הרוג אותי ברכות
זה היה יום מזופת כזה.
בכל יום היה יוסף שלימזל, אבל היום נראה שהתעלה על עצמו.
זה התחיל בפצע מסכין הגילוח, המשיך במריבה עם החתול על חולצת העבודה.
כשירד סופסוף לחניה, היה עצבני חתוך ושרוט.
 
הוא הכניס את גביש הזיכרון לתא והנהג התגבש.
כרגיל הנהג היה רוטן וממורמר, הוא נסע אחורה בכזו מהירות, מתעלם מהרכב שנסע אותה שעה בכביש.
הרכב של יוסף כנראה לא הסכים להתעלם, המכה הייתה מהירה וקשה, הוא נעצר על ידי כיס האוויר. זה אולי מציל חיים, אבל בהחלט לא מציל ארוחת בוקר.
תוך כדי שניגב את שאריות הארוחה מבגדיו, רמז יוסף לנהג להמשיך לנסוע, אבל הנהג התעקש לצאת ולבדוק מה הנזק לרכב.
את יוסף זה לא עניין, עוד מכה פחות מכה, הוא ידע שבכל מקרה אחוזי הסיכויים למכור את הטרנטה הזאת מסתכמים באפס מוחלט.
בעל הרכב השני כבר התחיל בנסיעה, הנהג נכנס רוטן "ראית מה זה מטורף? מי נתן לו רישיון?"
יוסף התעלם כולו תקווה שהוא לא צריך לשלם, ההודעה שקיבל מהבנק, פוצצה את הבועה הזו:
"בעקבות פגיעת רכב מספר ט34C ברכב מספר ע9R3מ7> הורדנו מחשבונך סך של אלף שקל קנס, על נהיגה פרועה. כמו כן מוחות הביטוח הגיעו למסקנה שהנזק כולו עלייך, לכן ירד מחשבונך סך כולל של שלושים ושבע אלף, כפיצוי הן לרכב הן לנהג והן לבעל הרכב.
בתודה והערכה ובתקווה שתישאר איתנו,
שלך לנצח הבנק היחיד"
 
כשהגיע יוסף לדואר, הסתכל עליו מנהל הסניף בחצי מבט "עוד פעם אחת תבוא ככה ואתה מפוטר!"
 
יוסף העביר את הכרטיס שלו ולקח את החבילה שיצאה מהשרוול.
זו הייתה קופסת עץ מעוטרת בגילופי חתולים.
'לא המסלול הזה עוד פעם' הוא תפס את ראשו בידו הפנויה.
ההוראות היו ברורות. פעם בחודש הוא היה צריך לקחת את הקופסה המוזרה, להסתובב בין בתי הקברות בעיר, ולבסוף להניח אותה במדרגות בית הקרקע האחרון.
 
בבית הקברות הראשון, שם יוסף לב כשהפעם הקופסה זזה יותר משאר הפעמים.
 
בהתרסה של רגע, החליט יוסף, להשאיר את הקופסה בבית הקברות ולחזור הביתה,
הוא יחזור בערב וייקח את הקופסה לבית הקרקע, ויסיים יום עבודה.
 
כשהגיע לביתו, נפל שדוד על המיטה, כאילו עבד יום שלם. לפתע הוא חש מועקה כבדה בחדר. הוא התעורר בבעתה. על המיטה עמד החתול שלו.
הוא הבטיח לעצמו אלף פעם למצוא זמן לקרוא לחתול שם. כעת הוא פשוט קרא לו חתול.
"הבהלת אותי חתול, אתה מוכן לרדת מהמיטה שלי?"
הוא כבר בא להמשיך לישון כשהחתול ענה "לא! אני לא ארד מהמיטה שלך. אתה תצטרך להסביר לי למה לא סיימת את הסיבוב היום"
החתול שילב את כפותיו הקדמיות ונעץ בו מבט מצפה.
"אני חולם" קבע יוסף, שריטה חדה הוכיחה לו שטעה.
"אתה לא חולם, אבל אתה בצרות. עכשיו הוא יגיע, וככה זה יגמר"
"מי זה הוא?" נבעת יוסף.
"מוות"
ואיך שסיים חתול את דבריו ערפל כבד כיסה את החדר.
דמות לבושה ברדס שחור אוחזת חרמש מעוקל התגשמה לפניו.
"נכשלת במשימתך, יוסף" הקול היה עמוק ומילא את החדר.
"תשע בתי קברות, כל חודש תשעת אלפים מתים" מוות עצר והשתעל.
"סליחה, נתקע לי משהו בגרון" הוא כחכח כמעט נחנק.
"איפה הייתי? אה כן, אלף חתולים, תשע נשמות לחתול"
יוסף היה מבועת מכדי לעקוב אחרי הדברים.
"מה אתה רוצה ממני?"
"נשמה חיה אחת שווה כמעט כמו תשע אלף נשמות מתות"
"אתה רוצה להרוג אותי?"
"כן"
"אני לא רוצה למות"
"למה?"
"מה זאת אומרת למה? אני רוצה לחיות!"
"זה פרט שולי"
יוסף הבין שאין לו עוד מה להתווכח.
"בסדר שיהיה"
מוות הושיט את שרוול שמאל, כפה פרוותית וגדולה יצאה החוצה, יוסף נרגע כשחש את חומו של מוות משתלט על גופו. הוא הודה למוות בראשו על העדינות ואז הרגיש איך נשמתו נמשכת מגופו, מתפרקת לאלפי רסיסים שעפו לכל עבר.
כעבור דקה כשנשמתו הזינה תשעת אלפים חתולים שונים, הרגיש יוסף בפעם הראשונה שלם.