תרגיל - האנשת הדיאלוג - 1

[J האמיתית]

תודה! אני כאן כדי ללמוד.

והרעיון שלך באמת מעניין. אז ניסיתי לשכתב. נסיון שני ========= שלומי הושיט את התעודה לאבא שלו בראש מורכן. אבא של שלומי עיין בתעודה. בתחילה פניו החוירו, אחר כך האפירו. "אני-", שלומי אמר אבל נעצר כאשר ראה את עיני הפלדה של אביו. "זה..." שלומי המשיך לנסות, אך כעת גם אמו, מנגבת את ידיה, הצטרפה אליהם מהמטבח. אבא של שלומי הניח לתעודה להשמט על השולחן בסלון, ואמא שלו מהרה לקחת את המסמך בידיה. "המחנכת -" שלומי ניסה שוב להסביר משהו. אבל אבא של שלומי הניף את ידו בתנועת ביטול. אמא שלו הרימה את התעודה מהשולחן בידיים רועדות ודחפה אותה מתחת לפנים שלו. "סליחה", שלומי אמר בקול בוכה. "אני-" אבא של שלומי נשף, ושלומי התגמד במקומו עוד קצת. "דוקא בספורט..." הוא ניסה שוב אבל קולו נשנק. אבא של שלומי לא אמר מלה. אפילו במבט הוא לא זיכה אותו. "מצטער", שלומי לחש שוב ונסוג לעבר המסדרון. הוא לא רצה לבכות. הוא לא רצה לבקש רחמים. הוא רק רצה להעלם. בסלון אבא של שלומי התהלך בזרועות משולבות. אמו צנחה על הספה והביטה שוב בתעודה. הבלתי מספיק בתנ"ך שבר את רוחה והיא התחילה לבכות. אבא של שלומי הוריד את החגורה מהמכנסיים שלו, ויצא מהסלון. אמו הליטה את פניה בין ידיה. שלומי ישב בקצה המיטה ורעד. "אבא-", שלומי התחיל להגיד כשאבא שלו נכנס לחדר. אבל אבא של שלומי תפס אותו בחולצה והעמיד אותו על רגליו. שלומי התנודד וכמעט נפל. "בבקשה לא..." הוא הרים את עיניו אל אביו. אבל אבא של שלומי לא הביט בו, הוא חיכה, בפנים חתומות עד ששלומי התפשט. אמא של שלומי שמעה את הצעקות, אבא של שלומי חש את האויר נחתך בקול שריקה, ושלומי לא הפסיק לבכות את המלה "די" זמן רב אחרי שהאבא שלו יצא מהחדר.

 

[goshdarnit]

יעל,

עם דיאלוגים יש לך יום עסל ויום בסל. הדיאלוג בתרגיל הראשון שלך ב'קרקע בתולה' (על שני הנסיונות שלו) היה מצויין משום שאת כתבת מתוך הסיטואציה. אנשים פעלו פעולות אחד על השני. כאן יש לך בעיה, כי את עסוקה בלהעביר *אינפורמציה*, וזה מחבל לך באמינות של הדיאלוג. דיאלוג לא מעביר אינפורמציה. דיאלוג הוא מערכת יחסים ואת זה את יודעת לכתוב. כל פעם שאת תופסת את עצמך מנסה להעביר אינפורמציה, תפסיקי ומיד. אני אערוך לך עכשיו את הטקסט. ההערות בסוגריים כאלה [], וגם טקסט שאני מוחק אני מכניס ל סוגריים כאלה. בואי נראה: שלומי הושיט את התעודה לאבא שלו בראש מורכן. אבא של שלומי עיין בתעודה. בתחילה פניו החוירו, אחר כך האפירו. [יפה מאוד.] "אני-", שלומי אמר אבל נעצר כאשר ראה את עיני הפלדה של אביו. ["זה..." שלומי המשיך לנסות, - גיא: את הקטע הזה לא צריך. הוא כבר ניסה להגיד והפסיק. את פשוט חוזרת על אותו דבר בלי להוסיף, וזה מיותר. אני יכול לעבור אוטומטית מהתגובה של האבא לתגובה של האמא ובכל להגדיל את התגובה של ההורים:] אמו, מנגבת את ידיה, הצטרפה אליהם מהמטבח. אבא של שלומי הניח לתעודה להשמט על השולחן בסלון, ואמא שלו מהרה לקחת את המסמך בידיה. [רואה, הטקסט של שלומי לא היה חסר.] "המחנכת -" שלומי ניסה שוב להסביר משהו. [ניסה 'להסביר משהו'. שורה מיותרת ואת יודעת את זה. זה נכנס בשביל להוסיף אינפורמציה. במקום זה היה אפשר להכניס את התגובה שלו לעליהום המתגבש.] אבל אבא של שלומי הניף את ידו בתנועת ביטול. אמא שלו הרימה את התעודה מהשולחן בידיים רועדות ודחפה אותה מתחת לפנים שלו. ["סליחה", שלומי אמר בקול בוכה. - גיא: הוא לא צריך להגיד שום דבר, גם לבכות, וכמעט כל דבר שהוא יעשה פה שיראה בושה גם יגיד את מה שהטקסט אמר. את עסוקה מדי בלהעביר משהו דרך דיבור, במקום לתת לו פשוט להגיב.] ["אני-" - גיא: כנ"ל. העניין הזה של לנסות להתחיל משפט ושלא נותנים לא לסיים אותו הפך להיות כאן טכני לגמרי. אם הוא היה אומר 'אבא' בטון מסויים, זה היה אומר הרבה יותר, וזה לא היה נראה כאילו את עושה את אותו דבר בפעם השלישית כבר. וגם לפעמים אם מסתכלים עלייך בצורה מאשימה, ואין לך מה להגיד, את לא אומרת שום דבר למשך דקה, וגם זה חזק, וגם זה פעולה, וגם זה אמין.] אבא של שלומי נשף, ושלומי התגמד במקומו עוד קצת. "דוקא בספורט..." הוא ניסה שוב אבל קולו נשנק. אבא של שלומי [לא אמר מלה. - תראי איך זה נראה בלי שלושת המלים האלה (משום שהן ברורות מאליהן), כאשר מיד עוברים לפעולה:] אפילו במבט הוא לא זיכה אותו. ["מצטער", - מחקתי.] שלומי [לחש שוב ו-מחקתי והשארתי משפט שהוא פעולה]נסוג לעבר המסדרון. [את רואה, ה'מצטער' היה מיותר, כי הוא שם ממילא.] הוא לא רצה לבכות. הוא לא רצה לבקש רחמים. הוא רק רצה להעלם. בסלון אבא של שלומי התהלך בזרועות משולבות. אמו צנחה על הספה והביטה שוב בתעודה. הבלתי מספיק בתנ"ך שבר את רוחה והיא התחילה לבכות. אבא של שלומי הוריד את החגורה מהמכנסיים שלו, ויצא מהסלון. אמו הליטה את פניה בין ידיה. שלומי ישב בקצה המיטה ורעד. "אבא-", שלומי התחיל להגיד כשאבא שלו נכנס לחדר. אבל אבא של שלומי תפס אותו בחולצה והעמיד אותו על רגליו. שלומי התנודד וכמעט נפל. ["בבקשה לא..." - מחקתי גם את שתי המלים האלה. מה שמגיע אומר בדיוק אותו דבר יותר חזק:] הוא הרים את עיניו אל אביו. אבל אבא של שלומי לא הביט בו, הוא חיכה, בפנים חתומות עד ששלומי התפשט. אמא של שלומי שמעה את הצעקות, אבא של שלומי חש את האויר נחתך בקול שריקה, ושלומי לא הפסיק לבכות את המלה "די" זמן רב אחרי שהאבא שלו יצא מהחדר. כל מה שהשארתי, יפה מאוד. העניין בטקסט הוא שאת צריכה לתפוס את עצמך כשאת רואה שאת מנסה להעביר אינפורמציה בלבד, או *להגיד* מה מישהו רוצה או מרגיש או פועל, במקום *להראות*. בסדר?

 

[J האמיתית]

כן, הבנתי.

באמת היתה לי התלבטות איך להעביר אינפורמציה והמגבלה של מלה נראתה לי מאד בלתי אפשרית כשהתחלתי (לכן אולי זה יצא טכני כששלומי כבר כן אומר משהו). לגבי הקטע שהוא אומר "סליחה" כאשר אמא שלו דוחפת לו את התעודה לפנים: לא יכולתי לדמיין שמישהו במציאות עושה את זה בלי להגיד "תתבייש" או "תסביר", אלא בדממה מוחלטת. אולי הייתי צריכה לוותר על הפעולה הזו, אבל אהבתי אותה, והיה נראה לי שתגובה של שלומי תיצור מצב שבו השתיקה לא תראה כל כך לא טבעית. במקור חשבתי לכתוב קטע על חבלן צבאי או משטרתי שמנסה לפרק חגורת נפץ או מוקש ממישהו (קצת כמו בסרט שטח הפקר, למי שראה). בכל מקרה, לצערי, *ממש* לא הצלחתי להעביר את המידע על הסיטואציה בלי מילים. כנראה שבכל זאת המחשבה שיש מידע להעביר לא ממש הניחה לי בתרגיל הזה... מישהו אחר אולי רוצה לנסות את הרעיון הזה?

 

[goshdarnit]

היי, היי, רעיון שלך את כותבת,

מישהו אחר כותב רעיונות שלו. והפעולה ההיא עבדה גם בלי שהיא תגיד. אני רוצה להציע משהו שימחיש את העובדה שאין סיבה ש*אינפורמציה* תעבור בדיאלוג. מה שחשוב בדיאלוג זה לא האינפורמציה אלא מערכת היחסים. דיאלוג לא מעביר אינפורמציה, אלא רק במקרים מאוד קיצוניים. צריך להתרגל לזה. זוג. הוא והיא. לבד. בבית. לפני או אחרי. או לפני משהו אחר או אחרי משהו אחר. מה שחשוב זה מערכת היחסים ביניהם, מה שאת רוצה להעביר זה משהו שקשור למערכת היחסים. לעזאזל האינפורמציה. תשארי רק עם מערכת יחסים, שמתקדמת מנקודה מסויימת לנקודה אחרת. בסדר? (ואם תצליחי לדחוף פנימה כמה מפנים של 180 מעלות, מה טוב.) ותגובה על הסיפור האחר שלך, בהמשך.

 

[ננסק]

וואלה עריכה מעולה.

 

[קייצית]

ניסיון שלי

המזכירה קראה לה לבוא למשרד המנכ"ל. "למה?" היא שאלה, ביודעה שלא תקבל תשובה לא עכשיו. ויוי פשוט הרימה את כתפייה ועשתה מחוות שאלה עם ידיה. היא ניגשה למשרד הגדול, בטנה החל לכאוב והתרגשות גדולה האפירה את שדה ראייתה. "שבי" אמר בטון אבהי, מאוד לא אופייני. היא הביטה בו, גבר בן 50 נאה ומודע היטב להשפעה שיש לו על נשות המשרד. "לשתות ?" "כן" הוא לחץ על הזמזם "ויוי" "כן" הגיעה תשובה נחרצת אופיינית מהעבר השני של הקו, לפי הכן שלה קשה לדעת שמדובר בקפה. הם ישבו שם מביטים זה בזו, היא החלה להסתובב בכסא בצורה ילדותית ועצבנית. הטלפון צלצל "לוי" הוא ענה ושקע בשיחה, משהו על ישיבת מועצת מנהלים שנדחית בגלל איזשהו דו"ח המילים התערפלו במוחה היא לא הצליחה להבין על מה מדברים. הוא ניתק סוף סף את השיחה, והקליד כמה קליקים עלומים על המקלדת, הסתובב לעברה. הדלת נפתחה "קפה" אמרה ויוי וחיוך מקצועי מרוח על פניה. "תודה". קפה הונח בזהירות לפניה קודם ואח"כ לפניו, הכוסות רעדו על הצלחות והכפיות הפיקו צלילי מתכת קלילים. "הדלת", והדלת נסגרה. הוא הסתובב לדלפק,התכופף וניסה למצוא משהו תוך שהוא מפנה לה את אחוריו וחושף חלק מגבו בזמן שהחולצה התרוממה. הוא לא מצא את מה שחיפש "המעטפה" צעק לתוך הזמזם. שוב הדלת נפתחה, ומעטפה קטנה לבנה הוגשה לו ושוב הדלת נסגרה. "עבורך" "תודה" היא הצליחה למלמל. "פתחי" – היא ניסתה לפתוח אך ידיה רעדו, שניות ארוכות היא נאבקה עם המעטפה. הוא כחכח בגרונו ולגם מהקפה. היא קראה את השורות והתעכבה ארוכות על הנדון : סיום עבודתך בחברתנו. "חששתי" אמרה תוך כדי ניסיון לקום. לפי הבעת פניו היא הבינה שהיא לא נראית טוב. "למה?" הייתה המילה היחידה שהצליחה להפיק. "צמצומים" , המבט שלו היה רך, היה לו שם במסדרון של אחד כזה שלא מפטר. "הבנתי" אמרה שוב. הוא העביר את ידו על אפו תוך כדי לחיצה שהמשיכה בגירוד קל, ידו המשיכה בטבעיות לעבר לחיו בתנועת משיכה שהמשיכה לראשו. הוא קם הלך כמה צעדים לעבר החלון ופתח אותו "מחניק". "קצת" היא אמרה, ועדיין לא הצליחה לקום. "סיגריה ?" הוא ידע שהיא לא מעשנת, ושהיא לא סובלת את העשן, הרי היא ביקשה מויוי פעמים רבות כל כך לסגור את הדלת שלו. "תודה" היא לקחה סיגריה בא לה פתאום. הם ישבו בחדר הענק והמפואר, החדר שכה פחדה ממנו, ועישנו. מדי פעם היא השתעלה שיעול שהביך את שניהם וגרם לפרצי צחוק עצבניים. "קשה" היא אמרה בין שאיפה לנשיפה. "ברור" החדר התמלא בעשן. "טוב" הוא קם כדי ללחוץ את ידה "בהצלחה" הוא המשיך . "רגע" היא הפתיעה את עצמה, ולא הייתה בטוחה כלל מה היא רוצה עוד לומר. "ישיבה" הוא הצביע על שעונו, תוך כדי הרמת גבות והנעת ראשו. "טוב" היא לחצה את ידו ולפני שיצאה מהחדר הענק אמרה : "נדבר"

 

[goshdarnit]

יש פה

הרבה הרבה הרבה יותר מדי עבודה בעיניים, כדי למלא את הקריטריונים של התרגיל אבל לא את רוח התרגיל. "מים" "למה" וכו'. בנוסף, הדיאלוג לקראת סוף התרגיל שלך נכתב כדיאלוג 'רגיל' ולכן נראה מאולץ בכך שהוגבל למלים מאוד קצרות. התרגיל נועד להעביר 'דיבור' לא באמצעות האינפורמציה בטקסט, אלא באמצעות התנהגות. מילה אחת יכולה להגיד הרבה מאוד, כשמה שמסביבה כתוב כמו שצריך - ראי הרבה מאוד מהנסיונות של אנשים בתרגיל הזה. המטרה היא ללמוד איך לעשות את זה, לא להתחמק ופשוט לעשות משהו שלכאורה עונה על הקריטוריונים של התרגיל. תכתבי שוב, מהתחלה. תגבילי את עצמך לשני אנשים שמכירים זה את זה היטב, למקום אחד בלבד, ולכך שהם באמת רוצים לתקשר זה עם זה. בסדר?

 

[קייצית]

תודה, אני מתחילה להרים ידיים

קשה לי מדי, ההערות שלך כל כך ברורות, ואני פשוט לא מצליחה. (לא רק בתרגיל הזה שזה "רק" ניסיון ראשון שלי).

 

[goshdarnit]

את רוצה להרים ידיים, תרימי ידיים.

אם את רוצה לנסות שוב, נסי שוב. אם את רוצה לקרוא מה אחרים עשו - ועשו טוב - ולנסות לחקות את זה, את מוזמנת. קשה לכתוב טוב. קשה להשתפר. קשה להיות באמת טוב. נורא קל להרים ידיים.

 

[סנדרין]

ניסיון ראשון. ../images/Emo142.gif

אני חסרת-רעיונות חדשים, אבל אחד הדיאלוגים הישנים שלי התאים לתרגיל. זהו חלק עתידי מסממ"ת, פאנפיק הארי פוטר שאני כותבת. כמובן שקיצצתי הרבה תיאורים, משפטים, וקטעים שלא התאימו. (אם אחד מחברי הפורום *קורא* את סממ"ת, אני ממליצה שלא לקרוא את זה מחשש לספוילרים.) ~ ~ ~ ~ ~ אישה צעירה, בעלת תלתלים חומים וארוכים, ישבה על כיסא עץ בביתה. זה עתה הרדימה את בתה הקטנה, וכעת חיכתה ששנתה תהיה עמוקה בטרם תוכל לעזוב את החדר. (כאן חתכתי תיאור של האווירה\נוף, שלא יתרום לתרגיל) לפתע, שמעה רעש מכיוון הכניסה. היא נעמדה בדממה ופנתה לכיוון דלת החדר, ערנית וקשובה, בצעדים שלא נשמעו על רצפת האבן. עם כל צעד שעשתה אל הפתח, ידעה בוודאות רבה יותר מי נכנס מבלי להודיע. (היא יוצאת מהחדר, וכאן נחתך תיאור של האדם שנכנס בדלת.) מיד שלפה את שרביטה, מתכוננת לקחת את בתה ולהעלם משם, אך לפני שהזמן עבר, הוא עמד מולה. "טום", היא אמרה, וצעדה צעד לאחור בשרביט מונף. "לומאלין". קולו המוכר היה כמעט לחישה, אך היא שמעה אותו חד ונוקב, חודר אל עצמותיה. "מדוע חזרת?", שאלה בקול רועד מעט, אך ידה נותרה יציבה. “לך!" "כל כך מהר?", שאל טום, רגוע לגמרי מול שרביטה המונף, ועיוות את פיו בחיוך גרוע עוד יותר. הוא שלף את שרביטו מגלימתו בסבלנות, בוחן אותו בעין מזלזלת. "לא", קראה לומאלין, ונעצה בטום את אחד ממבטיה העמוקים ביותר. "צא מכאן." "טום?", הוא לחש, משועשע. לפתע, הבחינה לומאלין כי הוא משחק בידו בשרשרת זהב דקה. עיניה התרחבו באי אמון, פחד – ושנאה עמוקה. "אהרוג אותך." "את?", לחש טום. "לא תנסי..." קולו גווע. לרגע אחד ידה האוחזת בשרביט הייתה נחושה הרבה פחות. "הָיַלדה", היא אמרה, קפואה במקומה. "כמובן", ענה טום. "יהיה בסדר". שמץ מקולו הישן גרם לה להסס. אולי הוא לא התכוון. היא הכירה אותו טוב מדי. אבל אז טום הניף את שרביטו. לא נותר מקום להיסוסים. הם פתחו בקרב.

 

[goshdarnit]

שלום סנדרין.

זה לא מה שביקשתי. כתבת דיאלוג שמה שאומרים בו זה מה שנאמר. במקרה יצא שכל רפליקה היא שורה או שתיים. לא זה התרגיל. התרגיל נועד להעביר דיבור לא באמצעות האינפורמציה בטקסט, אלא באמצעות התנהגות. מילה אחת יכולה להגיד הרבה מאוד, כשמה שמסביבה כתוב כמו שצריך - ראי הרבה מאוד מהנסיונות של אנשים בתרגיל הזה. אנשים מעבירים הרבה מאוד בכל מילה שהם אומרים, בעיקר אם כותבים את זה כמו שצריך. נסי שוב, ותכתבי משהו שמתאים לתרגיל, גם אם הוא רק חמש שורות, בסדר?

 

[A.L (boy)]

אני אקפוץ למים.. ../images/Emo13.gif

פרפרים "עכשיו?" "כן". דן יצא מחדר העבודה והשניים התקדמו לכיוון פינת האוכל. הוא הבין שלאסתי יש משהו חשוב לספר לו, אחרת לעולם לא הייתה מפריעה לו בעת כתיבת המחזה עליו שקד בשנה וחצי האחרונות. "תקשיב" פתחה אסתי בביטחון. דן נדרך במקום, פרפרים הציפו את ביטנו והוא רצה שהם יסתלקו. "אני.." אסתי השפילה את מבטה. דן הרים את ידו ואחז בידה. היא השירה את מבטה, ממשיכה את ששיננה מאתמול בלילה. "בהריון" אמר דן, כשחיוך עולה על פניו. אישוניה התרחבו מעט, והיא בהתה בו בפה פעור. קורן מאושר פתח את זרועותיו וחיבק את אישתו. הוא הסיר את משקפיו ומחה את הניצוץ שהצטבר בזווית העין. "אההה..." חלוש בקע מגרונו. הוא עצם את עיניו, מריח את עורה המבושם של אישתו. הפרפרים הסתלקו. וכך בעודם מחובקים לחשה באוזנו "הפלתי". בולעת את הגוש שהצטבר במעלה הגרון, התרחקה אסתי באיטיות מגופו הצנום של דן והביטה בפניו. הם היו חסרי הבעה. לשניות אחדות, נדמה כי הוא לא הרגיש דבר. מן תחושת ניתוק, כאילו שהתודעה שלו משייטת לה במקום אחר, אי שם בחלל. השקט הטריד אותה. הוא שילב את אצבעותיו, והקפיץ אותן בתנועה מעגלית, אחת אחרי השניה. הוא הביט בהן. "אולי.." מלמל, מבטו עדיין שקוע בכפות ידיו, מנסה למצוא את המילים. "בעתיד.." אמר, משיר את עיניו לכיוונה. במוחו התגלגל נאום ארוך שירכך במעט את המכה שנחתה על אישתו. אך לפתע, ראה כי היא מנידה את ראשה לשלילה. תחילה לא היה בטוח, אך ראשה נד ימינה ושמאלה בתנועות קצרות וחדות יותר, ומעיניה האפורות החלו לרדת טיפות שקופות שהחליקו במורד לחיה החיוורת. כעת, הוא הבין. לא היה עוד צורך במילים. חששותיו התאמתו. הוא ידע, שזה נגמר.

 

[goshdarnit]

שלום לך

עמדת בתרגיל ולא עמדת בתרגיל. תרשה לי להסביר. התרגיל הוא לא 'טריק', והמכשול ששמתי הוא לא משהו שצריך למצוא דרכים לעקוף אותו (כמו למשל משפט שלם שמחולק להתחלה, אמצע וסוף שלא נאמרים ברצף. המטרה של התרגיל היא להרגיל *אותך* לרעיונות הבאים: 1 - דיאלוג הוא לא דרך למסור אינמפורמציה. מסירת אינפורמציה הופכת אותו ללא אמין ולחד מימדי. 2 - דיאלוג הוא מערכת יחסים. 3 - הרבה מאוד דיאלוג בחיים נעשה ללא מלים. 4 - מילה אחת מכילה הרבה יותר, אם כותבים לה סביבה נכונה, ואם שמים אותה בקונטקסט הנכון. אני מפנה אותך להרבה מאוד תרגילים בפתיל הזה שעשו את העבודה הזאת יפה. תסתכל מה הם עשו, ותעשה שוב. אל תמצא דרכים יצירתיות לעקוף את ההגבלה. תשמש מה באופן יצירתי, ותמצא דרכים *חדשות* לתת ביטוי לדמויות שלך. ובמקרה שלא הייתי ברור. הנה דיאלוג לדוגמה, שהוא כולו אינפורמטיבי: -בהריון? -כן. -זה טוב? -אולי. זה אינפורמטיבי. אין פה יותר מאשר הרובד האינפורמטיבי. תכתוב מערכת יחסים שבה אנשים מנסים להשפיע זה על זה, פועלים מתוך רגש ועל הרגש. ותסתכל שוב על הדוגמאות האחרות. טוב?

 

[צמרון צף]

חזרתי מחו"ל, והרי דיאלוגי:

דני לקח נשימה עמוקה וצעד לאחור, מתכונן להטיח את עצמו שוב בדלת, אך יוסף נעמד מולו. "לא," אמר בקול שקט ומחה את הזיעה ממצחו. "זוז," אמר דני, מנסה לשוות לקולו רוגע ותקיפות גם יחד. יוסף רק נענע בראשו. "הצילו!" נשמעה שוב הזעקה במפנים. "יוסף!" צעק דני, רועד בחמת זעם. "תחשוב!" צעק עליו יוסף בחזרה, מנסה להניח יד על כתפו. דני התחמק לאחור ונשם עמוקות, מסתכל ישר לתוך עיניו. "אחת," אמר. "השתגעת" סינן יוסף מבין שיניו, מגניב מבטים אל הדלת שמאחוריו. "שתיים," המשיך דני בפנים סמוקות. הפצע ברקתו נפתח שוב, ודם זלג במורד לחיו. יוסף הידק את אגרופיו ופתח את פיו לומר משהו, אך באותו רגע נשמעה צעקה נוספת, חדה וקורעת לב, מתוך החדר. דני נפל על ברכיו, דומע, וניסה לסוכך על אוזניו בכפות ידיו. הצעקה נקטעה בחטף, ויוסף עצם את עיניו לרגע, ראשו מורכן. "בוא," אמר לדני כעבור כמה שניות, והושיט לו יד. דני הרים מבטו אל יוסף, עיניו אדומות מבכי. "למה?!" שאל בקול שבור. יוסף עזר לו לקום. "בוא," אמר שוב. דני נעמד, הבריש את מעילו והכניס את ידו כבדרך אגב לכיס המעיל. לפתע קפא על מקומו. "יוסף," אמר בשקט, והתחיל לחפש בכל כיסיו בקדחתנות. יוסף לא שמע אותו, והמשיך להתקדם בכבדות אל היציאה. "חכה!" הרים דני את קולו. יוסף סב על מקומו במהירות. "מה?" שאל בדאגה. דני החווה במבטו חזרה אל הדלת. "הגביש," אמר. עיניו של יוסף התעגלו ופיו נפער. "חרא!" צעק והיכה על מצחו. "נחזור?" שאל דני, מזועזע כולו. יוסף הרהר רגע, והבלבול על פניו הפך לאיטו לנחישות. הוא העביר את ידיו בשערו, היטיב את בגדיו ולחץ את ידו של דני. "הבטחתי!" אמר לו. דני השפיל עיניו לרצפה. "בהצלחה" לחש, בעוד יוסף נעמד מול הדלת. יוסף שלח אליו עוד מבט אחרון, אמיץ, לפני שרץ וכתפו שלוחה קדימה.

 

[goshdarnit]

הסבר לכולם ולצמרון.

אגב, ברוך שובך. אוקיי, זה הסיפור השלישי ברצף שיש בו בדיוק את אותה בעיה. אז אני אנסה להסביר דברים קצת אחרת. כבר אמרתי שכשלב בהתפתחות שלכם ככותבים אתם חייבים להפסיק לכתוב דיאלוגים אינפורמטיביים. עכשיו אני אוסיף נספח קטן. אנחנו אומנם לא רוצים דיאלוגים אינפורמטיביים, אבל בכל דיאלוג יש *אינפורמציה*. יש בו אינפורמציה של מערכת יחסים, של מה שהיה לפני, של הפעולה שהדמות פועלת, וכן הלאה. מאחורי כל מילה שנמצאת בדיאלוג, יש משהו נוסף. בשורות מסוג "חכה!" או חרא" או "בהצלחה" או "הבטחתי" או "בוא" (כמו בסיפור הנוכחי) יש אך ורק את מה שכתוב. מטרת התרגיל היא להתרגל להביט ולכתוב מעבר. בואו נסתכל על דוגמאות שנכתבו בתרגיל ונראה איך אפשר לעשות את מה שאני מבקש: הנה שורה שגלימפס כתבה: "תסתלקי" סינן, נשען בכל משקלו על הכיסא. לשונו לא צייתה לו, והמילים יצאו מסורבלות. "בוגדת" הוסיף. בואו נניח שאנחנו לא יודעים שום דבר על מה שבא לפני ואחרי. האם קיבלנו הוראה יבשה 'תסתלקי' ודי? האם ה'תסתלקי' שווה ל'חכה' מהדוגמה הזאת? לא, משום שה'תסתלקי', עם המסגרת שנתנה לו, נתנה לנו מצב של שנאה מאוד חזקה, של עוצמה רגשית אדירה. בהחלט היה משהו לפני ואין ספק שהפעולה של הדמות היא לא לגרום לבן אדם השני להסתלק, אלא להעביר תחושת כאב, בקשה לקבל סליחה, נסיון להשיג תגובה חיובית מהדמות השנייה. רואים? עוד דוגמה: אסתר כתבה: "די", ניסה לנחמה, מושך אותה אל חיבוקו. תראו איזה עצמה יש לשורה הזאת, הרבה יותר מהמילה עצמה. העוצמה גם מעבירה וגם נובעת מההיסטוריה בין שתי הדמויות. היא גם מעבירה וגם נובעת מכך שהשניים צריכים להיפרד, וכמה קשה להם. והיא גם מעבירה ונובעת מכמה שהדמויות קרובות זו לזו. עוד דוגמה: J האמיתית כתבה: אבא של שלומי נשף, ושלומי התגמד במקומו עוד קצת. לפעמים אפילו לא צריך מלים. עוד דוגמה: בסוף אותו סיפור J כתבה: אמא של שלומי שמעה את הצעקות, אבא של שלומי חש את האויר נחתך בקול שריקה, ושלומי לא הפסיק לבכות את המלה "די" זמן רב אחרי שהאבא שלו יצא מהחדר. אני: הבאתי כבר את המילה 'די' בדוגמאות פה. האם המשמעות של אותה מילה פה זהה? לא, היא שונה לחלוטין. כי הקונטקסט שונה. כי הסיטואציה ברורה, כי היחסים ברורים, כי ההיסטוריה ברורה, והשימוש במילה כ*פעולה* על הדמות השניה ברור. מלים בדיבור לא מעבירות אך ורק את המשמעות שלהן. דיאלוג שבו קיים רק רובד אחד, שבו המלים מעבירות אך ורק את משמעות המלים, הוא דיאלוג חד מימדי! אנא מכם, תחשבו על זה קצת. תקראו שוב את כל הדוגמאות הטובות, תראו איך טקסט אומר הרבה יותר, תראו איך כל מילה אומרת הרבה מעבר למשמעות המילולית שלה, תראו איך הכותבים השונים בנו את השורה, מה הם שמו לפני, מה הם שמו אחרי, איך הם בנו מסגרת שמעניקה למילה משמעות יותר גדולה מהשמעות המילולית שלה. אנחנו נמשיך לעבוד על הדברים האלה בשני התרגילים הבאים, אבל תשימו לב טוב טוב, בסדר? הדרך היחידה להפנים את זה היא פשוט ללמוד לזהות את זה בכל מקום, לקרוא את הדוגמאות הטובות מספר פעמים, ולפעמים פשוט לזכור אותן בעל פה וללמוד לכתוב ואריאציות שלהן עד שזה יגיע לבד ובאופן טבעי. זה משהו שצריך להכניס טוב טוב לראש. זה משהו שצריך להבין מהבטן. בסדר?

 

[A.L (boy)]

ניסיון שני ../images/Emo101.gif

אמנדה עצמה את עיניה, נאבקת בגופה שלא לבכות. כבר שנים שהיא לא עשתה זאת. תחשבי על האיפור, גערה בעצמה. היא הורידה את הכפפות, והתקרבה אל רעם, מלטפת את רעמתו הפראית בידיה החשופות. היא אחזה במושכות והושיטה אותן לבן. "קח" לחשה. היא הביטה מבעד לפתח המאהל. ג'קי ומיקי בעיצומו של עמוד האש. נותרה עוד כדקה לעלייתה לבמה. "בטוחה?" שאל בן כשהוא עוקב אחר שפת גופה. "לא", השיבה כשהיא מסובבת את פניה, מנסה להימנע ממבטו של רעם. העיניים האלה, העיניים שאומרות כל כך הרבה, העיניים שזועקות לעזרה, כל כך מוכרות, ממש כמו להסתכל במראה. עיניו של מלך החיות שחדרו אל נפשה, מעוררות בה רגעים שטרחה להדחיק אשר פרצו החוצה כמו נהר העולה על גדותיו. היא ירדה על ברכיה, והתקרבה אל פניו המאיימים, עד שהצליחה לשמוע את נשימותיו הכבדות, חשה את האויר נפלט מראותיו. רעם הרים את כף רגלו הדורסנית אל ידה השלוחה של אמנדה. מבלי להסיט את מבטה אחזה ברגלו והעבירה את טפריו באיטיות על צלקת קטנה תחת בגד העור שלה. היא עצרה לרגע, מרגישה את החום אופף את בטנה. היא קמה על רגליה וליטפה את פניו של בן, "לך" אמרה בקול בוטח, ורצה אל הבמה לקול שאגות הקהל, כשהיא מרגישה חופשיה, בפעם הראשונה בחיה..

 

[goshdarnit]

יותר טוב

ואתה יכול עוד יותר טוב. היו ארבע 'שורות' דיאלוג. הראשונה והאחרונה היו מה שביקשתי ("קח" ו"לך"), משום שהם אמרו הרבה מעבר למלים. השנייה והשלישית "בטוחה" ו"לא" לא, משום שהמשמעות היתה בדיוק המשמעות המילולית. הנה שיטה לבדוק את עצמך מכאן והלאה: אם הטקסט אומר בדיוק את מה שהתכוונת להגיד, סימן שפישלת. אני רוצה להגיד את זה שוב: אם המשמעות המילולית של הטקסט בדיאלוג אומרת את כל מה שהיה לדמות להגיד, פישלת. טקסט אומר יותר. או, לחילופין, טקסט אומר פחות. אנשים לא אומרים בדיוק מה שהם מתכוונים. הם הולכים מסביב, הם עוקפים, הם בורחים, הם מתחמקים. השתפרת. נסה שוב. ותעבוד כך: שום דבר הוא לא במאה אחוז כפי שהוא נראה.