ניסיון שני
מקמטת עוד דף, זורקת לפח המלא, מוציאה אחר, חדש ונקי, מהמגירה. קופסת המחדד כבר מלאה נסורת, תוצר לוואי של הכתיבה שלך. או לפחות של הנסיונות. 'היי', כותבת על הדף, ומיד מוחקת. איזו מין פתיחה היא "היי" למצב שכזה, מכתב שכזה? כבר שנה את מסתכלת עליו בהערצה מרחוק, מקרוב, אבל תמיד מבעד לקיר אטום. הוא בטח יודע, את חושבת לעצמך, אבל מסרבת להודות, כי זה יקבור אותך מבושה. איך תוכלי להישאר הידידה הכי טובה שלו כשאת יודעת שהוא יודע? אז כל הזמן הזה המשכת להדחיק, לדחות את הסוף, אבל זה קשה יותר ויותר עם כל יום שעובר, עם כל דקה, וגורלו של כל סטטוס-קוו חד-צדדי שכזה להישבר בסופו של דבר. "אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה, אם אין בו פרחים וכינורות דביקים שמנגנים...", שר ארקדי דוכין ברדיו, ודמעה זולגת מעינך, מכתימה את הדף. "איזה סיפור אהבה... רומן רומנטי ממש", את ממלמלת אל הדף הרטוב, "מקסימום אופרת סבון גרועה". "מהכאב הזה לא נמות, אך גם לא נחיה בשקט...", את נשכבת על המיטה, מסתכלת על הזבובים שמטיילים להם בנחת על התקרה. איך אפשר לכתוב מכתב שכזה, כשאפילו השורה הראשונה לא מצליחה להתנסח? את כל-כך טובה עם מילים, מה קרה פתאום? "הוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד...", ממש נחמד. את קמה מהמיטה, בוהה קצת במאה. מקנחת את האף, מקמטת עוד דף, זורקת לפח, מוציאה חדש. לא חבל על יערות הגשם? "שיקפצו לי יערות הגשם עכשיו", את אומרת בקול לחדר הריק ולגלגל"צ, ומתחילה לכרסם את העפרון הקטן והולך. הוא היה חדש בתחילת היום, לא? "אורן שלי- לא, רגע, לא שלי. לאורן... אבל לא. הוא יידע שזה בשבילו. זה פשוט דבילי", מתלבטת בקול, ולבסוף מחליטה על ניסוח הוגן ומשתמע לכל פנים – 'לאורן היקר לי מכל'. התחלה. אחלה. מה עכשיו? "זאת שרון, אני רוצה להיות חברה שלך? אני חולה על התחת שלך כבר שנה ורוצה לדעת אם יש סיכוי שזה הדדי? אולי אם אני אתחנן תהיה שלי ליום אחד, או לפחות תעמיד פנים, בבקשה...", בועטת בפח, וניירות מסוגים שונים, שהגשימו את גחמות היד או האף שלך, מתפזרים על הרצפה. את מסתכלת על הרצפה, בוחנת את כל שאר החדר במבט ביקורתי. "איזה חדר מבולגן, ילדותי, חדר של גיקים. עם כזה חדר, למה שהוא ירצה אותי?", מתחילה לאסוף את הניירות, קולטת את חוסר הטעם בעניין ומפסיקה. 'לאורן היקר לי מכל, אתה יודע שאני אוהבת אותך. אני אומרת לך את זה מדי יום ביומו, אחרי כל שיחה שאנחנו מנהלים, באימיילים שאנחנו מחליפים מדי פעם. ואתה תמיד עונה לי באותו מטבע. "גם אני אוהב אותך". ועכשיו כואב לי שאני צריכה להעלות נושא דבילי שכזה, משהו שיוכל להרוס את הידידות בינינו לנצח, אבל אני לא יכולה להסתיר עוד. תגיד אולי שאני אנוכית, מגעילה, סתם תינוקת, אבל אורן, אני פשוט, בלי משחקים, בלי כלום, פשוט אוהבת אותך. ולא כמו שאני תמיד אומרת, "סתם". אני באמת, אבל באמת אוהבת אותך. הייתי רוצה להיות שלך, שתהיה שלי, שנחלוק יחד חוויות שיהיו רק שלנו, יחד, זוג. אני מצטערת. מצטערת אם ידעת ולא אמרת לא רצית, כי לא הרגשת כמוני, מצטערת אם כן הרגשת כמוני וחששת להרוס את הידידות שלנו כי לא היית בטוח, מצטערת על הכל. קשה לי לכתוב לך את המכתב הזה, אורן, אבל אני חייבת. הכאב שהצטבר זמן כה רב, שנה שלמה ואינטנסיבית של יחד, חייב לצאת מתישהו, וכדאי שהוא ייצא עכשיו, במקום שהכל יתפוצץ במריבה אחר-כך. רק שתדע, בהתחלה קיוויתי שהכל היה סתם, שמדובר ב"הידלקות זמנית על הידיד הכי טוב", וכשזה המשיך והמשיך ולא ידעתי מה לעשות, ניסיתי קצת להתרחק ממך. שמת לב לזה, הערת לי שנעלמתי ושאתה מתגעגע. ולא יכולתי לסבול את זה יותר, אז חזרתי. עכשיו, אני מניחה ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה. אל תיעלם לי, אורן, אני זקוקה לך נואשות בחיי. אם לא בתור בן-זוג, חבר, לפחות בתור הידיד הכי טוב שלי, הידיד שאני אוהבת. גם בזה אני אסתפק. רק אל תיעלם, בבקשה... אוהבת, שרון.' חותמת על המכתב בחתימה הכי מסוגננת שאני מצליחה להוציא באותו רגע. המעטפה, לבנה רגילה של הדואר, מעט פתוחה, ונראה שהיא מחייכת אליי כמו אומרת "אל תדאגי, יהיה בסדר". אבל לא יהיה בסדר. הפעם את חייבת לעשות את זה, חייבת לאזור את האומץ... זהו, הפעם את באמת תשלחי את המכתב, תלכי לתיבת הדואר ותשלשלי את המכתב פנימה, זה לא נורא בכלל. הוא יקרא את המכתב ויוכל תמיד לומר שהוא לא קיבל אותו, והכל יהיה בסדר. באמת שכן! סוגרת את המעטפה. מחזיקה אותה בידך, נשימה עמוקה ואת יוצאת למבצע שליחת המכתב. צעד החוצה מהחדר, ואת נעצרת, מתנשפת מפחד, הלב שלך קופץ והפרפרים חוגגים שם בפנים. למרות הכל, את מתחילה לזוז באומץ לכיוון דלת הכניסה. הטלפון מצלצל ואת קופצת במקום, קפואה לרגע ואז קולטת שכן, זה באמת הטלפון. רצה, עונה. "היי אורן! כן, בטח שהתגעגעתי! מה? לא, אני לא עושה כלום עכשיו. אה, אתה בא? יופי, בכיף. להזמין פיצה? להכין יחד? על מה חשבת? המממ... נשמע טעים! טוב, בוא. אני מחכה לך. כן. בסיידר. אוהבת אותך! אוהבת אותך יותר... ביי!" חוזרת לחדר. מניחה את המכתב על השולחן. "מחר, אני אעשה את זה מחר, דבר ראשון על הבוקר", את לוחשת, יודעת שזה לא יקרה. המכתב לא יישלח. עוד דמעה מתחילה לחלחל בנתיב שחרשו הקודמות, בין הלחי לאף, מסביב לשפתיים, על הסנטר ומטה-מטה-מטה, לתהום הנשייה. באנחת כאב ותסכול, את מרימה את המכתב מהשולחן, ניגשת לארון, פותחת את המגירה הקטנה ומכניסה לתוכה את המכתב המוכן, לצד כל מכתבי ה"אני אוהבת אותך, אורן", שכתבת בשנה האחרונה. מסדרת את החדר, מחביאה ניירות, דוחסת את תכולת הפח לגודל מינימלי. פעמון הדלת מצלצל. ולמקרה שלא הצלחתי - איך באמת יוצרים תיעוב?
