תרגיל כתיבה:

תרגיל כתיבה:

לגרום לנו לחבב את הגיבור שלכם (לא בטוחה בקשר ל"להזדהות איתו" כי אני לא בהכרח חייבת להזדהות איתו, אבל חשוב לאהוב את הגיבור).

תכתבו קטע קצר (עמוד או כמה עמודים או אם אין כוח אז כמה פסקאות) ומי שיקרא את הקטע שלכם ינסה להבין באיזו טכניקה השתמשתם ואיך בדיוק גרמתם לנו לחבב את הגיבור.

מקווה שזה יחייה קצת את הפורום.
 

godright

New member
הו, סוף-סוף אתגר

משהו שייתן עניין, בשעה שאני מכלה את ימי (בעיקר לילותי) במלחמתי בזמן ובכוח המשיכה לאדמה.
האתגר הגדול יותר הוא לשבת לכתוב. דבר ראשון נראה איך אני פותר את זה
 

ויימס

New member
בשלב הזה רק הקב"ה יכול לעזור לי.


אני אגרד במעמקי מוחי המרקיב ואראה מה אני יכולה לעשות.
 

godright

New member
הרוג אותי ברכות

זה היה יום מזופת כזה.
בכל יום היה יוסף שלימזל, אבל היום נראה שהתעלה על עצמו.
זה התחיל בפצע מסכין הגילוח, המשיך במריבה עם החתול על חולצת העבודה.
כשירד סופסוף לחניה, היה עצבני חתוך ושרוט.
&nbsp
הוא הכניס את גביש הזיכרון לתא והנהג התגבש.
כרגיל הנהג היה רוטן וממורמר, הוא נסע אחורה בכזו מהירות, מתעלם מהרכב שנסע אותה שעה בכביש.
הרכב של יוסף כנראה לא הסכים להתעלם, המכה הייתה מהירה וקשה, הוא נעצר על ידי כיס האוויר. זה אולי מציל חיים, אבל בהחלט לא מציל ארוחת בוקר.
תוך כדי שניגב את שאריות הארוחה מבגדיו, רמז יוסף לנהג להמשיך לנסוע, אבל הנהג התעקש לצאת ולבדוק מה הנזק לרכב.
את יוסף זה לא עניין, עוד מכה פחות מכה, הוא ידע שבכל מקרה אחוזי הסיכויים למכור את הטרנטה הזאת מסתכמים באפס מוחלט.
בעל הרכב השני כבר התחיל בנסיעה, הנהג נכנס רוטן "ראית מה זה מטורף? מי נתן לו רישיון?"
יוסף התעלם כולו תקווה שהוא לא צריך לשלם, ההודעה שקיבל מהבנק, פוצצה את הבועה הזו:
"בעקבות פגיעת רכב מספר ט34C ברכב מספר ע9R3מ7> הורדנו מחשבונך סך של אלף שקל קנס, על נהיגה פרועה. כמו כן מוחות הביטוח הגיעו למסקנה שהנזק כולו עלייך, לכן ירד מחשבונך סך כולל של שלושים ושבע אלף, כפיצוי הן לרכב הן לנהג והן לבעל הרכב.
בתודה והערכה ובתקווה שתישאר איתנו,
שלך לנצח הבנק היחיד"
&nbsp
כשהגיע יוסף לדואר, הסתכל עליו מנהל הסניף בחצי מבט "עוד פעם אחת תבוא ככה ואתה מפוטר!"
&nbsp
יוסף העביר את הכרטיס שלו ולקח את החבילה שיצאה מהשרוול.
זו הייתה קופסת עץ מעוטרת בגילופי חתולים.
'לא המסלול הזה עוד פעם' הוא תפס את ראשו בידו הפנויה.
ההוראות היו ברורות. פעם בחודש הוא היה צריך לקחת את הקופסה המוזרה, להסתובב בין בתי הקברות בעיר, ולבסוף להניח אותה במדרגות בית הקרקע האחרון.
&nbsp
בבית הקברות הראשון, שם יוסף לב כשהפעם הקופסה זזה יותר משאר הפעמים.
&nbsp
בהתרסה של רגע, החליט יוסף, להשאיר את הקופסה בבית הקברות ולחזור הביתה,
הוא יחזור בערב וייקח את הקופסה לבית הקרקע, ויסיים יום עבודה.
&nbsp
כשהגיע לביתו, נפל שדוד על המיטה, כאילו עבד יום שלם. לפתע הוא חש מועקה כבדה בחדר. הוא התעורר בבעתה. על המיטה עמד החתול שלו.
הוא הבטיח לעצמו אלף פעם למצוא זמן לקרוא לחתול שם. כעת הוא פשוט קרא לו חתול.
"הבהלת אותי חתול, אתה מוכן לרדת מהמיטה שלי?"
הוא כבר בא להמשיך לישון כשהחתול ענה "לא! אני לא ארד מהמיטה שלך. אתה תצטרך להסביר לי למה לא סיימת את הסיבוב היום"
החתול שילב את כפותיו הקדמיות ונעץ בו מבט מצפה.
"אני חולם" קבע יוסף, שריטה חדה הוכיחה לו שטעה.
"אתה לא חולם, אבל אתה בצרות. עכשיו הוא יגיע, וככה זה יגמר"
"מי זה הוא?" נבעת יוסף.
"מוות"
ואיך שסיים חתול את דבריו ערפל כבד כיסה את החדר.
דמות לבושה ברדס שחור אוחזת חרמש מעוקל התגשמה לפניו.
"נכשלת במשימתך, יוסף" הקול היה עמוק ומילא את החדר.
"תשע בתי קברות, כל חודש תשעת אלפים מתים" מוות עצר והשתעל.
"סליחה, נתקע לי משהו בגרון" הוא כחכח כמעט נחנק.
"איפה הייתי? אה כן, אלף חתולים, תשע נשמות לחתול"
יוסף היה מבועת מכדי לעקוב אחרי הדברים.
"מה אתה רוצה ממני?"
"נשמה חיה אחת שווה כמעט כמו תשע אלף נשמות מתות"
"אתה רוצה להרוג אותי?"
"כן"
"אני לא רוצה למות"
"למה?"
"מה זאת אומרת למה? אני רוצה לחיות!"
"זה פרט שולי"
יוסף הבין שאין לו עוד מה להתווכח.
"בסדר שיהיה"
מוות הושיט את שרוול שמאל, כפה פרוותית וגדולה יצאה החוצה, יוסף נרגע כשחש את חומו של מוות משתלט על גופו. הוא הודה למוות בראשו על העדינות ואז הרגיש איך נשמתו נמשכת מגופו, מתפרקת לאלפי רסיסים שעפו לכל עבר.
כעבור דקה כשנשמתו הזינה תשעת אלפים חתולים שונים, הרגיש יוסף בפעם הראשונה שלם.
&nbsp
 

ויימס

New member
ספויילר...


הטקטיקה שלך הייתה גרימת סבל רב לגיבור.
&nbsp
למה הוא צריך לאסוף נשמות של חתולים?

&nbsp
"תודה שבחרת בנו, הבנק היחיד."
 

godright

New member
נשמות עבור חתולים

מה באמת חשבת שכל התשע נשמות שייכות להם?
 

godright

New member
בעיקרון התחלתי סיפור אחר

אבל אז ראיתי שהוא מתארך, והוא יותר יתאים לתחרות של עולמות. אז עברתי לתוכנית ב' (כמה שזה לא נשמע טוב בעברית
)
 
נראה לי התפזרת קצת, אבל אני מסכימה

עם ויימס בקשר לטקטיקה.
התפזרת כי התחלת מזה שלגיבור היה יום קשה (וזה טוב) ואז המשכת לכיוון אחר (קומי) וזה כבר סיפור אחר...
 

godright

New member
כולם צודקים

הטקטיקה של הסבל, הייתה כדי לגרום לאהוב את הגיבור.
זה לא אומר, שהסיפור לא יכול להיות קומי.
אצל טרי פראצט, או דאגלס אדאמס, אין גיבורים סובלים?
 

ויימס

New member
אבל האם אתה אוהב אותם כי הם סובלים?

או שאתה מזדהה איתם כי הם סובלים?
 

godright

New member
סימפטיה או אמפטיה

אני חושב שאני אהבתי במדריך בעיקר את ארתור ואת מרווין.
לא הזדהיתי עם אף אחד מהם.
&nbsp
 

ויימס

New member


הסמל נכנס לאוהל. הם הרימו אליו את מבטם.
"אלה רק אנחנו בינתיים," הוא אמר. "אין אף אחד אחר בצד הזה של ההר שלא מת, או..." הוא נאנח. "לא מת."
"מה זאת אומרת אין אף אחד?" הסג"מ חיכך את מצחו בידו. "לא יכול להיות! ניסית ליצור קשר עם המפקדה?" זאת הייתה הפעם השלישית שהסג"מ שאל את השאלה הזו.
"או שהם לא יכולים לשמוע, או שהם לא יכולים לענות," אמר הסמל.
"המטומטמים האלה הורידו את חליפת המגן שלהם! אני לא אמרתי להם לעשות את זה!" הוא הביט בסמל בעיניים אדומות, "תכתוב בדו"ח שלך שאני לא אחראי."
"בטח," הסמל הנהן, למרות שהוא לא חשב שמישהו יזכה לקרוא את הדו"ח.
הטוראי משך באפו. "שולץ לבש חליפת מגן וזה לא עזר לו."
"זה רב"ט שולץ בשבילך, ושתוק!" הסג"מ הזעיף את גבותיו.
רב"ט שולץ היה קשור למיטה ומעט ריר שחור נטף מזוית פיו. הוא בהה. שיפור לעומת הרגע שבו הוא צעק בשפה שהם לא יכלו להבין, וניסה לנשוך את הסמל.
לא רק ההר הזה, חשב הסמל. כל הכוכב הזה. אין כאן אף אחד חוץ מאיתנו שלא מרייר טינופת וצועק ג'יבריש, וזה באמת רק עניין של זמן. אני יודע את זה, אבל זה לא עוזר.
"תקשיב," הוא כרע ליד הטוראי. הוא חיכה מעט, כי תזמון היה חשוב. "הכל יהיה בסדר." והוא יכל לראות שהטוראי באמת האמין.
 
לא ברור מי הגיבור ואת מי צריך לחבב

בהתחלה זה נראה כמו הסמל, כי הסיפור מתחיל ממנו. אבל אין בו משהו שגורם לי לחבב אותו אז הנחתי שזה שולץ כי הוא שוכב גוסס על המיטה. אבל אז הסיפור שוב חוזר אל הסמל. אז מי הגיבור?
 

godright

New member
אני חולק על כבודה

ברור שהסמל הוא הגיבור. למרות שהוא דמות שטוחה.
הוא מועצם ומאופיין, על ידי אנלוגיה ניגודית, של כל הנוכחים.
הדבר היפה פה גם אם לא הייתה כוונה (ואני חושב שכן)
זה שלאף אחד אין שם, חוץ משולץ שנפגע. גאוני.
 

ויימס

New member
כמובן שזה היה מכוון! אני גאון!


התכוונתי לכך שלאף אחד מהם אין שמות. הם הרבה אנשים במעט זמן ורציתי שהם יהיו מובחנים בקלות, אז נתתי להם את הדרגה שאנחנו משייכים באופן סטריאוטיפי לצורת ההתנהגות. לשולץ כן התפלק שם בשביל לאפשר לטוראי להיות מבוהל ולסג"מ להיות מניאק כאשר הם מדברים עליו.
 

ויימס

New member
האדם שמנק. מבטו הסיפור מסופר.

אפילו שולץ מאופיין מנק. מבט של הסמל (הוא ניסה לנשוך אותו)
&nbsp
מבחינה של מה גורם לקורא לחבב דמות, השאלה היא מי הקורא. למשל, בהפרש זמן של 10 שנים עברתי משנאה לאהבה לגבי אותה הדמות, פשוט כי אני כבר לא אותו האדם שהייתי. (הדמות היא וטינארי, if you have to ask. "לא שאלנו." "נו, אז תקחו מפה את הכבשים שלכם, אם כבר!")
&nbsp
בייסיקלי ניסיתי ליצור דמות שהיא אדם שהייתי מחבבת במציאות, בלי לרמות, מישהו שהוא טוב לב והגון ורגוע כשכולם מסביבו מתחרפנים.
&nbsp
אבל אני יודעת שאת אוהבת דמות שפשוט סובלות הרבה, אז, ווטאבר, הוא נאנס בילדותו והמשפחה שלו הייתה ענייה ו(פיהוק) הוא נלחם כדי להשיג כיכר לחם ואז קטעו לו את היד והרגו לו את הכלב.
&nbsp
 
ולמה את חושבת שאני אוהבת דמויות שסובלות?

הצעתי את התרגיל הזה בשביל לראות איך אנשים כותבים דמויות שאנחנו מחבבים, ולא חייבים דמות שתסבול. אני למשל מאוד אוהבת את ללוש מקוד גיאס והוא בחור מקובל ולא סובל בכלל. אז לא. את לא חייבת להרוג את כל המשפחה שלו בשביל שאני אוהב אותו. אני לא זוכרת את וטינארי, תני לי משהו מעכשיו.
מישהו הגון , טוב לב ורגוע אלה תכונות טובות אבל לא הרגשתי את הסמל סימפטיה.
 
למעלה