goshdarnit
New member
מי-צו-יין!
הרבה גילויים, מהפכים ופתיחות. יש עומק לדמויות והיסטוריה. מרשים. כואב לי הלב להציע לשנות משהו, ולכן אני אציע סצנה לגמרי אחרת. ולמה בכלל אני מציע משהו אחר? כי המטרה שלי פה היא אמנם להכניס הרבה מהפכים וכו', אבל אני מעדיף, לשם התרגיל, שהמהפכים יהיו קשורים ל*יחסים* בין שתי הדמויות. פעם היד של זאת על העליונה, פעם יד של השנייה. פעם הדינמיקה ביניהם נראית כמו במערכת יחסים של חבר-חברה, פעם במערכת יחסים של אמא-בת, פעם זאת פשוט קנאה. אני מנסה לעבוד על הרובד האנושי ועל השינויים במערכת היחסים, ב*דינמיקה* שבין שתיהן. אז רציתי להציע סצנה חלופית (אל תשני את זה, היא מצויינת). בואי ניקח את שתי הדמויות האלה (או אחרות) ונניח שהן נפלו לבור (או למשהו אחר) ככה ששתיהן כלואות בפנים ואין דרך לצאת. ובואי נניח שעכשיו הן מבלות כמה ימים ביחד, או לפחות משוכנעות שהן יהיו כמה ימים ביחד, ושאולי הן ימותו פה. כל מה שנותר לי לשחק איתו זה הדינמיקה המתחלפת של הדמויות, ולשחק עם זה כמה שיותר, להכניס כמה שיותר גיוון. רוצה לנסות?
הרבה גילויים, מהפכים ופתיחות. יש עומק לדמויות והיסטוריה. מרשים. כואב לי הלב להציע לשנות משהו, ולכן אני אציע סצנה לגמרי אחרת. ולמה בכלל אני מציע משהו אחר? כי המטרה שלי פה היא אמנם להכניס הרבה מהפכים וכו', אבל אני מעדיף, לשם התרגיל, שהמהפכים יהיו קשורים ל*יחסים* בין שתי הדמויות. פעם היד של זאת על העליונה, פעם יד של השנייה. פעם הדינמיקה ביניהם נראית כמו במערכת יחסים של חבר-חברה, פעם במערכת יחסים של אמא-בת, פעם זאת פשוט קנאה. אני מנסה לעבוד על הרובד האנושי ועל השינויים במערכת היחסים, ב*דינמיקה* שבין שתיהן. אז רציתי להציע סצנה חלופית (אל תשני את זה, היא מצויינת). בואי ניקח את שתי הדמויות האלה (או אחרות) ונניח שהן נפלו לבור (או למשהו אחר) ככה ששתיהן כלואות בפנים ואין דרך לצאת. ובואי נניח שעכשיו הן מבלות כמה ימים ביחד, או לפחות משוכנעות שהן יהיו כמה ימים ביחד, ושאולי הן ימותו פה. כל מה שנותר לי לשחק איתו זה הדינמיקה המתחלפת של הדמויות, ולשחק עם זה כמה שיותר, להכניס כמה שיותר גיוון. רוצה לנסות?
כתבת: "אתה לא תעשן." אמר לו בשקט. "לא באוטו שלי." בנו הביט בעיניו. "בסדר." אני: מצויין! מאוד עדין, מאוד בשקט, שינית לחלוטין את מצב הרוח הכללי. אמין, שקט, יפה. ואז: הוא בא לפתוח את דלת המכונית, כשאביו נעל את הדלתות. "תן לי לצאת!" "אף אחד מאיתנו לא יוצא מכאן לפני שיסתיים הדיון הזה." אני: הסיטואציה השתנתה לחלוטין, הדינמיקה השתנתה. יפה מאוד. ואז: "אני שונא אותך! שונא אותך ואת אמא ואת כולם! אני שונא את כל האנשים האלה שחושבים שהם יודעים טוב יותר ממני מה טוב לי ואיך אני צריך להתנהג! אני שונא את כולכם! הלוואי שתמותו!" אני: התפרצות של רון, שיא מבחינתו. ואז: הסתירה באה לו בהפתעה. הוא היה המום לרגע. אני: מצויין! בבת אחת, ובאופן טבעי לחלוטין, שוב השתנתה לחלוטין הדינמיקה. ותחשבו כמה דברים אנחנו הקוראים מסיקים מכל אחד מהשינויים האלו, על הדמויות, על ההיסטוריה שלהם ועל מיש הם באמת. מיד אחרי זה, אגב, כתבת: "אתה חייב להתעשת, רון. אתה לא יכול לדבר אלי ככה." את זה את לא צריכה. הסטירה אומרת את שני המשפטים האלה, והרבה יותר. שני המשפטים הספציפיים האלה מחלישים את הסטירה. ואז: הוא הביט בעיניו של אביו, " אתה פחדן. פחדן עלוב. כל מה שאי פעם אמרת לי- כל מה שחשבתי שאני יודע על עצמי- היה שקר. בגללך." אני: אומץ אמיתי. זה שונה לגמרי מההתפרצויות שלו קודם. ואז: האיש שלא היה אביו הרכין את ראשו. הוא שתק רגע ארוך, וכשהרים שנית את מבטו, היו עיניו אדומות ומלאות כאב. אני: האבא נמצא במקום חדש לגמרי. (אגב, כדי להבהיר לנו שהוא אבא שלו, לא היית צריכה לכתוב פעמיים קודם "אני אבא שלך". לא צריך.) ואז: הוא חשב על שרון. על עיניה הכחולות המחייכות, על הקול הרך, על השיחות השקטות אל תוך הלילה. הוא ידע שלעולם לא יוכל לאהוב אחרת ממנה. "אתה לקחת ממני את שרון." אני: זה מעמיק את המצב הקיים. בפעם הראשונה בחייהם השניים פותחים את הכל ואומרים את האמת. ואז: שתיקה ארוכה. רק טרטור המנוע עמד באוויר בשעה שהאיש שחשב לאב משך רוב חייו סיים לבכות ומחה את פניו בידו. אני: זה מדבר בעד עצמו. הדינמיקה השתנתה. היית יכולה להכניס פה, אם האבא נבוך או לא (שגם זה מוביל לשתיקה), או לתת להם להגיד עוד כמה דברים שהם לעולם לאל אמרו. אבל זה טוב ככה. ואז: "אתה חושב שתוכל לסלוח לי?" רון שתק. אני: תלות הפוכה.האבא תלוי בבן. ואז: הוא הדליק את הרדיו והגביר את המוזיקה. מבעד לחלון העיפה הרוח ענן של אבק וטישטשה את הנוף. הם נסעו. אני: זאת בריחה (שלהם, לא שלך). היו שם שני קטעים מדהימים באמצע, אותם ציינתי. עבודה מצויינת.