תרגיל - דם - 3

[goshdarnit]

אחד הדברים שאני מנסה להוציא ממך

זה אירוע שקורה בו יותר מדבר אחד (וקשור כמובן לתהליך). יכול להיות שאתה מכיר את הדמות הזאת מהחיים ושזה מפריע לך. אבל ממה שאני קראתי אצלך בינתיים משניצל, תתכן תקרית שבה הוא עובר את הגבול ומתפרץ בדרכו על מישהו (ואם הוא כבר מתפרץ אז גם יש לו הרבה יותר אומץ מבדרך כלל מסיבה כלשהי). אני בשום אופן לא רוצה טקסט ואקספוזיציה והיסטוריה. אני רוצה להראות אותו כמו שהוא לא היה בחיים - שמצבו כל כך רע, שאולי אין לו מה לאבד, שהוא מתנהג באומץ ועומד מול האנשים האלה, כפי (כמו שאמרתי) שהוא לא עשה בחיים. ואחרי שזה קורה, הסיטואציה ממשיכה. יש תגובה של האדם השני, ויש תגובה של שניצל. ואחרי שהכל נגמר, לוקח לו זמן להרגע. ואחרי שלוקח לו זמן להרגע, איך הוא מרגיש על מה שהיה. וכו'.

 

[Redyuli]

דווקא הראשון יותר טוב

לא, לא... הראשון סומך על הקוראים. כאן זה הוראות הפעלה. הראשון הכניס ישר לתוך סצנה עמוסה. למה ללכת לעבר. דברים בתיאורי עבר ולא בהתרחשות בהווה, תמיד יוצרים פיהוק.

 

[Redyuli]

very good

בהתחלה חשבתי שזה סיפור בגוף ראשון של חזה עוף מתחת לפטיש שניצלים. איזה סיפור חמוד, עצוב אבל מצחיק.

 

[moon sparkle]

לילה

הם נכנסים לבית, צחוקם מהדהד בסלון הריק. ידו מחליקה על ישבנה, צובטת קלות. היא מתחמקת בצחקוק, מחליקה בתשובה את אצבעותיה על חזהו. הוא טופס את ידה, מושך את גופה אליו. היא נצמדת לגופו ברצון, לשונה מחליקה בשובבות על צווארו. ידיה המלטפות מחליקות מטה, ומוצאות את דרכם לכיסי מכנסיו. הוא נרתע לפתע, הבעה טרודה חוצה את פניו. "יעלי, חכי שניה" הוא טופח על כיסיו, "חכי" אומר שוב, מתחמק מידיה המלטפות. "מה קרה?" היא שואלת, "בדיוק כאשר התחיל להיות מעניין". הוא מחיך חצי חיוך, אבל הבעת פניו הופכת להיות יותר ויותר טרודה. "מתוקה" אומר לבסוף "נראה לי ששכחתי את הארנק בבית הקפה". "בטוח?" הוא מחיך שוב,חצי חיוך רך, ומסתובב לכיוון הדלת. "חכה אני בא אתך" אומרת, אבל הוא מניד את ראשו לשלילה. "עזבי, אני חוזר תוך שתי דקות" אבל..." היא רצה אחריו, אך הוא כבר יצא מהדלת. "אני אחזור מהר" מבטיח, וממהר לכיוון האוטו. "אבל..." היא ממלמלת, בזמן שהוא מניע ויוצא מהחצר. הסלון הגדול חשוך וריק. יעל מתיישבת בכורסה הרכה, ומקפלת את רגליה תחתה. לשונה מחליקה על שפתיה, אוספת את טעמו, והיא נשענת לאחור עם עיניים עצומות. רשרוש של עלים מגיע מבחוץ. הבית עצמו דומם ושקט. היא מנסה לחשוב על בן זוגה, אבל תקתוק השעון חודר אל תוך מחשבותיה, וגורם לה לבסוף לפתוח את העינים. חשוך. עיניה כבר הסתגלו מעט לאפלה, אבל היא עדיין לא מצליחה לראות יותר ממשחק של בהיר וקהה. היא מנסה להסתכל מסביב, אבל החושך רצוף מדי, קרוב מדי. לשונה מחליק על שפתיה היבשות. מתג האור נמצא בצדו השני של החדר. היא נעמדת, ואז מתיישבת בחזרה . נשימתה מהירה יותר עכשיו. היא מצמידה את ברכיה לחזה, ושואפת כמה נשימות אוויר עמוקות. אישוניה המורחבים, מסתירים את ירוק עיניה, אך היא עדיין לא מסוגלת לראות דבר, או שכן? האם משהו זז מולה? תקתוק השעון לא מהדהד יותר בחדר, כי דפיקות לבה משתיקות אותו. האם משהו נע בחדר? האם יש שם מישהו...או משהו? היא שוקעת עמוק יותר אל תוך ריפוד הכורסה. פוחדת להסתכל, אבל פוחדת גם לעצום את עיניה. החושך לוחץ עליה. מתקרב, ניצמד, עוטף אותה ושואב אותה לתוכו. בחצי התייפחות, היא מזנקת לכיוון הקיר הנגדי. ידיה מתנפנפות, בעודה מנסה להדוף כל דבר אשר מסתתר שם. ברכה פוגעת בכיסה, מעיפה אותו הצידה ברעש מהדהד, אבל לה כבר לא אכפת, היא הגיע לקיר הנגדי. ידה מגששת על פני הקיר, מחפשת, מחפשת. מוצאת. היא עומדת, רועדת כולה. חזה ופנים שעונים כנגד הקיר. אצבעותיה מונחות על מתג האור. רק ללחוץ, רק תנועה קטנה ואור המנורה יציף את החדר. היא שואפת נשימת אוויר עמוקה, אך עדיין לא לוחצת. החושך סוגר סביבה. סוגר מעליה ובתוכה. משהו נע, וחי, וממלא את האפלה. האצבעות נרעדות, והמתג נלחץ. אור מבזיק דרך עפעפיה הסגורים. זהו, אין יותר חושך. אך יעל נשארת עומדת, צמודה אל הקיר. ומאחוריה, משהו חי ממשיך למלאות את הסלון. sparkle

 

[goshdarnit]

לילה טוב.

שני דברים. האחד: לאט. לאט. לאט. את טסת בתהליך, עברת על כל דבר בשורה או במשפט ועברת לשלב הבא. בגלל זה התהליך לא ספציפי, כי הוא עובר רק 'בגדול' על התהליך, ולא באופן ייחודי. תעברי שוב על התהליך הזה, תעברי על כל שנייה ותראי מה הדמות באמת תעשה ואיך היא באמת תנהג תחת התנאים האלה. כל דבר צריך להיות *ספציפי*, ספציפי לדמות, ספציפי לרגע, ספציפי לפחד שהיא עוברת, וזה צריך לעבור בכל שורה. משפטים שהורסים לך את העבודה הספציפית: "אישוניה המורחבים" - זה אולי (אולי!) יעבוד על התת-מודע בסרט, אבל זה עובר על השכל בקריאה. זה חיצוני, לא פנימי, לא מספיק ברור מה זה וכתוצאה ממה זה, וראינו את זה מספיק פעמים. "בחצי התייפחות," - ברגע שהדמות בוכה (או חצי בוכה) הלך התהליך. גם סגרת את התהליך וגם עשית את זה באופן שלא מי יודע מה משפיע על הקורא. "תקתוק השעון לא מהדהד יותר בחדר, כי דפיקות לבה משתיקות אותו." זה ניגוד טוב, אבל הוא לא *אמין*. פחדתי פחד מוות מספר פעמים בחיים והלב שלי הלם בעצמה מספר פעמים בחיי, ועדיין הוא לא פגם בשמיעה שלי. התרגיל הזה הוא על אמת בלבד, לא על פואטיות. אני רוצה רק אמת בקטע. מסקנה: לעבור על כל שורה, על כל רגע. לוודא שהכל נכון, שהכל אמיתי, איך היא באמת היתה נוהגת, ממה היא באמת מפחדת, איך היא באמת מתנהגת תחת הפחד הזה. השני: ממה הפחד האמיתי. ראי את התגובה שלי ל-Glimpse. הדבר ממנו את או הדמות מפחדת לא עובר באופן ספציפי. מה בדיוק מפחיד בחושך, מה בדיוק מפחיד ביצור. למצוא את הדבר הכי ספציפי, ואותו להוציא שוב ושוב בקטע. הדבר ממנו מפחדים לא ספציפי. בקיצור: כתיבה יפה, אבל צריך להתחיל להתרגל לכתוב תהליך בפירוט ולא לקפוץ מהר על כל השלבים. וצריך למצוא את הגרעין האמיתי בקטע וללכת עליו. בהצלחה.

 

[moon sparkle]

ניסיון חשוך נוסף

סוף סוף היה לי זמן לעבוד על זה ********************************************************************* יעל הביטה מסביבה, ולא רואה דבר התיישבה במקום בו עמדה. כאשר כבה האור היא הייתה בדרך למכונית, רק צעדים ספורים מפרידים בינם. "יש כאן עוד מישהו?" קראה בקול, קולה מהדהד מהקירות. בשעה מאוחרת זו, החניון התת קרקעי היה כמעט וריק ממכוניות, אבל אולי התמזל מזלה ויש כאן עוד מישהו. מישהו שיוכל להתניע את מכוניתו, ולהדליק פנסים. שקט היה לה לתשובה. שקט? רעשי רקע נשמעו עכשיו, כאשר התרכזה בכך. פצפוצי מנוע מתקרר, זמזום של חרק אי שם. שיניים, טלפיים מושטות לעברה, נהמה... היא ניערה את ראשה. "לא, לא עכשיו" לחשה. כעת שכבה האור, פסקו לעבוד גם מאווררי הענק. האוויר היה כבד ומוחשי, לוחץ כנגדה. היא אימצה את עיניה, אך זה היה חסר טעם. האפלה הייתה כה מוחלטת עד שניתן היה לראות בה דברים. ניבים נוטפי רוק, עיניים אדומות המתקרבות אליה במהירות. היא נתנה עוד ניעור עם ראשה. עוצמת את עיניה, מסרבת לראות. כפות ידיה היו לחות ויעל שפשפה אותן כנגד ה חצאית. היא לבד כאן, אין פה אף אחד חוץ ממנה, לבד. משהו הסתכל עליה. עיניים רעבות סקרו את גופה מהאפלה. "אני לבד כאן, לבד" לחשה. רשרוש נשמע במרחק מה, ואז נשמע שוב, קרוב בהרבה. משהו נמוך ומרובה רגלים, הלך והתקרב לכיוונה. העוקץ על זנבו המעוקל מכוון אליה. "אני לבד כאן!" הצהירה אל האוויר. "אני עם עיניים עצומות, בחניון ריק לחלוטין. אין סביבי כלום", אך קולה רעד. ככל שהאוויר הלך והתחמם, זעה הופיעה על גופה ופניה. ניחוחות של דלק, סירחון של גומי ומתכת הלכו ותפסו את מקומו של החמצן. הרגשת המחנק הייתה זו שגרמה לה לזוז. יעל נפנפה עם ידה לפניה, ומוודא שאין שם דבר, זחלה על ארבע קדימה. ברכיה השתפשפו על הבטון השומני. רכבת מצאה את תחילתה והחלה לרוץ לאורך הגרביון. אצבעות ידיה נהיו דביקות, מהזוהמה שהצטברה על ריצפת החניון. היא זחלה קדימה, מסרבת להביט סביבה. מסרבת לעצור, ולהתיישר לעמידה. מהר יותר, מהר. אצבעות של יד אכולה נמתחות לעברה. מהר יותר. ראשה התנגש במשהו, והיא גיששה במהירות על פני העצם. מתכת, זכוכית. אצבעותיה נלחמו לשלוף את צרור המפתחות מתיקה הקטן. היא שפשפה את מצחה על שרוולה, מנסה להיפתר מהזיע שהציפה את עיניה. טעם מתכתי מילה את פיה. המפתחות. יעל שאפה את האוויר העומד ברעשנות. אצבעותיה ניסו למצוא את המנעול. מגע מחוספס מתחת לידית המכונית. המפתח שרט את השטח מסביב, מסרב להיכנס לחריץ. היא ניסתה שוב, כמעט ומכה עם הצרור את המנעול. שניה של מאבק, ואז טבעת המתכת החליקה מאצבעותיה המלוכלכות. "לא!" היא יבבה. החושך סגר עליה, גורם לה להתכווץ תחת ממשיותו,ואז, היא זינקה מטה, מגששת בקדחנות אחר המפתחות. הם לא היו שם, הם לא היו שם! צליל גס, של מתכת כנגד מתכת פילח את הדממה. יעל התרוממה בחדות. עורפה התנגש במראת המכונית אשר עמדה מאחוריה. בלי להשמעה צליל, היא החליקה אל תוך אפילה גרוע ביותר, אבל לפחות שלה.

 

[goshdarnit]

הרבה יותר טוב

הלכת הרבה יותר לאט, השקעת בתהליך שהדמות עברה, ורואים את ההבדל. אני מקווה שהרגשת את ההבדל. בעיניי התקדמת הרבה. (ויש רק משפט אחד שאני לא מרשה להשתמש בו: "לא, לא עכשיו". זה משפט שהיה לא אמין בעיני בכל אחת ממאתיים אלף הפעמים שראיתי אותו. נורא להזהר בשימוש עם משפטים לא שלך. חוץ מזה, באמת אחלה. ובכל זאת אציין שהסיפור שלך הוא לא סיפור בטן. הוא לא בטן שלך, זה ברור. ואני באמת בספק שהסיוטים שלך נראים כפי שנראה הסיפור הזה. זה לאו דווקא רע, פשוט התרגיל היה על בטן. אבל זה לא משנה. באתי לספק ויצאתי מסופק. חל שיפור בכתיבה, ומצדי, כפי שאמרתי, אחלה.

 

[moon sparkle]

סיוטים

המשפט "לא ,לא עכשיו" על כל הווריאציות שלו הוא נחלת הכלל.ככלומר הוא דיי שגור בדיבור. מה הופך אותו ללא אמין? זה שהוא כל כך נפוץ? הסיוטים שלי לא נראים ככה. אבל כאן בא הבעיה. פחד מחושך, זה לא סיוט, זה פחד. פחד נקי ולא מוגדר. אם הייתי יודעת ממה אני בדיוק מפחדת, אז זה כבר לא היה פחד. איך אפשר להציג פוביה בסיפור? איך אפשר להראות את הסיבה לפחד, כאשר באצם אין סיבה?

 

[goshdarnit]

לא! לא עכשיו!

בואי נחשוב רגע, האם אנשים באמת אומרים את המשפט הזה. נמצא סיטואציה מקבילה למשהו נורא שקורה, שידעתי שהוא עומד לקרות ו/או שחששתי שהוא עומד לקרות. ובנוסף: זה הזמן הכי לא נכון. יש לי תינוק. אני בדיוק מדבר בטלפון עם הבוס שצריך משהו דחוף. ודווקא עכשיו, התינוק עושה את צרכיו. האם אני אגיד "לא! לא עכשיו!" באינטונציה שבה אנחנו רגילים לשמוע את המשפט? לא. אני עלול להגיד הרבה מאוד דברים, אבל את זה לא. בואי נמצא מקבילה לסיטואציה שבה אני איש זאב, ושאני הופך לזאב בדיוק ברגע הלא נכון ("לא! לא עכשיו!" אומר השחקן בסרט). נניח שאני נוסע באוטובוס, ונניח שאין נוסעים אחרים חוץ ממני, כך שלא תהיה לי בעיה לדבר עם עצמי בקול רם. פתאום אני מרגיש שלשול נורא ואיום, ואני יודע שאני לא אוכל להתאפק. האם אני אגיד לעצמי, ועוד בקול רם: "לא! לא עכשיו!"? לא. מצטער. המשפט הזה מעולם לא היה אמין בעיני. חוץ מזה, כשאת משתמשת במשפט של מישהו אחר, אני יודע שאת לא מחוברת לסיטואציה עליה את כותבת, אני יודע שאת לא מחוברת לדמויות עליהן את כותבת, ואני יודע שלא טרחת לבדוק עד הסוף מה באמת קורה. למה? כי כל אדם שונה קצת מכל אדם אחר. כי כל רגש הוא אחר (גם אם הרגשות דומים, כל פעם זה קצת אחרת). כי כל סיטואציה היא שונה. כי כל רגע שונה מרגע אחר, וכל זווית ראיה של כותב שונה מזווית ראיה של כותב אחר. אם המשפטים לא *שלך*, עשית חצי עבודה במקרה הטוב. אל תילחמי איתי על הזכות להשתמש במשפטים שמישהו אחר השתמש בהם. תשקיעי עוד חמש דקות ותמצאי את הדבר *האמיתי*, את מה שבאמת מתאים לסיטואציה, לדמות, לרגע, לרגש, לך, וכו'. הספציפיות תהפוך אותך לסופרת טובה. היחודיות שלך תהפוך אותך לסופרת טובה. כל השאר לא מעניין אותי. ובקשר לשאלה שלך על פחד. מה שאת רוצה זה לא "להציג" את הפוביה בסיפור, את רוצה להעביר לי אותה. הדרך היחידה לעשות את זה היא להבין (אפילו קצת) ממה הפחד. זה לא נכון ש"אין סיבה" לפחד. אם יש לך פחד, בוודאי שיש סיבה. צריך להבין את הפחד יותר טוב, זה הכל. דמייני את עצמך בסיטואציה ממנה את מפחדת, ותקציני אותה ותקציני אותה בדמיון, עד שהמשפט "אבל אז יקרה X" יקפוץ לך לראש. השאלה היא מהו ה-X. יכול להיות שה-X הראשון שיקפוץ לך לראש הוא לא נכון, אז תמשיכי לנסות עד שתשכנעי שה-X שלך הוא פחות או יותר נכון. ואז תכתבי סיפור שמתמקד אך ורק ב-X.

 

[moon sparkle]

לא עכשיו

אני לא נלחמת אתך על זכות שימוש במשפט זו לא הייתה כלל הכוונה שלי. יותר התכוונתי לברר מה בדיוק הופך משפט ללא אמין? זה שהוא כל כך משומש שנישמע לקוח מסרט? במצבים שתיארת, לא הייתה מתאימה תגובה : "שיט, דווקא עכשיו?" ," אוי, נו באמת", או סתם סינון קללה? אני לא מתמקדת במילים מסוימות, אני מתכוונת לביטוי תיסכול בקול, האם עצם הביטו לא אמין? להעביר את הפוביה - אחת הבעיות עם פוביות, היא שאפילו כאשר יודעים ממה מפחדים, ומצליחים להתגבר על הפחד מאותם הדברים, הפחד אצמו לא נעלם. אבל הבנתי את הנקודה. תודה

 

[goshdarnit]

טוב, חשבתי על פוביות

וכמובן חשבתי על עצמי. הפוביה היחידה שיש לי היא מגבהים, והיא קלה יחסית. אני מגיב באופן קיצוני, כשאני גבוה. התגובה פיזית, קיצונית ומיידית. אני לא מפחד להתקרב למקומות גבוהים, אני לא מפחד רגע לפני, ואני לא מבלה שעות בחשיבה על גבהים. אני לא רואה איך אפשר להעביר את הפוביה הזאת בכתיבה, ואפילו אסימוב שהפחד שלו היה הרבה יותר קיצוני משלי, מעולם לא הצליח להעביר את הרגש, הוא רק כתב *על* התופעה. לא מעט דמויות שלו פחדו מגבהים (או מדברים אחרים), אבל הן בעיקר דיברו על זה. אם כל הפוביות הן כאלה, אני לא רואה דרך לכתוב על זה. אבל נשאלת השאלה - ואת זה רק את יודעת - אם אצלך מדובר באמת בפוביה או בפחד מאוד גדול. אם מדובר בפחד מאוד גדול, ואם את עדיין לא יודעת מהו, אולי כדאי שתנסי לכתוב סיפור באופן הבא. נגיד שיש קיר של חושך, שאנחנו לא יודעים מה יש מעבר לו. או אולי יש חושך הולך ומתגבר ככל שאת הולכת בכיוון מסויים - אולי מה שאת רוצה לעשות זה לתאר את תהליך ההתקרבות לחושך, כאשר בכל רגע אפשר לסגת (אבל אני מניח שחייבים להתקדם), וככל שהקרבה לחושך האבסולוטי גדולה יותר, כך כמובן גדלה החרדה. אם את לא יודעת ממה את מפחדת, לפחות את אמורה לדעת איך את מגיבה כשזה מתקרב, לא? נסי. ובעניין התגובות: בהחלט, צריך שם משהו, וצריך משהו שבאמת היה קורה, כמו הדוגמות שנתת.

 

[Baz00ka Joe]

שניצלים של טבעול

לך תקנה שקית פירורי לחם, זה יעזור. זה ופרוזאק. זה פרוזאק ואברבנל. זה פרוזאק אברבנל וחשיש. ותחשבו על זה.....