תרגיל - דם - 3

[goshdarnit]

תרגיל - דם - 3

תראו. 'דם' בסופו של דבר הופך את הסיפור שאתם כותבים לסיפור שלכם. אם אתם כותבים בטכניקה מזהירה על משהו שלא נוגע לכם, הסיפור יצא רע. אם אתם כותבים בטכניקה סבירה על משהו שהוא בדמכם, הסיפור יהיה נפלא. ואם אתם משתמשים בטכניקה מזהירה לכתוב 'דם'... הסיפור גאוני. בתרגילים האלה הלכנו על דם מכאיב ועל דם שכואב. אבל לא תמיד זה ככה. הבטן של הסופר נמצאת ברקע. היא נמצאת בבניית העלילה, בעיצוב של הדמויות, בכל סיטואציה שיש בסיפור. הבטן של אסימוב (בין השאר) היתה להסתכל על דברים ברורים כאילו הם לגמרי לא (ובגלל זה באחוז גבוה של הסיפורים שלו יש מישהו זר לחלוטין שצריך להסביר לו דברים ברורים מאליהם, או מישהו נורמלי שמגיע לחברה של זרים שבה כל הדברים הברורים מאליהם הפוכים לגמרי). לא סתם הסיפור שלו Nightfall נחשב לאחד הטובים שלו. ג'ו הלדמן: הזוועות של הצבא. גרג איגן: מה בדיוק מרכיב את הדבר שהוא 'אני'. פיליפ ק. דיק: אולי אני מישהו אחר. סטרז'ינסקי בבילון 5: פוליטיקה. (וגם ובעיקר למי שזוכר: מה המחיר של סוד?) ועוד ועוד ועוד. אם אתם כותבים על משהו שבוער לכם בעצמות, אם כל קטע בסיפור הוא על משהו שבוער, אתם תכתבו יותר טוב. לא חייבים לדמם בכל סצנה. צריכים לכתוב על משהו שבוער בעצמות. לסופרי מדע בדיוני מתחילים זה חשוב במיוחד בגלל ההנחה הבסיסית שאם הרעיון מספיק טוב גם הסיפור מספיק טוב, וזה לא נכון. סוף ההרצאה. הנה תרגיל הדם האחרון. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל 95 אחוז מהחלומות שלי הם סיוטים. סיוטים הם על פחדים בסיסיים שלנו, בדרך כלל מוקצנים עד הסוף הנורא שלהם. התרגיל הוא לכתוב משהו שנובע מאותם סיוטים, משהו שמשחק על הפחדים *האמיתיים* שלכם, בחיים או שלא בחיים, וללכת עד הסוף. כרגיל, מותר לכתוב קטע מסיפור ואפילו לתמצת את מה שבא קודם. אני מזכיר שהביקורת בתרגילי דם מתמקדת אך ורק בעד כמה באמת נגעתם בדבר האמיתי אצלכם, ואיך אפשר לגעת יותר. אני מבטיח לכם שאם תזייפו ותשתמשו בפחדים 'כלליים' שכאלה, או פחדים של מישהו אחר או כאלה שלקחתם מספר ולא מעצמכם, אני אשים לב. לכולנו יש פחדים, וכל אחד מפחד ממשהו אחר. אל תהיו סטפן קינג, אל תפחידו אותי (הבטן של סטפן קינג, אגב, לדעתי, כפולה: הוא מנסה להבין את כל הדברים הנוראים עליהם הוא כותב, ודבר שני: התנהגות של אנשים בקבוצה.) איפה הייתי? אל תפחידו אותי. ואפילו אל תפחידו את הדמות שלכם, תנו לה להתנהג באופן שבו היא הייתה מתנהגת.

 

[סוכן 1]

חסרת אונים

ישבתי שם, סתם ישבתי. לא הייתי קשורה לכיסא הפסטיק הצהוב, אבל עדיין לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות כלום. זה לא שלא ניסיתי, ניסיתי והרבה אבל כלום לא עזר, לא יכולת לזוז. לא יכולתי לעשות כלום, יכולית רק לראות. לראות כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה כאב וכעס, שתקתי כשעוד מלחמה פרצה, עשרות הרוגים, גופות מהלכות צורחות לעזרה כשבצד השני של העולם ישנם חגיגות על מותם, ילד קטן חולה לב בוכה על כך שאדם שילם על הלב שהיה אמור להיות שלו, אבל הכי קשה הייתה השתיקה, איש לא עשה כלום, איש לא קם לעזור, איש לא הושיט יד, כולם חשבו שאחר יעשו זאת, הם בחרו להתעלם, הם בחרו להסיט את מבטן מאותם זוועות, הם חשבו שזה יעבור מעצמו, אבל זה לא עבר זה נשאר וגדל, והעוני מכה והחיים נגזלים וכל מה שנותר לעשות הוא להגיד "חבל", ואני יושבת שם, ובוכה, אבל כבר אין מה לעשות, יושבת מול כל הכאב ולא מסוגלת לעשות דבר, רואה כל כך הרבה סבל אבל לא יכולה לזוז, יושבת כמו כל השאר, כל כך הרבה כאב אבל איש לא עושה דבר ואיש לעולם לא יעשה. סליחה על האיכות הנמוכה אבל מאוד מאוחר עכשיו וזה בא לי בהשראה של רגע, וגם אני לא יהיה ליד מחשב כמה ימים אז לא תהיה לא הזדמנות אחרות לפרסם את התגובה

 

[goshdarnit]

שלום סוכן 1,

אז ככה. קניתי שאת באמת לוקחת את זה קשה, ושהסיטואציה אמינה וסבירה בחיים שלך. אבל... יש לי בעיה עם רחמים. רחמים זה לא בטן. (נדמה לי שאמרתי לך את זה פעם.) רחמים זה לא דם. למה? כי רחמים זה לא *עלייך*. אני לא יודע מה זה כן, אבל אני משוכנע במאה אחוז שזה לא בטן. כשידידה שלי מתה ובכיתי, בכיתי בגלל האובדן *שלי* ולא כי 'החיים שלה התבזבזו' או כל דבר אחר שכזה. כשעזבתי את החברה הראשונה שלי ובכיתי כל פעם שחשבתי כמה פגעתי בה, התברר בסוף שבכיתי כשחשבתי שהיא תחשוב *עלי* דברים רעים. אנחנו יצורים אנוכיים. ואנחנו לא בוכים על *אחרים*, אנחנו בוכים על עצמנו. אני לא יודע אם הדמות הזאת בוכה כי היא צעירה וצריכה לחוות את הרגשות הגדולים וזאת הדרך שלה להתנסות בהם. אני לא יודע עם הדמות הזאת בוכה כי היא לוקחת אחריות *אישית* על מה שקורה שם (ואז צריך לחקור מה בדיוק קורה שם). אני לא יודע למה הדמות באמת בוכה. אבל היא לא בוכה בגלל רחמים. יש פה בעיה באבחון. הטענה שלי היא שאם את תסתמכי על רחמים ותסחבי את הסיפורים שלך לכיוון הזה, בלי לדעת מה באמת עומד מאחורי זה, יהיה אלמנט של זיוף וחבל. (ואם אני צודק לגבי מי את, אוסיף רק שם של דמות: אריאל. והמבינה תבין. ואם טעיתי, לא נורא.) והנה אני אספק דוגמה נגדית למה שאמרתי (ובפרץ של חוסר לוגיקה, אני אקרא לזה היוצא מהכלל שמוכיח את הכלל). כשלמדתי תיאטרון באוניברסיטה היכרתי מחזאית-לעתיד מוכשרת שכל המחזות שהיא כתבה היו אלמנטים אדירים של רחמים. הבטן שלה היתה רחמים. ואנשים בכו כשהם ראו הצגות שלה. אבל אצלה זה עבד מהסיבה הפשוטה, שהיה לה אח קטן עם פגם מוחי שלא יכל לטפל בעצמו, וכל החיים שלה היא נאלצה לעזור לו, לאהוב אותו, לשנוא אותו, לטפל בו ולהביט בחוסר האונים שלו. רחמים אצלה זה בטן כי היא עברה את זה כל יום למשך רוב החיים שלה. זה לא המקרה כאן. זה בכלל לא קרוב. אני אבקש ממך לעשות שני דברים, סוכן 1. אחד: לחשוב על מה שאמרתי, ולנסות להבין מה זה באמת. שניים: למצוא לי סיוט *אמיתי*, סיוט *עלייך*, ועל הרגשות שלך והפחדים שלך. דברים שנמצאים בחיים היומיומיים שלך, ולא בחיים של מישהו אחר, *שם*. ועצה לעתיד: כל פעם שאת תופסת את עצמך כותבת משהו שקשור לרחמים, תעצרי, ותחשבי 'מה באמת קורה כאן' או 'מה פספסתי'.

 

[merle]

לא ממש מדע בדיוני....

הסתתרתי מאחורי פח אשפה ירוק וישן, הייתה שם רק אשפה של אנשים שלא התאמצו להכניס אותה לתוך הפח, כמה עשבים וחתול עם פסים ג'ינג'יים. נורא רציתי לחצות את הרחוב וללכת הביתה, הבעיה היחידה הייתה, שלא היו עליי בגדים כלל. ישבתי על האספלט החם והסתכלתי על כל פינה מסביבי, לבדוק עם יש אנשים בדרכי. התקרבתי לקצה, בזהירות, כדי שלא ישימו לב. ראיתי את הבית שלי, הוא נראה כל כך רחוק… למרות שהייתי צריכה רק לחצות את הרחוב. לא נראו אנשים בסביבה והחלונות היו סגורים. אין פלא, זה נכון שצריך קצת אור, אבל השמש הבהירה והקופחת שבאמצע השמיים הייתה בלתי נסבלת. בדקתי את מצב האנשים גם מהקצה השי של הפח. לא. אף אחד. מה עושים עכשיו? רצים? נשארים? או אולי לחפש בזבל משהו לכסות את הגוף? להישאר כאן אני יכולה עד מאה ועשרים, אם אני לא יעשה משהו, שום דבר לא יקרה. לחפש משהו בזבל? זו גם ככה תהיה חשיפה, אז למה לא לנסות להגיעה כבר עד הבית? לרוץ. הבטתי בנחישות על השער של הבית שלי, מדמיינת בדייקנות איך אני ארוץ, אפתח את השער ואכנס לבית. אחת, שתיים, שלוש ו- התחלתי לרוץ מהר ככל יכולתי, שמעתי רעש של אופניים מתקרבות, אבל כבר לא יכולתי לעצור. הגעתי לשער, לחצתי על הידית ו- השער לא נפתח. ניסיתי עוד פעם ועוד פעם אבל הוא לא נפתח, הוא כנראה היה נעול. שמעתי את האופניים נעצרות מאחורי.

 

[goshdarnit]

לא כל החלומות הם מדע בדיוני...

קניתי את הסיטואציה, קניתי את הריצה, וקניתי שהיה נעול. אבל למה הפסקת? הפחד מהחשיפה, הבושה הנוראה, אפשר ללכת איתה עד הסוף. המנעול לא נפתח? פתאום אנשים מגיעים. איך הם מגיבים? (בצורה שכמובן הכי תביך) איך הדמות מגיבה לאיך שהם מגיבים? הדמות חייבת *להמשיך ולהתמודד* עם הסיטואציה *ההולכת ומחמירה*. והאמת היא, שהיא יכולה להחמיר עוד הרבה יותר מאנשים שעומדים שם וצוחקים ממנה. לכי עד הסוף. אני רוצה המשך, בבקשה.

 

[ביצת דרקון קטנה]

and I'm never gonna dance again

רקדתי. רקדתי כמו שלא רקדתי כבר שנים, כמו שאף אחד לא הצליח לרקוד מעולם, באקסטזה מוחלטת, זיעה מלוחה-מתוקה ניגרת במורד עורפי, לחיי, זרועותיי וגופי. שעות רקדתי, בלי לדעת מה קורה סביבי, מלאת אדרנלין, מלאת תשוקה. כמה התגעגעתי. המוסיקה מתנגנת ואני מניעה ידיים, רגליים, מפתלת את גופי בהתאם למקצב המשתנה. כבר לא אכפת לי מה יהיה השיר הבא. מבחינתי הוא יכול להיות אופרה או סלואו, אני עדיין אמשיך בקצב שלי. כאן זה כבר הרבה מעבר "עשיית אהבה" עם המוזיקה. כאן זה כבר אני בעצמי, עם העונג האישי שלי. המוסיקה חודרת לכל חריר ותא בגופי, ממלאת אותי לחלוטין, אני מחייכת. רוקדת ומחייכת, חושבת רק על המילים, המנגינה, לא על כל שאר הדברים שצריך לשכוח, לא על שום דבר פרט לאנגריה השוצפת שמחדשת את גופי, מחזירה אותי להיות כמו שאני אוהבת, לא כמו הבטטה הישנה שהייתי בשנים האחרונות. רק שלא... דפיקה בדלת. אני נעצרת. אמא עומדת בדלת, בעיניים אדומות. "מה קרה?", אני שואלת, לא רוצה לדעת אבל כבר מנחשת, והיא תופסת אותי בחיבוק אלים-כמעט, מתמוטטת עליי ומתחילה לבכות. "זה סבא שלך", היא מייבבת מבעד לדמעות, "הוא בבית-חולים עם התקף לב חמור, הרופאים לא יודעים להגיד אם הוא ייצא מזה". ידעתי שמשהו לא בסדר. ברגע שהתחלתי לרקוד ידעתי שזה לא ייגמר טוב. הייתי צריכה להפסיק בזמן. אני מחבקת אותה בחזרה. "את יכולה לנהוג?" נוסעות לבית-החולים. אני נוהגת, אמא בוכה. בחדר שוכב סבא שלי, מסביבו סבתי, שקטה ומתוחה, אחיו של סבי ואשתו שמסתכלים על סבא וסבתא שלי לחלופין, דודי והחבר שלו, מחזיקים ידיים בלי לשאול אף אחד לשם שינוי, אחותה של סבתי שמחבקת אותה בחיבוק אמהי, ועכשיו גם אמא ואני. כולם שותקים, בעיניים של כולם רואים את הדאגה. סבתא שלי מחייכת קלושות כשהיא רואה אותנו, "טוב שהגעתן". החיוך נעלם בשניה, העיניים כבויות ואדומות. כל העיניים אדומות. הכל באשמתי. רופאים באים והולכים מדי פעם. בודקים מוניטור, מסתכלים על גליון העירויים או איך שלא קוראים לזה, מעיפים מבט בסבא שלי ושואלים את סבתא אם היא היתה רוצה לשתות משהו או אולי לנוח בחוץ. סבתא מסרבת לכל הצעותיהם. היא נשארת כאן ולא צמאה, תודה. אני מביאה לה משהו לשתות. היא לוקחת ושותה. שאף אחד לא יגיד שאני לא מכירה את סבתא שלי. "את נראית טוב", סבתא אומרת, "מה עשית?". "רקדתי". למה רקדתי? למה עשיתי את זה??? מתנצלת לפני כולם ויוצאת החוצה למסדרון. רק שם אני מרשה לעצמי לחשוב על מה שקרה כאן. להזיל דמעה ולהתפלל, טיפוס חילוני שכמוני, למשהו שיציל אותו. לאל לא מוגדר שיחזיר את סבא שלי אלינו בריא ושלם מה"מלחמה" שהוא מנהל. שוב עשיתי את זה. ידעתי שלא הייתי צריכה, ידעתי שזה יגמור מישהו שוב, אבל הצורך היה כל-כך גדול, הרעב היה חזק ומייאש כמעט. הריקוד היה מדהים והיה כיף ואני מתחרטת על כל שניה ממנו. ושוב, במסדרון בית-החולים, בפעם המי-יודע כמה שאני רואה אנשים מתים מסביב בגללי, אני נודרת שלעולם לא ארקוד שוב.

 

[goshdarnit]

יפה מאוד.

הקטע החזק הוא כמובן הקטע שבו מספרים לה על הסבא. אגב, שימו לב כולם, בהמשך למה שכתבתי למעלה, שזה לא 'רחמים'. כשמשהו נורא קורה לשמישהו יקר לנו, אנחנו מקבלים מכה באותו רגע. אנחנו לא מקבלים רחמים. וסוג המכה המתוארת פה מראה עד כמה הסבא יקר לדמות. אז יפה. אבל. גם את לא הלכת עד הסוף. הריקוד שלה גורם לטרגדיות אישיות? אכן בעייה. אבל מה אם עכשיו היא תהיה *חייבת* לרקוד (תמציאי סיבה, פנימית או חיצונית). מה אם היא תאלץ לעבור את זה שוב כשהיא יודעת בדיוק מה זה יעשה? מה אם היא צריכה להחליט בין שני דברים חשובים - אם היא לא תרקוד דבר נורא כזה או אחר יקרה, ואם היא כן תרקוד, היא תאבד מישהו יקר לה... ואולי אחרי זה היא חייבת להמשיך לרקוד ולהמשיך ולהמשיך ולדעת שהיא תאבד את הכל? מצאת משהו חזק? אחלה. אבל אל תסתפקי בלהראות לנו טעימה ולהראות לנו מה עומד מאחורי זה. לכי עד הסוף. רבותיי הכותבים: אתם חייבים להפנים שבמדע בדיוני הולכים עד הסוף. במדע בדיוני הולכים *רחוק יותר*. אתם נוגעים במשהו חזק, אל תסתפקו בזה. תכו ותכו ותכו בפטיש ותרחיקו לכת עד שתגיעו ל-where no man has gone before! ביצה: אני מבקש ממך שני דברים. א) להפוך את לסיפור שבו את הולכת עם הקטע הזה עד הסוף. (ואת גם הבטחת סיפור אחר על בסיס הדם, לא?) ב) זה השבוע האחרון של תרגילי הדם. תמשיכי לכתוב קטעונים לפה, כדי שאני אדע עלייך עוד קצת. את הדברים שאני אלמד אני אנצל כדי להציע לך הצעות שיהפכו את התרגילים שהם לא בטן גם גם למשהו שהוא כן בטן. לכו עד הסוף!

 

[ביצת דרקון קטנה]

פעם שניה

הבטתי החוצה מחלון ביתי. היום היה יפה, יום אביב חמים ונעים, הציופרים צייצו וכל תפארת העולם נפרשה לעיניי מבעד לחלון הפתוח. הרוח נשבה ופיזרה את שיערי, קרירה עדיין מתלאות החורף, עוד לא נגועה בחום המזוויע של רוחות הקיץ. המוזיקה פעלה, כרגיל, ומאושרת מעצם היום הזה, שרתי עמה. עמדתי מול החלון, עצמתי את עיניי והקשבתי למוזיקה ולרוח. לאט-לאט החלה המוזיקה להשתלט על מוחי, לראשונה מזה עידן ועידנים. הראש החל להתנדנד לקצב המוזיקה, מתחת לעיניים העצומות צפו חזיונות מדהימים של חלומות-דמיונות. הכתפיים והגוף החלו לנוע בצורה אוטומטית, הזרועות עזבו את מקומן לצד גופי והחלו לחבק את התווים אליהן, הרגליים הרחיקו אותי מהחלון וגררו אותי לרחבת הריקודים שהיתה חדרי כמו רומיאו עיקש ורומנטי שמנסה לסחוף את יוליה שלו למעשה אהבים אסור. אסור. פקחתי את עיניי, הכרחתי את עצמי להתנתק מהאקסטזה האישית שלי, אסור לי. אני עדיין זוכרת מה קרה בפעמים הקודמות. זוכרת את האנשים שאיבדתי, את הרגשות הנוראיים. הרי את יודעת מה קורה כשאת מתחילה לרקוד, ציינתי ביובש. המיטה קיבלה אותי אליה בזרועות פתוחות, אך אני רציתי יותר. רציתי לרקוד. פתחתי ספר, אחד מעניין, אבל לא הצלחתי להתמקד בשורות. המוזיקה מתנגנת לה בחדר ללא הפסק. אולי זה מה שמטריד אותי. כיביתי אותה, אבל היא המשיכה להתנגן בראשי, בקול גדול, מושכת אותי אליה, אל תנועות הריקוד החמימות והמפתות, כמו פלירטוט שאינו מסתיים, הצהרות אהבה של סירנה. גירשתי את המוזיקה מראשי בכוח, מנערת את עצמי, קופצת על הרצפה וצועקת על עצמי בלב. איך אני יכולה להיכנע לדחף שכזה כשאני יודעת מה הולך לקרות?? הדלקתי את המוזיקה. לפחות זה. אני אצליח הפעם, אני יודעת. גירשתי את הריקוד ממוחי, אבל המוזיקה חסרה לי כל-כך כשהיא לא שם... I'm never gonna dance again, guilty feelings got no rhythm… שיר יפה, איטי, ג'ורג' מייקל. אחד שנורא כיף לרקוד אותו סתם ככה. זה רק ריקוד קטן, ובכל מקרה קשה להיסחף לסשן רציני של ריקוד פרוע משיר כזה שקט, לא? אולי רק קצת... העיניים נעצמו מאליהן, מכירות את התרגולת הרגילה, הרגליים החלו לצעוד להן במרחב המוכר של חדר, הרגשתי את קולו של ג'ורג' מייקל מלטף אותי מבפנים ומבחוץ, מקרב אותי אליו לעוד סיבוב על כנפי הצלילים. הייתי כל-יכולה, הבלרינה הגדולה של החדר שלי, מסמר הערב, מלאך קל כנוצה. הכאב... הכאב חדר לתוכי עמוק יותר ויותר כשהבנתי שכבר מאוחר מדי לצאת מזה, שאני שקועה בריקוד שלי ושאין דרך החוצה. האובדן... ולצידו התקווה שאולי הפעם זה לא יקרה, הפעם כולם יישארו, הכל יהיה בסדר. אבל תקווה היא רגש שבו הפסקתי להאמין מזמן, לפחות בנוגע לריקוד שלי. הרגשתי את הכאב כמו מחט מלובנת, "תפסיקי!!!" צרחתי בלי קול, אך הגוף שלי כבר נצא עמוק בתוך הטראנס המוזיקלי הפרטי, אין מאזין למחאותיי. המחט חודרת עמוק יותר ויותר ואני מתחילה, תוך כדי ריקוד, עדיין מחייכת, לבכות על מה שעומד לקרות, בלי סיכוי לעצור את הכל בזמן. רקדתי. רקדתי כמו שלא רקדתי כבר שנים, כמו שאף אחד לא הצליח לרקוד מעולם, באקסטזה מוחלטת, זיעה מלוחה-מתוקה ניגרת במורד עורפי, לחיי, זרועותיי וגופי. שעות רקדתי, בלי לדעת מה קורה סביבי, מלאת אדרנלין, מלאת תשוקה. כמה התגעגעתי. המוסיקה מתנגנת ואני מניעה ידיים, רגליים, מפתלת את גופי בהתאם למקצב המשתנה. כבר לא אכפת לי מה יהיה השיר הבא. מבחינתי הוא יכול להיות אופרה או סלואו, אני עדיין אמשיך בקצב שלי. כאן זה כבר הרבה מעבר "עשיית אהבה" עם המוזיקה. כאן זה כבר אני בעצמי, עם העונג האישי שלי. המוסיקה חודרת לכל חריר ותא בגופי, ממלאת אותי לחלוטין, אני מחייכת. רוקדת ומחייכת, חושבת רק על המילים, המנגינה, לא על כל שאר הדברים שצריך לשכוח, לא על שום דבר פרט לאנגריה השוצפת שמחדשת את גופי, מחזירה אותי להיות כמו שאני אוהבת, לא כמו הבטטה הישנה שהייתי בשנים האחרונות. רק שלא... דפיקה בדלת. אני נעצרת. אמא עומדת בדלת, בעיניים אדומות. "מה קרה?", אני שואלת, לא רוצה לדעת אבל כבר מנחשת, והיא תופסת אותי בחיבוק אלים-כמעט, מתמוטטת עליי ומתחילה לבכות. "זה סבא שלך", היא מייבבת מבעד לדמעות, "הוא בבית-חולים עם התקף לב חמור, הרופאים לא יודעים להגיד אם הוא ייצא מזה". ידעתי שמשהו לא בסדר. ברגע שהתחלתי לרקוד ידעתי שזה לא ייגמר טוב. הייתי צריכה להפסיק בזמן. אני מחבקת אותה בחזרה. "את יכולה לנהוג?" נוסעות לבית-החולים. אני נוהגת, אמא בוכה. בחדר שוכב סבא שלי, מסביבו סבתי, שקטה ומתוחה, אחיו של סבי ואשתו שמסתכלים על סבא וסבתא שלי לחלופין, דודי והחבר שלו, מחזיקים ידיים בלי לשאול אף אחד לשם שינוי, אחותה של סבתי שמחבקת אותה בחיבוק אמהי, ועכשיו גם אמא ואני. כולם שותקים, בעיניים של כולם רואים את הדאגה. סבתא שלי מחייכת קלושות כשהיא רואה אותנו, "טוב שהגעתן". החיוך נעלם בשניה, העיניים כבויות ואדומות. כל העיניים אדומות. הכל באשמתי. רופאים באים והולכים מדי פעם. בודקים מוניטור, מסתכלים על גליון העירויים או איך שלא קוראים לזה, מעיפים מבט בסבא שלי ושואלים את סבתא אם היא היתה רוצה לשתות משהו או אולי לנוח בחוץ. סבתא מסרבת לכל הצעותיהם. היא נשארת כאן ולא צמאה, תודה. אני מביאה לה משהו לשתות. היא לוקחת ושותה. שאף אחד לא יגיד שאני לא מכירה את סבתא שלי. "את נראית טוב", סבתא אומרת, "מה עשית?". "רקדתי". למה רקדתי? למה עשיתי את זה??? מתנצלת לפני כולם ויוצאת החוצה למסדרון. רק שם אני מרשה לעצמי לחשוב על מה שקרה כאן. להזיל דמעה ולהתפלל, טיפוס חילוני שכמוני, למשהו שיציל אותו. לאל לא מוגדר שיחזיר את סבא שלי אלינו בריא ושלם מה"מלחמה" שהוא מנהל. שוב עשיתי את זה. ידעתי שלא הייתי צריכה, ידעתי שזה יגמור מישהו שוב, אבל הצורך היה כל-כך גדול, הרעב היה חזק ומייאש כמעט. הריקוד היה מדהים והיה כיף ואני מתחרטת על כל שניה ממנו. ושוב, במסדרון בית-החולים, בפעם המי-יודע כמה שאני רואה אנשים מתים מסביב בגללי, אני נודרת שלעולם לא ארקוד שוב.

 

[goshdarnit]

אוקיי,

בסיפור הזה אין לי עוד הערות על הבטן. אני רוצה לעבור לשלב הבא ולהעיר על דברים נוספים. יש לי שלוש הערות: בפסקה הזאת: שיר יפה, איטי, ג'ורג' מייקל. אחד שנורא כיף לרקוד אותו סתם ככה. זה רק ריקוד קטן, ובכל מקרה קשה להיסחף לסשן רציני של ריקוד פרוע משיר כזה שקט, לא? אולי רק קצת... העיניים נעצמו מאליהן, מכירות את התרגולת הרגילה, הרגליים החלו לצעוד להן במרחב המוכר של חדר, הרגשתי את קולו של ג'ורג' מייקל מלטף אותי מבפנים ומבחוץ, מקרב אותי אליו לעוד סיבוב על כנפי הצלילים. הייתי כל-יכולה, הבלרינה הגדולה של החדר שלי, מסמר הערב, מלאך קל כנוצה. הכאב... הכאב חדר לתוכי עמוק יותר ויותר אני: אני קיבלתי רושם מאוד אסור של ההתפשטות של המוזיקה והריקוד, סחף חודר כמעט בארוטיות לכל הגוף. לכי עם הפסקה הזאת עד הסוף, ותהפכי את ההתשפטות לכל כך מענגת, לחודרת לכל נים בגוף שלה. אני מציא להפוך את הפסקה הזאת לפסקה שתבהיר אחת ולתמיד למה היא לא יכולה לא לרקוד. במקרה הזה, לכי עם האושר/עונג עד הסוף. הערה שניה היא על טיימינג. אני אצטט את הפיסקה שלך ואכניס את ההערות שלי בסוגריים. כתבת: דפיקה בדלת. אני נעצרת. אמא עומדת בדלת, בעיניים אדומות. "מה קרה?", אני שואלת, לא רוצה לדעת אבל כבר מנחשת [כאן את נותנת לי את התוצאה, הורסת לקורא את ההפתעה ולוקחת מהדמות את ההפתעה שאמורה להכות בה], והיא תופסת אותי בחיבוק אלים-כמעט, מתמוטטת עליי ומתחילה לבכות. "זה סבא שלך", היא מייבבת מבעד לדמעות, [ובאמת, בניגוד לפעם הקודמת, אין את השוק של הדמות המרכזית, אין את ה'מכה' שהיא חוטפת'] "הוא בבית-חולים עם התקף לב חמור, הרופאים לא יודעים להגיד אם הוא ייצא מזה". ידעתי שמשהו לא בסדר. ברגע שהתחלתי לרקוד ידעתי שזה לא ייגמר טוב. הייתי צריכה להפסיק בזמן. אני מחבקת אותה בחזרה. צריך להזהר לא לתת מסקנות לפני שמשהו קורה. הערה שלישית: על הסוף. את לא חייבת לקבל את זה או להתייחס לזה כמשהו מעבר לכך שזאת דעתי הפרטית. אבל נראה לי שאולי זה הזמן שהיא מתחילה להרגיש את ה'קריז', שהיא צריכה את מנת הריקוד שלה או שהגוף שלה יאבד את שפיותו. אולי אצלה זה כמו סם.

 

[ביצת דרקון קטנה]

שלוש?

הבטתי החוצה מחלון ביתי. היום היה יפה, יום אביב חמים ונעים, הציופרים צייצו וכל תפארת העולם נפרשה לעיניי מבעד לחלון הפתוח. הרוח נשבה ופיזרה את שיערי, קרירה עדיין מתלאות החורף, עוד לא נגועה בחום המזוויע של רוחות הקיץ. המוזיקה פעלה, כרגיל, ומאושרת מעצם היום הזה, שרתי עמה. עמדתי מול החלון, עצמתי את עיניי והקשבתי למוזיקה ולרוח. לאט-לאט החלה המוזיקה להשתלט על מוחי, לראשונה מזה עידן ועידנים. הראש החל להתנדנד לקצב המוזיקה, מתחת לעיניים העצומות צפו חזיונות מדהימים של חלומות-דמיונות. הכתפיים והגוף החלו לנוע בצורה אוטומטית, הזרועות עזבו את מקומן לצד גופי והחלו לחבק את התווים אליהן, הרגליים הרחיקו אותי מהחלון וגררו אותי לרחבת הריקודים שהיתה חדרי כמו רומיאו עיקש ורומנטי שמנסה לסחוף את יוליה שלו למעשה אהבים אסור. אסור. פקחתי את עיניי, הכרחתי את עצמי להתנתק מהאקסטזה האישית שלי, אסור לי. אני עדיין זוכרת מה קרה בפעמים הקודמות. זוכרת את האנשים שאיבדתי, את הרגשות הנוראיים. הרי את יודעת מה קורה כשאת מתחילה לרקוד, ציינתי ביובש. המיטה קיבלה אותי אליה בזרועות פתוחות, אך אני רציתי יותר. רציתי לרקוד. פתחתי ספר, אחד מעניין, אבל לא הצלחתי להתמקד בשורות. המוזיקה מתנגנת לה בחדר ללא הפסק. אולי זה מה שמטריד אותי. כיביתי אותה, אבל היא המשיכה להתנגן בראשי, בקול גדול, מושכת אותי אליה, אל תנועות הריקוד החמימות והמפתות, כמו פלירטוט שאינו מסתיים, הצהרות אהבה של סירנה. גירשתי את המוזיקה מראשי בכוח, מנערת את עצמי, קופצת על הרצפה וצועקת על עצמי בלב. איך אני יכולה להיכנע לדחף שכזה כשאני יודעת מה הולך לקרות?? הדלקתי את המוזיקה. לפחות זה. אני אצליח הפעם, אני יודעת. גירשתי את הריקוד ממוחי, אבל המוזיקה חסרה לי כל-כך כשהיא לא שם... I'm never gonna dance again, guilty feelings got no rhythm… שיר יפה, איטי, ג'ורג' מייקל. אחד שנורא כיף לרקוד אותו סתם ככה. זה רק ריקוד קטן, ובכל מקרה קשה להיסחף לסשן רציני של ריקוד פרוע משיר כזה שקט, לא? אולי רק קצת... העיניים נעצמו מאליהן, מכירות את התרגולת הרגילה, הרגליים החלו לצעוד להן במרחב המוכר של חדר, הרגשתי את קולו של ג'ורג' מייקל מלטף אותי מבפנים ומבחוץ, מקרב אותי אליו לעוד סיבוב על כנפי הצלילים. הייתי כל-יכולה, הבלרינה הגדולה של החדר שלי, מסמר הערב, מלאך קל כנוצה. הכאב... הריקוד, התנועה, כל קצה עצב מדגדג בתשוקה לעוד, אני והמוזיקה הופכים לאחד, אהבה, נצח, אין דבר שיעצור אותי עכשיו... הכאב חדר לתוכי עמוק יותר ויותר כשהבנתי שכבר מאוחר מדי לצאת מזה, שאני שקועה בריקוד שלי ושאין דרך החוצה. האובדן... ולצידו התקווה שאולי הפעם זה לא יקרה, הפעם כולם יישארו, הכל יהיה בסדר. אבל תקווה היא רגש שבו הפסקתי להאמין מזמן, לפחות בנוגע לריקוד שלי. הרגשתי את הכאב כמו מחט מלובנת, "תפסיקי!!!" צרחתי בלי קול, אך הגוף שלי כבר נצא עמוק בתוך הטראנס המוזיקלי הפרטי, אין מאזין למחאותיי. המחט חודרת עמוק יותר ויותר ואני מתחילה, תוך כדי ריקוד, עדיין מחייכת, לבכות על מה שעומד לקרות, בלי סיכוי לעצור את הכל בזמן. רקדתי. רקדתי כמו שלא רקדתי כבר שנים, כמו שאף אחד לא הצליח לרקוד מעולם, באקסטזה מוחלטת, זיעה מלוחה-מתוקה ניגרת במורד עורפי, לחיי, זרועותיי וגופי. שעות רקדתי, בלי לדעת מה קורה סביבי, מלאת אדרנלין, מלאת תשוקה. כמה התגעגעתי. המוסיקה מתנגנת ואני מניעה ידיים, רגליים, מפתלת את גופי בהתאם למקצב המשתנה. כבר לא אכפת לי מה יהיה השיר הבא. מבחינתי הוא יכול להיות אופרה או סלואו, אני עדיין אמשיך בקצב שלי. כאן זה כבר הרבה מעבר "עשיית אהבה" עם המוזיקה. כאן זה כבר אני בעצמי, עם העונג האישי שלי. המוסיקה חודרת לכל חריר ותא בגופי, ממלאת אותי לחלוטין, אני מחייכת. רוקדת ומחייכת, חושבת רק על המילים, המנגינה, לא על כל שאר הדברים שצריך לשכוח, לא על שום דבר פרט לאנגריה השוצפת שמחדשת את גופי, מחזירה אותי להיות כמו שאני אוהבת, לא כמו הבטטה הישנה שהייתי בשנים האחרונות. רק שלא... דפיקה בדלת. אני נעצרת. אמא עומדת בדלת, בעיניים אדומות. "מה קרה?". היא תופסת אותי בחיבוק אלים-כמעט, מתמוטטת עליי ומתחילה לבכות. "זה סבא שלך", היא מייבבת מבעד לדמעות, "הוא בבית-חולים עם התקף לב חמור, הרופאים לא יודעים להגיד אם הוא ייצא מזה". שקט. אני לא שומעת דבר פרט לדממה שסביבי, לא מודעת למה שמתרחש. קורעת את עצמי מהחיבוק של אמא, סוגרת את הדלת בלי להבין שהיא עדיין שם, מתיישבת על המיטה. הדלת נפתחת שוב ואמא מסתכלת עליי במבט עגום ומבולבל, ניגשת אליי ומתיישבת לידי. אני מחבקת אותה חזק, הדמעות מתחילות לחלחל מבעד למעטה הזיעה האופף אותי. ידעתי שמשהו לא בסדר. ברגע שהתחלתי לרקוד ידעתי שזה לא ייגמר טוב. הייתי צריכה להפסיק בזמן. אני מחבקת אותה בחזרה. "את יכולה לנהוג?" נוסעות לבית-החולים. אני נוהגת, אמא בוכה. בחדר שוכב סבא שלי, מסביבו סבתי, שקטה ומתוחה, אחיו של סבי ואשתו שמסתכלים על סבא וסבתא שלי לחלופין, דודי והחבר שלו, מחזיקים ידיים בלי לשאול אף אחד לשם שינוי, אחותה של סבתי שמחבקת אותה בחיבוק אמהי, ועכשיו גם אמא ואני. כולם שותקים, בעיניים של כולם רואים את הדאגה. סבתא שלי מחייכת קלושות כשהיא רואה אותנו, "טוב שהגעתן". החיוך נעלם בשניה, העיניים כבויות ואדומות. כל העיניים אדומות. הכל באשמתי. רופאים באים והולכים מדי פעם. בודקים מוניטור, מסתכלים על גליון העירויים או איך שלא קוראים לזה, מעיפים מבט בסבא שלי ושואלים את סבתא אם היא היתה רוצה לשתות משהו או אולי לנוח בחוץ. סבתא מסרבת לכל הצעותיהם. היא נשארת כאן ולא צמאה, תודה. אני מביאה לה משהו לשתות. היא לוקחת ושותה. שאף אחד לא יגיד שאני לא מכירה את סבתא שלי. "את נראית טוב", סבתא אומרת, "מה עשית?". "רקדתי". למה רקדתי? למה עשיתי את זה??? מתנצלת לפני כולם ויוצאת החוצה למסדרון. רק שם אני מרשה לעצמי לחשוב על מה שקרה כאן. להזיל דמעה ולהתפלל, טיפוס חילוני שכמוני, למשהו שיציל אותו. לאל לא מוגדר שיחזיר את סבא שלי אלינו בריא ושלם מה"מלחמה" שהוא מנהל. שוב עשיתי את זה. ידעתי שלא הייתי צריכה, ידעתי שזה יגמור מישהו שוב, אבל הצורך היה כל-כך גדול, הרעב היה חזק ומייאש כמעט. הריקוד היה מדהים והיה כיף ואני מתחרטת על כל שניה ממנו. ושוב, במסדרון בית-החולים, בפעם המי-יודע כמה שאני רואה אנשים מתים מסביב בגללי, אני נודרת שלעולם לא ארקוד שוב. וסבא מת אחרי שבועיים.

 

[goshdarnit]

קניתי!

יש עוד סיוטים?

 

[ביצת דרקון קטנה]

כמובן. לכתוב גם אותם?

 

[goshdarnit]

כמובן.

 

[עוץליגוץלי]

לזכרו.

שניצל!! ------- "שניצל !!" הצעקה התפרצה בחלל האויר. רעדתי, ידעתי מה מגיע - האגרוף של יוסי נחת ישר על החזה שלי. "שניצל !!" הפעם האגרוף של ארז. "שניצל !!" .... "שניצל !!" .... הדמעות. הכאב. הבושה. שיעור ספורט. כדורגל. "בחירות". והקרב מול המורה - "אני לא רוצה את שניצל אצלי!!" "למה אצלי? שיוסי יקבל אותו" והמורה שמנסה להסביר להם שעמית חייב להשתתף. טיול כיתה. "תגיד, שניצל, הבאת משהו גם בשבילי לאכול?" השאלה מלוה כמובן בבעיטה מרככת עצמות. עולה במעלית, אוניברסיטת חיפה. "שניצ .. סליחה, עמית. למה אתה בא עכשיו לכאן? אתה לא צריך להיות בבית הספר כעת?" עובר את הקומה ה25. לא יוצא, לא הולך לחדר של אבא. ממשיך. קומה 28. מוציא את האולר מהכיס. "שניצל, למה האולר? אתה בטח לא תדקור אותנו ... חחח" מכה. משחרר ברגים. רחש, צל, חבטה. גוף מעוך ליד המגדל כמו שניצל.

 

[goshdarnit]

קודם כל,

'שניצל' זאת דמות זכירה, אם רק בגלל השם. אבל לא זה היה התרגיל. התרגיל היה להתחבר לבטן. ולא כתבת מתוך התחברות לבטן בסיפור הזה. כתבת: הדמעות. הכאב. הבושה. אני: התחושה שניסית להעביר פה (או אולי זאת שהרגשת כשכתבת) לא עוברת בכלל. למה? כי זה לא ספציפי. לא הדמעות, לא הכאב, לא הבושה, ולא החיבור ביניהם. אין פה משהו *שלך*, אין פה משהו שיכול לבוא ממך ולא מאף אחד אחר. לא ספציפי. כתבת: שיעור ספורט. כדורגל. אני: כשכותבים המבטן, אפילו תיאור יכול לבוא מהבטן. זה תיאור (שגם הוא לא ספציפי, אגב), ותו לא. כתבת: עולה במעלית, אוניברסיטת חיפה. אני: אותה הערה. אין פה בטן בכלל. וכן הלאה, לגבי כל המבנה הקטוע. זה נכון שאפשר לכתוב הרבה קטעים בטניים במבנה קטוע, אבל המבנה עצמו לא עושה לך את הבטן. מה שנכתב מהבטן נראה כמו מה שנכתב מהבטן, ומה שלא, לא. אל תשען אל מבנה, זה יוצא טכני. בנוסף, דבר אחר שאולי הטעה אותך הוא המחשבה שאם תתאר דברים נוראים ואיומים בוודאי הבטן תעבור. וזה לא נכון. אין ספציפיות בתיאורים, אין ספציפיות בסיטואציה (חוץ מהשם 'שניצל'), אין ספציפיות לדמויות. כדי שסיטואציה תהיה בטנית היא צריכה להיות אמינה וכדי להיות אמינה היא צריכה להיות יחודית. צריך שיהיה בה משהו שרק אתה יכול להביא, שרק אתה יכול להמחיש, ואתה צריך למצוא את הדרך המיוחדת שלך להמחיש אותה.

 

[עוץליגוץלי]

נסיון נוסף

שניצל!! ------- "שניצל !!" הצעקה התפרצה בחלל האויר. רעדתי, ידעתי מה מגיע - האגרוף של יוסי נחת ישר על החזה שלי. "שניצל !!" הפעם האגרוף של ארז. "שניצל !!" .... "שניצל !!" .... ככה זה היה, מאז שאני זוכר את עצמי. כנויי גנאי ומכות. אני יכול להיות יותר חזק מארז, אבל לא להחזיר לו. כמו זאבים, כמו גורי חתולים הרואים גוזל, כולם יקפצו עלי. הדמעות. הכאב. הבושה. זה כל מה שאני יכול לזכור מבית הספר. ועוד זכרון - שיעור ספורט. כדורגל. "בחירות". והקרב מול המורה - "אני לא רוצה את שניצל אצלי!!" "למה אצלי? שיוסי יקבל אותו". והמורה שמנסה להסביר להם שעמית חייב להשתתף. "עמית רץ 60 מטרים הכי מהר". "אבל הוא שניצל, המורה. אני לא משחק עם שניצלים!" בולע את המלח ומחיך. אני יודע שאם הם יראו את הדמעות, הם יראו רק עוד נקודת חולשה. ויותר מאוחר - טיול כיתה. "תגיד, שניצל, הבאת משהו גם בשבילי לאכול?" השאלה מלוה כמובן בבעיטה מרככת עצמות. "אין מקום באוהל שלנו, תישן בחוץ". (אולי זה משום שאני ילד טוב? מחר אני מתחצף למורה). כאן ועכשיו - נכנס למעלית, אוניברסיטת חיפה. לוחץ על קומה 25. המעלית המהירה מדלגת מעל קומות 1 עד 18, ונותנת לי קצת זמן לבד. רוצה לבכות קצת, ללכת לאבא, להסביר לו לפני שיקבל את המכתב מהמורה ... המעלית עוצרת בקומה 19, עמי נכנס. "שניצ .. סליחה, עמית. למה אתה בא עכשיו לכאן? אתה לא צריך להיות בבית הספר כעת?" קוטע קולו של עמי, הדוקטורנט של אבא את מחשבותי. עדיין כאן ועכשיו, עובר את הקומה ה-25. לא יוצא, לא הולך לחדר של אבא. ממשיך. קומה 28. מוציא את האולר מהכיס. זכרון - ערב כיתה. ניסיתי לבקש משיר לרקוד איתי. הצחוק שלה יותר גרוע מהמכות של ארז. ארז ויוסי תופסים אותי ומנערים - רגליים למעלה וראש למטה. ארז מגלה שיש לי אולר בכיס, לא בכיס - כבר על הרצפה ליד הראש : "שניצל, למה האולר? אתה בטח לא תדקור אותנו ... חחח" מכה. ושוב כאן, אותו האולר ביד, משחרר ברגים. רחש, צל, חבטה. גוף מעוך ליד המגדל כמו שניצל. ---------------------- עמית מת ב1996. השמות שונו כמובן, וגם הכנוי. יש עוד מיני מזונות שחובטים בהם, ואת מה ששמעתי מה"חברים" שלו, לא הצלחתי לספר להורים שלו. כולנו מתאספים עדיין, כל קייץ, שם בבית הקברות מתחת למגדלי המסגד של כבביר, לאזכרה. יוסי נפצע באנטיפאדה, ארז ושיר התחתנו, לא זה עם זו. המורה גילה מגיעה כל שנה עם כמה מתלמידיה לאזכרה, ערן וראיה בוכים, מסתכלים איך הבן הקטן שלהם עולה לחטיבה, לתיכון, מתגייס לצבא ... והגדול עדיין בן 14.

 

[goshdarnit]

יותר טוב.

תרשה לי ללכת איתך עוד שלב, בסדר? עכשיו המבנה הכללי של הקטעים והחיבורים ביניהם מציקים לי. הנה נקודות הציון של המבנה: ככה זה היה, מאז שאני זוכר את עצמי. ועוד זכרון - ויותר מאוחר כאן ועכשיו כמו מה זה נראה? כמו רשימה שנבנתה בהגיון רב. זה לא נראה כמו תהליך שמקורו בבטן. ברור אחרי קריאה שהתהליך הוא כן חזק, אבל אתה שמת אותו במבנה לא בטני. תהפוך גם את המבנה הכללי לכזה. תראה לי את ההתחלה, את החטא הגדול שהתחיל את הכל, ועד כמה הוא חזק. ואז, כהמשך *ישיר* את מה שקורה אחר כך. מבחינת הדמות זאת חווייה אחת (ולא רשימה סדורה). וכהמשך *ישיר* של זה את הזכרון המאוחר יותר. ואנחנו נראה את השלבים בתהליך שהביא לתקרית הסופית. אנחנו נראה, כי אתה תכניס את זה לסיפור מבלי להגיד לנו: זה שלב א', זה שלב ב'. אתה פשוט תראה לנו את התהליך, ואת איך שהוא קורה. (אגב, כשאני אומר המשך ישיר, אני לא מתכוון שהדמות לא מבחינה שהזמן עבר. זה פשוט תהליך שנבנה עם השנים. אתה תמצא את הדרך.) מוכן לנסות? ודבר אחרון. בקשר לסוף. כתבת: כולנו מתאספים עדיין, כל קייץ, שם בבית הקברות מתחת למגדלי המסגד של כבביר, לאזכרה. יוסי נפצע באנטיפאדה, ארז ושיר התחתנו, לא זה עם זו. המורה גילה מגיעה כל שנה עם כמה מתלמידיה לאזכרה, ערן וראיה בוכים, מסתכלים איך הבן הקטן שלהם עולה לחטיבה, לתיכון, מתגייס לצבא ... והגדול עדיין בן 14. אני: זה בטן של מישהו אחר. זה לא שלך, זה שאול.

 

[עוץליגוץלי]

?

שניצל!! ------- "שניצל !!" הצעקה התפרצה בחלל האויר. רעדתי, ידעתי מה מגיע - האגרוף של יוסי נחת ישר על החזה שלי. "שניצל !!" הפעם האגרוף של ארז. "שניצל !!" .... "שניצל !!" .... מהגן, לא מהפעוטון. מזכרון ראשון זה ככה - כנויי גנאי ומכות. אני יכול להיות יותר חזק מארז, אבל לא להחזיר לו. כמו זאבים, כמו גורי חתולים הרואים גוזל, כולם יקפצו עלי. הדמעות. הכאב. הבושה. זה כל מה שאני יכול לזכור מבית הספר. שעור ספורט בבית-הספר. כדורגל. "בחירות". והקרב מול המורה - "אני לא רוצה את שניצל אצלי!!" "למה אצלי? שיוסי יקבל אותו". והמורה שמנסה להסביר להם שעמית חייב להשתתף. "עמית רץ 60 מטרים הכי מהר". "אבל הוא שניצל, המורה. אני לא משחק עם שניצלים!" בולע את המלח ומחיך. אני יודע שאם הם יראו את הדמעות, הם יראו רק עוד נקודת חולשה. טיול כיתה. "תגיד, שניצל, הבאת משהו גם בשבילי לאכול?" השאלה מלוה כמובן בבעיטה מרככת עצמות. "אין מקום באוהל שלנו, תישן בחוץ". ערבי כיתה. כמו פרח קיר צף בחלל, מנסה להיות שקוף. ניסיתי לבקש משיר לרקוד איתי. הצחוק שלה יותר גרוע מהמכות של ארז. ארז ויוסי תופסים אותי ומנערים - רגליים למעלה וראש למטה. ארז מגלה שיש לי אולר בכיס, האולר הירוק שסבא נתן לי, לא בכיס - כבר על הרצפה ליד הראש : "שניצל, למה האולר? אתה בטח לא תדקור אותנו ... חחח" מכה. (אולי זה משום שאני ילד טוב? מחר אני מתחצף למורה). המורה שלחה אותי הביתה. אותי. את הילד הכי מוצלח בכיתה, שתמיד יש לו שיעורים, היא לא הבינה - איך עמית עונה לה - "למה מי את יא מכוערת!". יוסי מיד בא והעיף אותי מהכיסא, כן, יוסי - זה שתמיד מתחצף לה. "אתה לא חוזר בלי אבא או אמא!" נכנס למעלית, אוניברסיטת חיפה. לוחץ על קומה 25. המעלית המהירה מדלגת מעל קומות 1 עד 18, ונותנת לי קצת זמן לבד. רוצה לבכות קצת, ללכת לאבא, להסביר לו לפני שיקבל את המכתב מהמורה ... המעלית עוצרת בקומה 19, עמי נכנס. "שניצ .. סליחה, עמית. למה אתה בא עכשיו לכאן? אתה לא צריך להיות בבית הספר כעת?" קוטע קולו של עמי, הדוקטורנט של אבא את מחשבותי. עדיין כאן ועכשיו, עובר את הקומה ה-25. לא יוצא, לא הולך לחדר של אבא. ממשיך. קומה 28. מוציא את האולר מהכיס. האולר הירוק, של סבא. פותח את הברגים. רחש, צל, חבטה. גוף מעוך ליד המגדל כמו שניצל.

 

[goshdarnit]

עוד יותר טוב.

ההתחלה היא מכה אחרי מכה של אותו התהליך. יש לי בקשה ממך. תרגיל. נסה ותראה אם הוא עזר במשהו. קח את אותה הדמות, את שניצל, ותכתוב סיטואציה שאולי לא היתה, סיטואציה שבה הדמות נמצאת במשבר כל כך גדול ומסוג מאוד מסויים שבו היא שופכת את כל (או כמעט כל) מה שיש לה בלב עד דמויות שעושות לה רע. קח בחשבון שלא קראנו את הקטעים האלה שכתבת. אל תתאר לי את המחשבות שלו. תאר לי אך ורק את מה שקורה ומה שנאמר, כאילו צולם על ידי מצלמה אובייקטיבית. הכל חייב להתרחש בזמן הווה, בסיטואציה אחת (ולא בשתיים) ובמקום אחד. צריך לזכור שבן אדם שפתאום מתחיל לספר את כל ההיסטוריה שלו (גם בכעס) זה לא דבר שבדיוק קורה בחיים. אתה יודע מה ההיסטוריה שלו, אז זה יעבור. אתה מכיר את הדמות, אז זה יעבור. אתה תמצא איך שניצל נשבר ומה קורא אז (אבל לא באלימות, או לפחות בלי כלי נשק או מוות), ואתה תתאר בדיוק את זה. נסה ותראה אם אתה מצליח למצוא דרך להעביר את זה. ובסוף הקטע אשמח אם גם תגיד לי מה בדיוק למדת מהתהליך שעברת כדי לכתוב את הקטע.

 

[עוץליגוץלי]

תמונה ... ?

אני לא חושב שהדמות הזו מסוגלת להוציא במלים את ההסטוריה שלה, אבל אולי כן להתפרץ באופן חד פעמי, מכה אחת והסתגרות. הנה הנסיון: ------------------------------------------------------------------- ספסל של קק"ל, בחורשה. טיולית אדומה עוצרת בקצה השביל, פורקת חבורת בני תשחורת. כולם מתחילים להתפזר, פרט לאחד. נמוך, רזה, תרמיל גדול ומלא. נושא את התרמיל בקלות כמו היה ריק. הולך ישר לספסל ומוציא מהתיק כריך. עוד אחד מהחבורה בא להצטרף אליו. "שניצל, אפשר לשבת לידך"? מתישב. לא מחכה לתשובה. תנועה לא ברורה, והכריך של הצנום מתפרק, הפרורים נופלים לרצפה. הצנום קם, מסתובב במהירות ובועט בנער השני. בעיטה חזקה, של מי שרץ הרבה ולבד. לא בעיטה של שחקן כדורגל. הספסל נופל ודני נופל איתו על הרצפה, מתפתל.