התכונה הזאת. שימי לב: מדובר בתכונה בלבד, ומדובר בתכונה שלך בלבד, ולא של אף אחד אחר. אני שמח שהצטרפת לתרגיל, אבל נסי בבקשה לכתוב את זה שוב כפי שהצעתי בהתאם לתרגיל. ולפני זה, הנה שני רמזים, דברים שלדעתי הפריעו לך להגיע לבטן שלך. 1) ויכוח בסגנון 'כן נכון', 'לא נכון' וכו' הוא לא ספציפי. כל אחד יכול להגיד 'כן נכון, לא נכון' וכולנו יודעים שלא חסרים ויכוחים כאלה. אבל היחודיות של הדמות חייב לבוא לידי ביטוי בכל שורה. כל שורה שנאמרת חייבת להשתייך באופן מובהק לדמות שאומרת אותה. ברגע שתעשי את זה, תרויחי המון. כל פעם שאת מריחה משהו כזה, מיד תחשבי איך אפשר להחליף את השורה למשהו אחר. 2) ויכוח בצעקות. ממש כשם שאם תכתבי סיפור שיסתיים בשורה 'ואז התעוררתי וגיליתי שהכל חלום', כולם יגידו לך שזה נעשה כבר אלף פעם - כך אותו דבר בויכוח בצעקות. ראינו את זה פשוט יותר מדי פעמים. אני בטוח שתמצאי דרך יותר טובה לכתוב קונפליקט בין דמויות מאשר בויכוח. את חייבת. תחשבי על שני הדברים האלה, ועל תכונה בך שאת מתעבת, כשתשכתבי את הקטע. בסדר?

 

[ניצוץ ראשון]

אחים

"דפוק, סתום אחד!". באגרופים כווצים אני מתקרבת לעברו, והוא נסוג. הוא גבוהה ממני בראש. מתנוסס מעלי כמו ארון, אבל הוא נסוג. אני מרגישה איך שפניי מתעוותות. "מפגר אחד!" המילים ניתזות משפתי, מלוות בטיפות רוק. בורחות לפני שאני יכולה לעצרן. פניו אדומות, ושפתיו מתוחות לקו דק. "איך שכחת מפתח? יא חתיכת דפוק!" אני ממשיכה. "לא חושב שיש אנשים שכבר ישנים בשעות כאלו?". ידי עולה מעצמה מעלה, אבל את הדחף להכות, אני מצליחה לבלום. "סתום", אני זורקת שוב. אצבעות אחי נסגרות לאגרופים, ופחד, פחד מקפיא, מפקח אותי במיידי. הוא לא הרים עלי יד, הוא לא הרים עלי יד אף פעם, אבל זה לא מקטין את הפחד. הוא עושה צעד לכיווני, ועכשיו תורי לסגת. "מפגרת" הוא מסנן. הודף אותי הצידה מדרכו. חוצה את המסדרון ונכנס לחדרו. הדלת נטרקת בחבטה. הצליל מהדהד ונעלם, ואילו בתוכי הזעם מתעורר מחדש. "כלבה" לוחשת, ונושכת את כף היד. אני נושמת כמה נשימות עמוקות, מנסה להקל על הדחק בחזה, על הלפיתה בבטן. עכשיו אני יכולה להרגיש את צינת הלילה דרך בד הפיג'מה הורודה, את קור רצפת האבן תחת הרגליים היחפות. על הקיר מולי, מואר באור ירח, תלוי צילום ישן . אני ואחי הקטן. ידו נחה על כתפי ושנינו מחייכים. אני לוקחת עוד נשימת אוויר עמוקה וצובטת את עצמי בכל הכוח. "כלבה, זונה, כלבה" אני לוחשת שוב ושובה, ואז מסתובבת וחוזרת לחדרי.

 

[goshdarnit]

אוקיי.

אני קניתי, עם הסתייגות. נסי איתי תרגיל קטן, ונראה אם זה יגדיל עוד יותר את הבטן שבתרגיל, בסדר? אני רוצה שתוסיפי דמות. אני רוצה שתהיה דמות רגילה, דמות שפויה, דמות שמביטה באירועים בשוויון נפש. אני רוצה שהדמות תראה את התכונה ממנה את סולדת, ושהסלידה בה תלך ותגדל. כלומר, לעשות את הסיטואציה שרצית עם תוספת של דמות. הדמות תהיה העיניים של הקהל. דרכה נראה כמה ההתנהגות מוזרה וזרה וחריגה. אני מקווה שהייתי ברור. את רוצה לנסות?

 

[ניצוץ ראשון]

לא בדיוק מה שהתכוונת, אבל ניסיון

הכלב הטה את ראשו הצידה, מביט מסביב דרך עיניים חצי עצומות. הרעש שהעיר אותו בא מכניסה לבית. מישהו היה שם בחוץ, משתהה שעה ארוכה,מתרחק וחוזר.עיניו של הכלב שבו ונעצמו, אך אז נשמעו דפיקות מהוססות. הכלב התיישב באיטיות, התמתח, אך לפני שעלה בידו לנבוח נשמע דשדוש רגלים יחפות. הכלב קשקש בשמחה בזנבו, כאשר זיהה את האישה. האישה שלו, זאת שהאכילה אותו ושיחקה איתו. הוא היה רגיל לישון למרגלות מיטתה, אבל היום במקום ללכת לישון, היא צעדה בחדרה הלוך ושב, מביטה כל כמה זמן לכיוון הדבר המתקתק על שולחנה. לבסוף נמאס לכלב והוא נרדם בסלון. שערה השחור התעופף מאחורי ראשה, כאשר מיהרה לכיוון הכניסה. היא סובבה את המפתח ופתחה את הדלת לרווחה. "דפוק, סתום אחד!" היא צעקה אל תוך פניו של הבחור שעמד שם. זנבו של הכלב צנח,והוא קפא בדריכות. כך גם הנער. הוא גם היה האיש של הכלב, מוציא אותו בדרך כלל לטיולים. גבוהה היה מהנערה בראש, ומתנסה מעליה כמו קיר. פניה של הנערה הפכו למסכה מכוערת כאשר עשתה צעד נוסף לכיוון הבחור. "איפה הייתה עד עכשיו?" דרשה. " יא חתיכת דפוק, איך שחכתה את המפתח? ". פרוותו של הכלב סמרה, אך הוא לא מש ממקומו, נצמד כנגד הקיר. פניו של הבחור האדימו , ושפתיו הפכו לקו דק, אבל הוא נסוג מול זעם הנערה. "לא חשבת שיש אנשים שיושנים בשעות כאלו?" שאלה, טיפות רוק ניתזו משפתיה עם כל מילה. אחת מידיה, מחזיקה בצרור המפתחות, עלתה לאוויר, אבל לפני שהגוש הונחת על פניו של הבחור, היא משכה את היד בכוח חזרה. "סתום אחד" אמרה שוב. אצבעותיו של הנער התאספו פתאום לאגרופים, והדם אזל מפניה הסמוקות של הנערה. הכלב לא התערב, יודע שהאיש שלו לא מרביץ לאף אחד, אבל הוא יבב לעצמו בשקט. הנערה, עיניה פעורות לרווחה, נסוגה והבחור צעד אחריה. כתפו הרחבה הדפה אותה מדרכו. "מפגרת" סיננן אל תוך פניה, ואז חצה את הסלון במהירות. נשמעה טריקה של דלת, והכלב השטיח את אוזניו כנגד הרעש המהדהד. הנערה עמדה קפואה מספר שניות, ואז סגרה את דלת הכניסה, ועשתה כמה צעדים אל תוך הסלון. "דפוקה" היא לחשה. "כלבה, איזה כלבה". פניה ניפנו לעבר הצילומים הישנים על אחד הקירות. ילדה קטנה עם עולל מחייך על הידיים. ילדה עם תינוק קטן לצידה. נערה צעירה עם ילד מתולתל אוחז בביטחון בידה, ואחרונה, תמונה שלה עם נער צעיר וחסון. הם עומדים מחובקים, צוחקים לעבר המצלמה. "כלבה, כלבה, כלבה..." היא לחשה שוב ושוב. לפתע צבטה את ידה בכוח. הכלב התכווץ כולו, כאשר הבעת פניה התעוותה מחדש, משקפת דברים רבים חוץ מכאב הצביטה. היא שאפה בחדות אוויר, נשפה ואז שאפה שוב. פונה לחדרה, היא עברה על יד הכלב וידה ליטפה את עורפו. הוא עקב אחריה בעיניו הלחות, אך נשאר לישון בסלון.

 

[goshdarnit]

שימוש מבריק בכלב. מבריק!

כל הכבוד. הרגשת הבדל?

 

[ניצוץ ראשון]

בהחלט הרגשתי בהבדל תודה!

אז תמיד עדיף לכתוב קטעים שכאלו דרך עיינים זרות?

 

[goshdarnit]

התענוג שלי.

ובתשובה לשאלה: לא. להסתכל על סצנה דרך עיניים זרות נעשה רק כדי ליצור שפיטה של אדם מבחוץ (בדרך כלל הוא מייצג את האדם הרגיל, הקורא). מה שרצית בקטע המקורי זה להראות התנהגות רעה, אבל השפיטה בו לא היתה מספיק חזקה. אז ביקשתי שתוסיף דמות שמביטה מבחוץ. השפיטה - של הקורא ושלך - נעשית דרך העיניים של הדמות השלישית. שפיטה דרך עיניים זרות עובדת בדיוק אותו דבר גם בקטע קומי. כשאדם, באופן הגיוני לחלוטין, מתנהג בצורה אבסורדית, זה מצחיק. אבל אם תשים שם מישהו עם עיניים זרות, 'נורמליות', שמביט בהתנהגות המוזרה מבחוץ, זה עוד יותר מצחיק. כי זה מקצין את האבסורד, זה מקצין את השפיטה. עיניים זרות משנות את הפרספקטיבה של הקורא, בדרך כלל מבלי שהקורא יודע שעושים עליו תרגיל.

 

[קיטי מיאו]

עוד ניסיון

היא רצה, ברחה, כמו תמיד. בלי כיוון מוגדר, בלי סיבה מסוימת, היא רק רצתה לרוץ והרגיש את האספלט נחבט נגד נעלי הספורט, את הרוח שמכה בפנים שלה, את התחושה המתוקה של כמעט לעוף, לעוף מכאן. שום דבר מהעצב שלה לא נראה על פניה. עיניה הביטו קדימה, חלולות, בעוד אלפי מחשבות מפזזות בראשה "לאן את רצה? את לא תצליחי לברוח מעצמך" היא עברה ליד חנויות הדמות שהשתקפה מחלון הראווה נראתה כאילו היא מלגלגת עליה. "עכשיו תשקעי ברחמים עצמיים?" היא שאלה את עצמה, מחזיקה את הדמעות. היא גם ככה מושכת עודף צומת לב, וזה לא מה שהיא רוצה עכשיו. היא פשוט המשיכה הלאה. "זה שתברחי עכשיו לא יעזור" היא אמרה לעצמה אבל זה לא גרם לה להפסיק "המילים כבר נאמרו, את יודעת שהוא בכה בגלל שאת אנוכית כל כך" היא רצה מהר יותר "את יודעת שהוא היה לך כמעט כמו אח, ואת אמרת לו מילים כאלה" היא הגבירה את המוזיקה מנסה להשתיק את המחשבות של עצמה "מה חשבת שאת עושה? את יודעת טוב מאוד שהוא ידע מה חושבים עליו בלי שהית צריכה להטיח בו את זה" דמעות באו, לא היה לה כבר אכפת "את חושבת שמישהו יסתכל עלייך כמו שאת שוב? את חושבת שמישהו לא יסלוד מימך" המוזיקה צעקה באוזניים שלה בווליום לא אנושי, היא רצתה להצטרף לסולן, להודיע לעולם כמה שלא אכפת לה מימנו, כמה שהיא שונאת את כולם. "את לא שונאת את העולם" היא הודיעה לעצמה "את רק מעמידה פנים, כי ככה נוח לך, להתחבא מאחורי הדמות הזו שלך, פעם דכאונית פעם מאושרת. מסתבר שאפילו למפונקת כמוך לא מגיע הכל." היא הגיעה לכביש הראשי, המכוניות נסעו לאי-שם ובחזרה במהירות מופרזת. "את רוצה להידרס בנוסף לכל?" היא רצה על השולים של הכביש. לא, היא לא רצתה להידרס, רק לרוץ שם לברוח. "אם תמותי זה לא יעיל לאף אחד" היא צינה ביפני עצמה בקרירות. "זה גם לא יועיל לו" היא העלתה את הנושא הזה שוב. "מילים שנאמרו אי-אפשר לקחת בחזרה. ביחוד לא מילים מרושעות כמו שאת אמרת". היא נעצרה מתנשפת. "אני אמרתי את האמת" היא אמרה, משכנעת את עצמה. "אולי יום אחד תשתקי?!".