תרגיל דם 1
אני חושב שהיום אני אעשה את זה. תכננתי כבר מה אני אגיד, פחות או יותר. זה ממילא לא ממש משנה, תמיד אומרים שעדיף להיות ספונטני. זה כבר השיעור האחרון. עוד יום לימודים משמים עומד להגיע אל קיצו. אבל היום זה יום מיוחד! היום אני אדבר איתה על זה. אני יושב עכשיו על הכסא, סמוך לשולחן שלי בכיתה, סמוך לקיר. היא יושבת כמה מטרים בצד. לידי יושב חברי לשולחן, אבל אני לא ממש מתייחס אליו, או אל השיעור(החומר ממילא לא קשה מדי). במקום זאת, אני מהרהר במתח מדוד על מצב העניינים. היא לא כמו כולן, לא כמו שאר הבנות. היא לא שטחית, לא מתעניינת רק בבגדים או שטויות כאלו. היא לא הולכת עם הזרם. היא אפילו נראית די נחמד, אני חושב, כן. למה לא? שאני מכולם אתחיל לחשוב על נושאים חסרי חשיבות כאלו? היא נראית בסדר גמור. ואפילו דיברתי איתה. אני, ובת, ודיברנו. היה מאוד נחמד. היא מוצאת חן בעיני, ואוהבת כמה דברים שאני אוהב... לא רציתי למהר כל-כך, אבל סיגל הזאת -אוייש- סיגל הזאת הייתה חייבת לציין לאוויר העולם שאנחנו מתאימים באוזני שנינו. כמובן שהתעלמנו, אבל בטוח שזה רק מתוך מבוכה. היא בטח תרצה אותי. היא לא כמוהן. היא תראה למה אני יותר טוב ממרבית(מרבית? למה אני מצטנע? מכל!) הבנים שיש פה. אני חכם, ומצחיק, וצנוע(זה לא שאני חושב בקול רם או משהו) ואני אפילו נראה טוב(לא שזה חשוב). ואני יכול להיות חבר טוב מאוד. אני יכול. מגיע לי להיות, לעזאזל! אחרי כל השנים האלה ביסודי ובחטיבה, כשרוב האנשים שמו אותי ללעג, למרות שאני(!) לא עשיתי להם כלום. אחרי שכל הבנות התעסקו עם ה"מקובלים" וה"מופרעים" ועם השד יודע מי. חה. לא יודעות מה הן הפסידו. נו, טוב. גם אני לא רציתי אותן במיוחד. לא את כולן. אבל עכשיו זה כבר תיכון, עכשיו זה שונה. אני בכלל רוצה חברה? אני מניח שזה יהיה נחמד...נחמד! זה יהיה מדהים. חברה? אני? לא יאומן. בטח יהיה נורא כיף לנשק אותה... צריך לסדר את המחשבות. תיכף נגמר השיעור- אני חושב שאני הולך לדבר איתה. הנה, הגיע הצלצול. אנשים מתחילים לארוז את הדברים, להתחיל לצאת מהכיתה. חברי לשולחן אורז גם הוא, זורק לי כמה מילים, אני משיב לו. כדאי שאני גם אארוז, ביינתיים. הנה, הכיתה מתרוקנת- והיא עדיין פה, מכניסה את הציוד הלימודי לתיק. עכשיו, שלומי, תעשה את זה- עכשיו! אני הולך לכיוונה, כאילו בצורה אוטומתית. לא לגמרי מחליט באופן מודע לעשות את זה, אלא יותר מבצע את המדיניות עליה החלטתי כבר קודם. הנה, אני לידה. היא עומדת בסמוך לכסאה, מתכופפת מעט על מנת להכניס איזשהו ספר. עכשיו. אני מתכופף אליה. "אהה...ליאת?", אני פונה אליה, יוצר מגע. זהו- מאוחר מדי להתחרט. עשית את זה, שלומי! "כן?", היא פונה אליי, מופתעת מעט. הפתעה שמחה? מוקדם מדי לשפוט. כנראה שכן. "רציתי לדבר איתך על משהו", אני אומר לה. היא כבר הכניסה הכל לתיק ושמה אותו עליה, אנחנו מתחילים ללכת לכיוון היציאה מהכיתה. "באמת? דבר.", היא מחייכת. טוב, טוב מאוד. מסביב עדיין יש כל מיני ילדים מהכיתה העושים דרכם החוצה. אני לא מוטרד מהם כרגע- הם בטח לא יכולים לשמוע על מה אנחנו מדברים, וממילא לא יבינו הכל מקטעי משפטים. "את זוכרת, לפני כמה ימים כשדיבנו וזה, ואז..ואז סיגל באה ואמרה שאנחנו מתאימים?"- זהו, עשיתי את זה. מה, זה הכל? "המממ..", משמיעה ליאת בהיסוס. "כן, זה...כן, אני זוכרת, למה?". מה זאת אומרת למה? "רציתי לדעת מה את חושבת על זה". אנחנו כבר במסדרון. הבנתי מה היא עושה, זה בטח מן משחק כזה. "לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה", היא אומרת. מוזר, אני הקדשתי לזה הרבה מחשבה. "אל תדאג שלומי, היא לא תגיד דברים כאלה יותר". היא... לא?... מה הקשר? "אה?", פלטתי בטיפשות. מדרגות. אנחנו יורדים לקומה התחתונה של בית הספר. אנשים מסביב. איך הגענו לפה כל-כך מהר? "תראה..בוא רק נגיד שאני יודעת על החיים הפרטיים שלה כמה דברים שהיא לא תרצה שאחרים ידעו. ממש לא כדאי לה לצאת ביציאה כזאת שוב". למה היא מדברת על סיגל עכשיו, לעזאזל? סיגל לא מעניינת אותי, את מעניינת אותי. "אה..", אני משמיע שוב. ממתי יכולות ההבעה המילולית שלי לוקות בחסר? הנה היציאה מבית הספר. היא בטח לא הבינה למה התכוונתי, אבל אני לא אתן להזדמנות הזאת לחמוק לי מבין הידיים. "אוקיי, אני אגיד את זה שוב", אני אומר לה. "סיגל אמרה ש...את יודעת, שאנחנו מתאימים. ואני..אני חשבתי שאולי זה נכון. מה את חושבת?". עוברת רק שנייה אחת, אולי פחות. "לא". לא? "לא?"- "לא". מה זאת אומרת לא? היא לא רוצה אותי? איך זה יכול להיות? אבל אני חשבתי ש..."תראה, אני בנאדם שקל למצוא דברים לדבר איתו, אתה מבין? אבל זה לא אומר שיש יותר מזה". עכשיו היא מנסה להיות נחמדה, לתת עצות לעתיד. יצאנו משער בית הספר. היא לא רוצה אותי. לעזאזל! אבל זה טיפשי... מי ירצה אותה אם לא אני?? היא מוזרה...ו..ו..אני לא מבין! "אני... מבין", אני אומר לה. "החיים מסובכים", היא אומרת לי, מבטה משועשע, או שרק נדמה לי? החוצפה שיש לה. "כן, שמתי לב", אני אומר בסרקזם מוסווה. "זה לא אישי", היא מוסיפה. בטח שזה לא אישי- כלומר, זה לא שהיא לא רוצה אותי ספציפית, העניין הוא בזה שהיא לא רוצה את כל האנשים שהם אני בצורה הרבה יותר כוללנית. אני חייב להשתלט על העניין הזה. "תראי...המממ.. בכל מקרה, למה שלא נמשיך לדבר, את יודעת, סתם ככה?" כן, אני אצא מזה בכבוד. "כן, סבבה, אין בעיה", היא אומרת לי, "נדבר". והיא עולה לאוטובוס. נדבר, כן. אבל את לא תנשקי אותי נכון? לא תגידי לי שאת אוהבת אותי, נכון?! אני עומד שם לשנייה, אנשים מסביבי, ומתחיל ללכת הבייתה. נדבר, כן. אני בקושי יכול לחכות. זה ממש לא הלך כמו שתכננתי.
בלי קשר, אני לא לגמרי מסכים. לדעתי יש שינוי מסויים בין שיטות שונות, כמו שיש הבדלים מסויימים בין ז'אנרים שונים בסדרות טלוויזיה. לא כולם משתמשים באותן תנועות מצלמה, אותו מבנה תפאורה, וכן הלאה. אני לא מדבר רק על דברים משניים, אלא על קיצוניות כמו ההבדל שבין תוכנית מערכונים ל-ER. כמובן שיש מספר גורמים מאחדים, אבל דווקא ספציפית בז'אנר שאליו אני מכוון אני משתמש בשיטות שונות לריתוק הקוראים. למעשה, זה -כל- הקונספט של ז'אנר ה-"מגניבות", אם נקרא לו כך. בוודאי שבאופן הזה אני עוקף את הצורך להתאמץ ולהפעיל דינמיקה בין הדמויות, אבל לכן אני כאן, כדי ללמוד להתאמץ. בגלל זה גם אמרתי שזאת היתה הטעות הבסיסית שלי, להביא בדיוק את הז'אנר שלא מתאים לתרגיל כזה.