תרגיל - האנשת הדיאלוג - 1

[goshdarnit]

תרגיל - האנשת הדיאלוג - 1

לאור העובדה שאני עוזב בקרוב, ולאור כך שיש עוד הרבה דברים שחשוב לי להעביר, אנחנו עוברים לשני תרגילים בשבוע. שגיאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב (ושוב) היא שכותבים מתייחסים לדיאלוג כאמצעי להעביר אינפורמציה ולא יותר. אני מציע לכם, אגב, ללכת אחורה ולהתרענן בתרגילי איפיון ועלילה 4 עד 6, שבהם ניסיתי להעביר את המסר שדיאלוג הוא מערכת יחסים, וכל אינפורמציה שמופיעה בו היא מקרית בהחלט. שגיאה נוספת היא שכותבים נוטים לחשוב שלטקסט יש רובד אחד בלבד, והוא המידע הנאמר. בחיים זה אף פעם לא ככה, ואין סיבה שהדבר יהיה כך גם בכתיבה. הדבר חמור בעיקר במדע בדיוני, שמקורותיו (המפוארים, אמנם,) בסופרים שהבנת ההתנהגות האנושית שלהם לא היתה מי יודע כמה. שלושת התרגילים הבאים נועדו לתרגל את הרבדים השונים הנוספים והאמיתיים הקיימים בדיאלוג. דיאלוג הוא לא רק טקסט. כשאדם מדבר, הוא *פועל פעולה* על בן שיחו. הוא מנסה להשיג משהו, או שהוא מגיב. לעתים רחוקות מה שאנחנו אומרים זה מה שאנחנו רוצים להשיג. לעתים קרובות אנחנו משיגים את רוב מה שאנחנו רוצים מ*איך* שאנחנו אומרים ולא מ*מה* שאנחנו אומרים. לרוב אנחנו מצליחים להעביר את המסר מהטון, מתנועה, ממבט, מאנחה, וכן הלאה. הנה התרגיל: תכתבו סצנה של דיאלוג. הסצנה עצמה חייבת להיות מאוד דרמטית. משהו מאוד גדול קרה, משהו מאוד גדול אמור לקרות. אבל אני מגביל אתכם לכך שבן אדם לא אומר יותר ממילה אחת בכל פעם. אתם צריכים להעביר את מה שהדמויות רוצות להגיד, את מה שהן אומרות, באמצעות מה שהן *עושות* או איך שהן אומרות את מה שהן אומרות. וזה צריך להיות אמין. אני מבהיר: בדיאלוג בן אדם לא יגיד יותר ממילה כל פעם, וזה יהיה *אמין*. בהצלחה.

 

[goshdarnit]

וכמובן, התרגיל הקודם עדיין רץ.

 

[avivs]

יער מדהים

העשן כבר התקרב. למרות שהיער היה רחוק ממקומם של השניים קילומטרים רבים העשן הגיע עד אליהם. "למה?!" שאל בכעס אליעד את חברו נדב שעמד מולו רועד. "אני..." נדב התחיל להגיד, אבל נראה היה שאין לו מושג איך להסביר את זה. "כן?" זירז אותו אליעד. "הגפרור" נדב ניסה להסביר, דמעות הופיעו בעיניו. אליעד התחיל ללכת במהירות במעגלים. הוא לא האמין שנדב לא מוכן לקחת אחריות. "וזהו?" שאל אליעד בכעס. "לא" אמר נדב במהרה. "אז?" "אני" אמר נדב, הוא הוריד את ראשו בבושה והתחיל לבכות לתוך ידיו. "יופי" אמר אליעד, לפחות הוא לא זורק את כל האשמה על חתיכה של עץ הוא חשב. העשן כבר נעשה סמיך במיוחד, אפילו להבות התחילו להופיע בקרבת מקום. "נזוז?" שאל אליעד את נדב הבוכה. "לאן?" שאל נדב. "לאנשהו" אמר אליעד בכעס, לא היה לו זמן לדבר עם נדב על מקומות שאליהם כדאי ללכת עכשיו. "טוב" אמר נדב, הוא כבר התחיל לנשום בכבדות. השניים התחילו ללכת מהאזור, אחרי כחצי שעה של הליכה מחוץ לאזור הסכנה, אליעד נעצר ואחר כך גם נדב. "אתה..." אמר אליעד בכעס אל נדב. "מה?" שאל נדב, הוא כבר חשב לרגע שאליעד אולי יסלח לו. אבל אליעד המשיך להסתכל אליו בכעס, כל כך הרבה דברים הוא רצה להגיד לחברו ההרסני, אבל כשהוא פתח את פיו כל מה שיצא היה, "כלום". הם המשיכו ללכת, עד שהם הגיעו לבתיהם. ברדיו כל הזמן היו דיווחים על השריפה, על השריפה שהרסה יער מדהים. זה פעם ראשונה שאני עושה תרגיל... מקווה שהבנתי למה התכוונת.

 

[goshdarnit]

ברוך הבא.

אתה חדש לתרגילים. אז הנה אחד העקרונות המובילים: התרגיל הוא טכני, נדרשת לעשות משהו טכני, והביקורת היא טכנית. הדבר הזה גורם לכך שהביקורת אליך מתאימה גם לאחרים, ושכולם יכולים ללמוד מכולם. התרגיל הזה הרבה יותר קשה ממה שהוא נראה. לכן אני אעבור שורה שורה על הכל. בוא נראה מה עשית, ואיך אפשר לשפר. כתבת: "למה?!" שאל בכעס אליעד את חברו נדב שעמד מולו רועד. אני: אתה מראה את הסיטואציה. לשם התרגיל אנחנו צריכים את זה, אז קניתי. כתבת: "אני..." נדב התחיל להגיד, אבל נראה היה שאין לו מושג איך להסביר את זה. אני: למה 'נראה'? אין לו מושג איך להסביר את זה? את תגיד לי בבקשה איך זה נראה, ותתן לי להסיק את המסקנות. אל תסיק את המסקנות בשבילי. *תראה* לי. כתבת: "כן?" זירז אותו אליעד. אני: יפה. הוא בעצם אמר 'נו'. כתבת:"הגפרור" נדב ניסה להסביר, דמעות הופיעו בעיניו. אני: רגע. אני יכול לדבר גם כשיש לי דמעות בעיניים. מה שהתכוונת להגיד, זה שהפעולה הפיזית של השנקת הבכי מנעה ממנו מלדבר. זה לא מה שאמרת. עצם קיום הדמעות לא מונע ממנו מלדבר. תיארת משהו, תראה לי איך הוא קשור. כתבת: אליעד התחיל ללכת במהירות במעגלים. אני: באופן עקרוני, הליכה במהירות במעגלים, ממש כמו ללכת הלוך ושוב, אלה לא דברים שבאמת קורים במציאות כפי שהם קורים בסרטים. זה לא אמין. זה לקוח מדברים שראית. רצית להראות את הזעם הולך וגדל. תמצא איך זה נראה באמת, ותראה את *זה*. כתבת: הוא לא האמין שנדב לא מוכן לקחת אחריות. אני: לא באמת איכפת לך מה המחשבה שלו. אתה רצית להגיד לי שהזעם שלו גדל ע"י כך שהראית לי את הסיבה. פשוט *תראה* לי את הזעם שלו גדל. כתבת: "וזהו?" שאל אליעד בכעס. אני: בוא תוסיף לי משהו. אם הוא כעס, אז משהו בו - בקול שלו, למשל, היה משתנה מבדרך כלל. אולי תראה לי מה. אולי זה יתאים ואולי לא, אבל שווה לנסות. בעיקר כיוון שקודם היו לי שני משפטים בוני זעם. תבנה את הזעם ואז *תראה* לי איך הוא מתפרץ. כתבת: "לא" אמר נדב במהרה. אני: רגע. הבן אדם כעס עליו. איך הוא *הגיב*? 'במהרה' זה לא מספיק ספציפי. 'במהרה' זה הרבה דברים. התגובה של נדב חייבת לבוא כתגובה ישירה וברורה ואמינה לפעולה של השני. כתבת: "אז?" אני: זירוז. הפעולה ברורה. בסדר גמור. כתבת: "אני" אמר נדב, הוא הוריד את ראשו בבושה והתחיל לבכות לתוך ידיו. אני: בסדר. תגובה ברורה אם כי התהליך אל הבכי היה יכול להיות יותר ברור - כרגע הוא לא קיים. כתבת: "יופי" אמר אליעד, לפחות הוא לא זורק את כל האשמה על חתיכה של עץ הוא חשב. אני: אני יכול לדמיין הרבה דרכים להגיד יופי, והן בדרך כלל מנוגדות למשמעות של המילה. הוא או *הגיב* למה שנאמר, או *פעל* עליו בחזרה. מה בדיוק קרה פה? לא מספיק ברור לי. כתבת: "נזוז?" שאל אליעד את נדב הבוכה. אני: קודם כל, אליעד נרגע, אני מניח. אני לא רואה את זה בטקסט. אני לא ראיתי את התהליך שהוא עבר מהזעם להרגעות. צריך לראות. חוץ מזה 'שאל' ברור מ'נזוז?', וכבר ידעתי שנדב בוכה. כל מה שבא אחרי 'נזוז?' לא הוסיף לי דבר והיה מיותר. כתבת: "לאן?" שאל נדב. אני: הנה דוגמה למה שפספסת לגמרי בכל התרגיל: אנשים יכולים לדבר מבלי להוציא מילה מהפה. נדב היה יכול פשוט להביט בו. אליעד היה עונה לו, ואנחנו בכל מקרה היינו מבינים את השאלה. ככה זה עובד בחיים. כתבת: "לאנשהו" אמר אליעד בכעס, אני: עכשיו הוא כועס עוד פעם? כתוצאה ממה? ואיך מתבטא הכעס? *תראה* לי, אל תגיד לי. הוא יכול להפנות את הגב, הוא יכול לדבר בכוונה בשקט שההוא לא ישמע, הוא יכול לעשות הרבה מאוד דברים שאנשים עושים כל הזמן, ודרך הפעולה הפיזית נבין שהוא כועס. כתבת: לא היה לו זמן לדבר עם נדב על מקומות שאליהם כדאי ללכת עכשיו. אני: לא צריך להסביר מה הוא חושב. זה אמור להיות ברור מההתנהגות. כתבת: "טוב" אמר נדב, הוא כבר התחיל לנשום בכבדות. אני: אנשי מתנשים בכבדות אחרי מאמץ פיזי, או כתוצאה מפחד מאוד גדול, או מהרבה סיבות אחרות. מה בדיוק קרה פה? מה המצב הנפשי שניסית להראות לי? לא מספיק ברור. כתבת: "אתה..." אמר אליעד בכעס אל נדב. אני: תראה, זה הפעם השלישית שהוא כועס. אני לא יודע מה הוא רוצה, והתהליך שלו לא מובן לי בגלל זה. כעס קורה כתוצאה ממשהו. בנוסף, גם לא ברור לי מה הוא התחיל להגיד ולא אמר. צריך לנסח דברים כך שההמשך או הכוונה ברורים. כתבת: "מה?" שאל נדב, הוא כבר חשב לרגע שאליעד אולי יסלח לו. אני: איך *מתנהג* בן אדם שרוצה שיסלחו לו? האם הוא חושב שהגיע לו או שזה לא בצדק? ההתנהגויות של שתי הדוגמאות שונות. *תראה* לי, במקום לתאר לי את המחשבות שלו. כתבת: אבל אליעד המשיך להסתכל אליו בכעס, כל כך הרבה דברים הוא רצה להגיד לחברו ההרסני, אבל כשהוא פתח את פיו כל מה שיצא היה, "כלום". אני: ככה. בדיוק. יפה מאוד. בקיצור: נסיון יפה, אבל זאת רק ההתחלה. זה תרגיל מאוד קשה והוא נועד להרגיל אתכם לחשוב קצת אחרת. נסה שוב, ותראה מה יקרה.

 

[קייצית]

מה זאת אומרת עוזב 8 ? רק לחודש לא ?

 

[goshdarnit]

לא. אני נכנס לחזרות

להצגה פרינג'ית. לפני חודש נראה שזה יקח חצי שנה. עכשיו נראה שזה יקח יותר. ודברים כאלה, מנסיון, שואבים את כל הזמן הפנוי והלא פנוי שיש לי.

 

[Glimpse]

אוקי, ניסיון

(משלבת פנימה את הניסיון השני לתרגיל "קרקע בתולה") "תיכנס" הסוכן דחף את יוני לכיוון חדר צדדי. הסוכנים דיברו בקולות נמוכים, מגניבים מבטים לעבר מנורה אדומה שהבהבה בפינה. שישה במספר, מסוכנים. הוא ראה אותם בפעולה כאשר תקפו את ביתו. יוני שמע מאביו שהביון התחילו לערוך פשיטות, אבל היה בטוח שהם לא יעיזו להתעסק עם אביו. הצוות ניראה כמהסס, אבל הבכיר נבח פקודה, ואקדחים נשלפו. אחד מהגברים כיוון את אקדחו עליו, יוני קפא , נקודה אדומה ריצדה על חזהו ואז באיטיות החליקה מטה, עוצרת על חלציו. "תחכה" סינן הסוכן לעברו. יוני נד במהירות לחיוב. צוות התקפה היה לבוש מדי סער שחורים-ירוקים, ועכשיו העלו על ראשם את כובעי הסקי. העור סביב עיניהם היה עדיין מושחר מהפשיטה לפני שעה. האור כובה, והצללים השחורים התקדמו אל תוך הבית. צליל יריות נשמע, צליל משתנק של תת מקלע. יוני התכווץ על הרצפה, צליל היריות העלה תמונות טריות של השחיטה בבית. דלת נפתחה בחבטה. קללות רועמות נשמעו, כנראה הם מצאו בחדר משהו שלא מצא חן בעינם. כמה שניות של שקט, יוני הגניב מעלה מבט. שקט. למשמע הצרחה הראשונה הוא זינק לרגליו, עיניו ריצדו מסביב. צרחה נוספת נשמעה. גוף כהה נחבט אל המסדרון, התגלגל, ונשאר דומם. יוני זינק לעבר אחד הצללים שראה במעורפל בחדר. לא חישב נכון את המרחק, ונחבט בכוח כנגד הכורסה. יריות אקדח נשמעו, רועמות, מחרישות. אחת, שתיים. הילד ניסה להידחף מאחורי הכורסה שעמדה בפינה, אבל בידיו לא היה את הכוח להזיזה. ירייה נוספת. ואז צווחה, צווחה אנושית, מתמשכת. יוני גישש לאורך הקיר, מחפש את מתג האור. הצווחה הדהדה באוזניו, עולה, עולה. שקט הילד קפא, הסתובב באיטיות. משהו הופיע במסדרון. שפוף, כהה. נוזל נטף מהסכין בידו. יוני שאב אוויר בשריקה, ידו גיששה בחוסר שליטה על הקיר. מחפשת משהו, הוא כבר לא היה בטוח מה. האדם התיישר למלוא גובהו, בעט בגופה לרגליו ועשה צעד לעבר דלת היציאה. אצבעותיו של יוני נגעו במשהו, בלי לחשוב, הוא משך . המסגרת החליקה מידו המיוזעת, רסיסי זכוכית התפזרו לכל עבר כאשר התמונה התרסקה. הוא לא ראה את הדמות מסתובבת לעברו, הוא חש איך הוא התרומם לאוויר, הונף. האוויר נפלט מראותיו כאשר נחבט בכוח כנגד הקיר. להב היה צמוד לגרונו, אבל יוני לא הרגיש את הדם החם שנטף במורד הצוואר. כל כולו היה מרוכז בעיניו של האיש. קפואות, חדות. גבותיו של הגבר נעו, מתאספות מעל אפו. "ילד?" אמר, יורק את המילה. "שלהם?" הדמות הנידה לעבר המסדרון. "לא" הצליח יוני לסנן. היד על דש חולצתו הרפתה, והוא הונמך, עד שרגליו נגעו ברצפה. כנראה שעיניו הסתגלו לאפלה, כי יוני יכל עכשיו לראות את פני הגופה במסדרון, זה היה ראש הצוות. בידו היה אקדח. "למה?" הוא שאל. הרוצח עקב אחרי מבטו, ומשך בכתפיו. "נקמה" ענה בפשטות. הילד עשה ניסיון להחליק לאורך הקיר, והגבר לא עצר אותו. היה נראה שהוא שקוע במחשבות. סכינו חזרה לנדן הירך. "מי?" נשמע מאחוריו. יוני הפנה את ראשו בהפתעה. "מה?" "הורים" חזרה הדמות. יוני מצמץ. יריות, אביו דוחף את אימו לעבר הסוכנים המסתערים. יריות, דם, אביו מועד לפני שמצליח להגיע לחלון. "אין" ענה. "אחים?" עיניו של יוני היו עכשיו על הרצפה, הוא לא הביט לעבר יעדו. "אחות" עוד צעד לעבר הסוכן המת "בוגדת" הוסיף. "טיפשים" סיננן הרוצח מאחוריו. יוני לא הסתובב, הוא זינק קדימה. אצבעותיו נסגרו על קנה האקדח. הוא משך, אבל ידו של המת סירבה לעזוב. "לא" מלמל יוני, מושך שוב ושוב. דמעות הציפו את עיניו, אבל הוא ראה מזווית העין, איך הדמות מחליקה מפנים החדר, לעברו. "לא" הוא משך שוב, והאקדח לפתע היה בידיו. הוא הפך אותו, הכניס את אצבעו לבית ההדק, הסתובב. מאחוריו לא היה איש. האקדח היה כבד, אבל הוא הרים אותו בידיים מתוחות, מביט על החדר הריק ועל נקודת הכוונת המרצדת. יד נחה על כתפו, לחצה. "לא" התחנן יוני, כאשר ידיו הרפו, והנשק צנח לרצפה. הוא סובב בכוח, ומצא את עצמו פנים אל פנים עם הרוצח. "לא" ביקש. אור ירח חדר דרך מרצפות זכוכית סביב הדלת, ויוני ראה איך העיניים הקפואות, המרוכזות, משתחררות, הופכות לסתם זוג עיניים כהות. "לא" הסכימה הדמות. "רעב?" היא שאלה. "לא" ענה יוני, לכל מקרה. "בוא" הרוצחת פנתה לעבר הדלת, דוחפת אותו לפניה.

 

[goshdarnit]

יפה מאוד.

הקטעים עם הדיאלוגים היו עשויים טוב - האנשים דיברו באמצעות הנשק שלהם, למשל, והפעולות היו ברורות וחדות. היו קטעי אקשן, שהם לא בדיוק פיירים בתרגיל הזה, משום שאז לא *צריך* לדבר. אבל כל השאר - מצויין. בקשר לקרקע בתולה, זאת לא קרקע בתולה. זה כן מצב חירום, זה כן 'פעם ראשונה', שני דברים מצויינים שמחזיקים את הקורא צמוד לדף. אבל מצב חירו זה מה שקורה *אחרי* הסיטואציה שמזכירה סיטואציות שאנחנו מכירים. בכל מקרה, בקשר להאנשת דיאלוגים, יש לי משימה חדשה בשבילך. אותו תרגיל, אותו דבר, אבל סצנה בין בעל ואישה, בבית. בלי רובים, אקדחים, חייזרים. סצינה מהחיים, בבית. רוצה לנסות?

 

[Glimpse]

ניסיון נוסף

אני לא אוהבת לכתוב קטעים גולמיים, מעדיפה להכניס אותם אל תוך מסגרת כל שהיא, מכאן גם קטעי האקשן (יותר קל לדמיין את המצב, ואת התנהגות האנשים כאשר הוא מעניין) עדיין לא קרקע בתולה? אפילו לא השלב אחרי שהיא מוצאת את הילד? גם לא השלב אחרי שהוא מפיל את האקדח? גיא, סליחה, אני פשוט באמת לא מצליחה להבין את העניין. חשבתי שכן, אבל מסתבר שלא. ********************************************************************* כן, רוצה לנסות. מנסה. (ממשיכה באותו קו עלילה, בסדר?) "טרי?" האור בחדר הודלק לפתע, גורם לאישה לסכך על עיניה. היא מצמצה מספר פעמים, מאפשרת לעיניים להסתגל אל התאורה, ואז הרימה את ראשה. בעלה לא היה במיטה. הוא ישב, לבוש, ליד שולחן העבודה. הכיסא מסובב, כך שפניו היו אליה. "בילית?" קולו נשמע משועשע. טרי נכנסה, וסגרה את הדלת מאחוריה. על השולחן היא הבחינה בבקבוק ויסקי חצי גמור. "ריד" אמרה בשקט, ועשתה צעד לכיוונו. "זונה" צעק. היא ראתה את הבקבוק המועף מתקרב לראשה, אבל לא התחמקה. רק הרימה את ידה, והדפה אותו הצידה. הוא נחת על השטיח, ובשקשוק, התגלגל אל מתחת לארון. "תקשיב" ביקשה. "מי?" שאל ריד, הוא נעמד, נשען לשם יציבות על גב הכיסא. "מתוק..." "לא!" ריד ירק הצידה, משאיר כתם לח על פני השולחן. היא הושיטה אליו את ידיה, אבל הוא הדף אותם ממנו. "בבקשה..." הוא דחף אותה , היא מעדה, ונפלה על המיתה מוצעת. "למה?" קולו רעד עכשיו. לא היה בו כאס, הוא פשוט רעד. היא לא ענתה דבר, פני היו מוחבאים בכרית, וכתפיה רעדו. "תסתלקי" סינן, נשען בכל משקלו על הכיסא. לשונו לא צייתה לו, והמילים יצאו מסורבלות. "בוגדת" הוסיף. כתפיה קפאו. מול עיניו המעורפלות, האישה שחי איתה במשך השנתיים האחרונות, התיישבה על קצה המיטה וישרה איתו מבט קר. "אני?" היא הרימה גבה. בקולה הייתה מרות. על לחייה לא היו דמעות. "לא" אמרה בפשטות. היא קמה ופנתה לעבר הדלת. "ט..רי" דחף מבין שיניו. היא עצרה, אבל לא הסתובבה לעברו. "הבטחת" אמרה, ונאנחה. "מה?" "להאמין". היא עשתה צעד נוסף, וידה הונחה על ידית הדלת. "טרי" הוא קרא שוב. היא לחצה על הידית, אך עצרה, והפנתה את ראשה לעברו. "כן?" ריד החליק את לשונו על שפתיו המיובשות מהכוהל. נתן לראשו ניעור, ישר לכיוונה עודמבט מצועף, אך לא אמר דבר. טרי נאנחה, ויצא מהדלת.

 

[goshdarnit]

מצויין!

הרגשת כמה הדיאלוג הזה (שהוא בעצם מערכת יחסים) חזק יותר מלהגיד טקסט שעובד ברמה הטקסטואלית בלבד? בכל שורה יש *כמה* משמעויות במספר *רבדים*, למרות שבטקסט יש רק מילה אחת. כל משפט מראה רצון מאוד חזק, היסטוריה, נסיון להשפיע על האדם השני, ותגובה. יפה מאוד. עכשיו נסי לכתוב דיאלוג כזה של שני ילדים. ובקשר לקרקע בתולה. מה שכתבת (בפעם הראשונה) היה מה שנקרא 'פעם ראשונה' ולכתוב 'פעם ראשונה' זה מצויין. השאיפה היא שכל סצנה בכל סיפור וספר תהיה פעם ראשונה של מישהו בסיפור. ככה צריך. אבל קרקע בתולה זה לא. קרקע בתולה זה מה שקורה אחרי הסצנה שאנחנו פחות או יותר יכולים למפות בראש, זה משהו שבו ברור לנו שאין לנו מושג מה בכלל יכול לקרות (לא רק שאנחנו לא יודעים איך זה יגמר, שזה משהו אחר וגם הוא חיובי). בינתיים נראה לי שההדגמה שהסבירה הכי טוב היתה בהודעה הזאת.

 

[Glimpse]

שני ילדים

עדיין באותו קו עלילה רק כמה עשרות שנים לפני ********************************************************************* "טרי?" שאל שוב הילד, עיניו מלאות תחינה. הילדה נדנדה את רגליה באוויר,מבטה מופנה מטה לעבר האדמה הרחוקה. "אחת" אמרה. תופס בענפי העץ, הילד מיהר אליה. הענף עליו ישבה שקע והתנדנד כאשר דרך עליו, אבל היא לא אמרה דבר. ידו האחת הונחה על כתפה. עם ידו השנייה הוא הרים את פניה לעברו. שפתיו נצמדו לשלה. היא הסתכלה לעבר השמיים, מתופפת עם ידה על הברך. לבסוף הוא הרחיק את שפתיו. "איך?",הוא הסתכל עליה בתקווה. טרי משכה בכתפיה, והושיטה לעברו את ידה. הילד גישש בכיסו, ואז לפתע הטה את ראשו לעברה, מנסה להגיע לשפתיה. "לין!" טרי זינקה לרגליה, מתייצבת מולו. "אתה..." היא הניפה בידיה בחוסר עונים, וצעדה מטה מהענף. לין חיכה שהענף יפסיק להתנדנד וקפץ אחריה. היא ישבה על אחד האבנים למרגלות העץ. שעונה כנגד שורש מתפתל. לין נעמד מולה, מנסה לפגוש את עיניה, אך היא הסתובבה, מפנה אליו את גבה. "טרי?" קרא, אך היא רק חיבקה את עצמה, מסרבת לדבר. הילד הסתכל כמה שנות על כתפיה הדקות, ואז שלח את ידו לכיסו והוציא משם את השרשרת עם מלבן המתכת עליה. אצבעותיו מיששו את הטבעת האותיות והמספרים. לין סיבב את החפץ כה וכה, אך האותיות הזרות לא נעשו ברורות יותר. "בבקשה?" אמר בשקט, והושיט את השרשרת מעבר לכתפה. טרי נאנחה, ולקחה את השרשרת שלה מידו. "למה?" היא הסתובבה והסתכלה אל תוך עיניו. "רציתי" ענה, אך מבטו היה על שפתיה. הילדה נאנחה שוב. לבשה את השרשרת על צווארה, וטפחה על הדסקית שהתמקמה מעל הלב. "טיפשון" לחשה, ואז תפסה בדש חולצתו, נעמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותו חפוזות. לין עוד הרגיש איך לשונה החליקה על שפתיו, אך טרי כבר לא הייתה מולו, רצה חזרה לעבר הכפר.

 

[goshdarnit]

גלימפס

את בהחלט מסוגלת להעביר תקשורת ללא מלים, וזה מצויין. ככל שתשתמשי ביכולת הזאת יותר, היא תלך ותשתפר. מצד שני, כשאת משתמשת במלים בתוך הטקסט הנאמר, את משתמשת בהם באופן חד מימדי. כלומר: מה המשמעות המילולית של המשפט זהה כמעט תמיד למה שהתכוונה הדמות להגיד. בחיים זה לא עובד ככה. לפני שאת כותבת את הדיאלוג הבא, תשבי עם עצמך ותקשיבי לדיאלוגים שלך בתוך הראש, או לדיאלוגים בטלוויזיה או (הכי טוב) לדיאלוגים מהחיים שלך, אפילו דיאלוגים משוחזרים מהחיים. תזכרי בנוסח המילולי, ותחשבי בו זמנית מה הבן אדם רצה באמת להגיד. את תראי שהטקסט לא אומר את מה שאנחנו רוצים להגיד, הוא *כלי* שעוזר לנו *להגיע* למה שאנחנו רוצים *להשיג*. תריצי כמה שיחות ככה. תחשבי על זה בכל שורה של דיאלוג שאת כותבת, ותגידי לי אם את רואה על מה אני מדבר.

 

[Glimpse]

אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון

אני אנסה בתרגיל הדיאלוגים השני יקח לי עוד שבוע עד שאני אוכל להגיע שוב למחשב אבל אני מבטיחה לנסות

 

[אסתר 1984]

נסיון!

הם ישבו חבוקים על הספסל. ראשה נח על חזהו, פניו טמונות בשערה. רמקול הכריז על הטיסה הבאה ואבי ננער וניתק ממנה. "כבר?" התנשפה ונשאה אליו את עיניה. לאט, בצער, הנהן בראשו. היא ראתה את הכאב בעיניו כשהביט בה, והסיטה ממנו את עיניה, מסתירה את הדמעות. "די", ניסה לנחמה, מושך אותה אל חיבוקו. היא נרתעה, מתכווצת, והוא נאנח והרפה ממנה. "מיכל", התחנן, מנסה להשיב אותה אליו. היא לא זזה. "בבקשה". היא הסתובבה ונשאה אליו את עיניה. הוא חייך ברכות והושיט לה קופסה שחורה קטנה. "בשבילך". עיניה התרחבו בפליאה כשפתחה אותה וראתה את הטבעת. "שתזכרי". הסביר בפשטות. הרמקול קרא לו שוב, והוא קם על רגליו. "אני-" "חייב." היא הנהנה, נושכת את שפתיה. "הבנתי". הוא הרים את המזוודה ועיניו פנו אל הרציף המרוחק. "תבואי?" "לא". היא קמה מהספסל ונשקה לו. "לך". עיניו פגשו שוב בעיניה. "תזכרי?" "תמיד", השיבה לו מבט אמיץ. הוא נאנח וניתק ממנה, והיא צפתה בו עד שהמטוס התרומם ונעלם מעבר לאופק.

 

[goshdarnit]

יפה מאוד!

החצי הראשון מצויין! אין לי הערה אחת עליו. בחצי השני היו כמה מלים מיותרות. אני אדגים. כתבת: הרמקול קרא לו שוב, והוא קם על רגליו. "אני-" "חייב." היא הנהנה, נושכת את שפתיה. "הבנתי". הוא הרים את המזוודה ועיניו פנו אל הרציף המרוחק. "תבואי?" "לא". היא קמה מהספסל ונשקה לו. "לך". עיניו פגשו שוב בעיניה. "תזכרי?" "תמיד", השיבה לו מבט אמיץ. הוא נאנח וניתק ממנה, והיא צפתה בו עד שהמטוס התרומם ונעלם מעבר לאופק. מחקתי כמה מלים, ותגידי לי מה את חושבת על ההבדל: הרמקול קרא לו שוב, והוא קם על רגליו. "אני-" היא הנהנה, נושכת את שפתיה. "הבנתי". הוא הרים את המזוודה ועיניו פנו אל הרציף המרוחק. "תבואי?" היא קמה מהספסל ונשקה לו. "לך". עיניו פגשו שוב בעיניה. "תמיד", השיבה לו מבט אמיץ. הוא נאנח וניתק ממנה, והיא צפתה בו עד שהמטוס התרומם ונעלם מעבר לאופק. רואה? יש דברים ברורים מהתנהגות. יפה מאוד. אין מה לשכתב את הקטע הזה, אבל בואי נראה אם מסוגלת לעשות את זה שוב עם מערכת יחסים שונה. רוצה לנסות דיאלוג כזה של אמא ובת?

 

[אסתר 1984]

אוקיי, נסיון שני!

(לא ממש אמא ובת, אבל בכל זאת.) "אמא!" מיכל פרצה אל המטבח, עיניה נוצצות ואבי נגרר מאחוריה. אורנה פנתה אליהם, מניחה בצד את המגבת. היא נעצה בבתה מבט שואל, וזו, בחיוך ענק על פניה, משכה את אבי לפנים. "אבי." הרכין את ראשו בברכה. היסוס ומבוכה הסתמנו היטב על פניו. "אורנה", השיבה והפנתה מבט שואל אל מיכל. בתה כרכה זרוע סביב מתניו של אבי ונעצה בו מבט מאושר. הוא השיב לה בחיוך זהה. "אתם-" על פניה עמדה הבעה מבולבלת מעט, וחיוך החל להסתמן בזוויות פיה. מיכל הנהנה, בקושי מסוגלת להתיק את עיניה ממבטו. אמה התיישבה על כסא, נעצה בבתה מבט המום, ואז שבה וקמה, מחבקת אותה בכוח. היא פנתה אל הסלון. "אלכס!" הכריזה. "מה?" רשרוש עיתון נשמע, ואז צעדיו המתקרבים. היא החליפה איתם מבטים מאושרים כשנכנס אל המטבח. "תכיר." "אבי", אמרה מיכל ואחזה בידו. "מתחתנים!" אמה ספקה כפיה באושר. חיוך ענקי עלה על פניו. הוא לחץ את ידו של אבי, מטלטל אותה בחום, ונשק לבתו. הוא שלף בקבוק שמפניה וכמה כוסות ומזג לכולם, בעוד אורנה מתרוצצת סביבו בהתרגשות. "לחיים!" הכריזו והשיקו כוסות, והזוג הבוגר יותר צפה בתערובת של חוסר אמון, חשש ואושר, בשני הצעירים המתמסרים זה לזו בנשיקה.

 

[goshdarnit]

נסוגת לאחור.

ראי את ההודעה שלי, שבה אני מונה את הקריטריונים אותם צריך לספק בתרגיל הזה. תשימי לב שכמעט כל השורות שכתבת לא עונות לקריטריונים האלה, משום שהן אינפורמטיביות. (אני מתנצל, לפעמים לוקח לי זמן לנסח בדיוק למה הכוונה.) צריך להכניס טוב טוב לראש: דיאלוג לא מוסר אינפורמציה. צריך להפסיק לכתוב דיאלוגים אינפורמטיביים. הם רעים. הם מזיקים. הם רדודים. הם פוגעים בכתיבה. דיאלוג הוא מערכת יחסים. דיאלוג הוא מערכת יחסים. דיאלוג הוא אנשים שפועלים זה על זה, במלים ולא במלים. יש לי משימה חדשה בשבילך, אסתר, שאני חושב לא תתן לך לגלוש לדיאלוג אינפורמטיבי. דיאלוג שלם, בכל התנאים האמורים, כאשר המילה היחידה שמותר לאנשים להגיד היא "כן." לכולם. לכל הדמויות. זאת המילה היחידה שתהיה בדיאלוג. רוצה לנסות?

 

[J האמיתית]

נסיון ראשון

שלומי הושיט את התעודה לאבא שלו בראש מורכן. אבא של שלומי עיין בתעודה. פניו החוירו, אחר כך האפירו. "מרשים", הוא אמר והניד בראשו, שפתיו מעוקלות כלפי מטה. "מרשים", הוא חזר. "תראה", אמא של שלומי, ניגבה את ידיה והצטרפה אליהם מהמטבח. "אבל..." היא אמרה. "אפס". אבא של שלומי אמר, משך בכתפיו והניח לתעודה להשמט על השולחן בסלון. "שליליים?" אמא של שלומי הפנתה גבות מורמות לעבר שלומי. אבא של שלומי הניף את ידו בתנועת ביטול. "מפגר", אמר והצביע בראשו לעבר שלומי שעמד בצד בראש מורכן. שלומי עמד בשקט בלי לזוז. "תתבייש", אמא של שלומי הרימה את התעודה מהשולחן בידיים רועדות ודחפה אותה מתחת לפנים שלו. "סליחה", שלומי אמר בקול בוכה. "סליחה?" אבא של שלומי נבח בקול חד ושלומי התגמד במקומו עוד קצת. "א..אני.." "לחדר", אבא של שלומי צווה בקול יבש כזרד שהולך להתפצפץ במדורה. שלומי נעלם במהירות במסדרון ונכנס לחדר שלו. הוא לא רצה לבכות. הוא לא רצה לבקש רחמים. הוא רק רצה להעלם. בסלון אבא של שלומי התהלך בזרועות משולבות. אמא של שלומי צנחה על הספה והביטה שוב בתעודה. "גם בתנ"ך", היא מלמלה והתחילה לבכות. אבא של שלומי נעצר, הוריד את החגורה מהמכנסיים שלו, ויצא מהסלון. אמא של שלומי הביטה בו יוצא ואחר כך הליטה את פניה בין ידיה. שלומי ישב בקצה המיטה ורעד. "סליחה אב-", שלומי התחיל להגיד כשאבא שלו נכנס לחדר. "סתום!" אבא של שלומי תפס אותו בחולצה והעמיד אותו על רגליו. שלומי התנודד וכמעט נפל. "בבקשה..." הוא הרים את עיניו אל אביו. "תתפשט", אבא של שלומי אמר בלי להביט בו. אמא של שלומי שמעה את צעקות הכאב. אבא של שלומי שמע את האויר נחתך בקול שריקה. ושלומי לא הפסיק לבכות את המלה "די", זמן רב אחרי שאבא שלו יצא מהחדר.

 

[avivs]

וואו!

אהבתי! הסוף בכלל מפתיע... גרמת ללבי לדפוק מהר יותר בשורות האחרונות. ממש מוצלח.

 

[goshdarnit]

ממך אני אבקש יותר.

(את רואה, זה מתנקם בך...) את יכולה הרבה יותר, ואני אגיד לך איך. נסי לכתוב את הסצנה הזאת, בדיוק אותו דבר, בדיוק אותן פעולות (אפשר שינויים קלים), אבל רק לילד מותר לדבר. שני ההורים יעבירו את *כל* מה שהם העבירו פה, את אותו דבר בדיוק, אבל בלי להוציא מילה מהפה. את תמצאי איך. וכשרק לילד מותר לדבר (גם כן, מילה אחת או מילה וחצי מקסימום), תראי כמה יותר חזק זה יהיה.