אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
תרומת איברים
- פותח הנושא לקשמי
- פורסם בתאריך
תלוי.
תרומת אברים - כמדומה שנוגע הדבר בהצלת חיים שהוא הערך העליון ביותר ביהדות. אך יש להבדיל: לגבי אברים שלוקחים מאנשים חיים כדוגמת כליה ומח עצם, התורם מקיים בזה מצווה יהודית ומוסרית ממדרגה ראשונה. ידוע סיפור השתלת הכליה אצל ח"כ אברהם רביץ מ"יהדות התורה" שילדיו "רבו" מי יזכה לתרום לאביהם כליה, ובסוף ערכו גורל על כך. הבעיה מתחילה במקרה שלוקחים "אברים חיוניים" כדוגמת לב וכבד. במקרים אלו האבר צריך להיות "חי", דהיינו להוציא אותו מגוף התורם בעודו חי, כשברור שלאחר הוצאתו - התורם ימות. במקרה כזה הרי יש כאן מעשה הריגה של אדם אחד על מנת להציל את חברו - דבר הנוגד בצורה מוחלטת את ההלכה וגם את המוסר האלמנטרי, כי הרי כל עוד האדם חי, הגורם למותו יחשב רוצח. לפי זה, הדיון צריך להיות על: קביעת רגע המוות. בהקשר זה, מומלץ לקרוא את הפרק "ניתוחי מתים והשתלת אברים" בספרו של הרב מרדכי נויגרשל "למה הם שונים".
תרומת אברים - כמדומה שנוגע הדבר בהצלת חיים שהוא הערך העליון ביותר ביהדות. אך יש להבדיל: לגבי אברים שלוקחים מאנשים חיים כדוגמת כליה ומח עצם, התורם מקיים בזה מצווה יהודית ומוסרית ממדרגה ראשונה. ידוע סיפור השתלת הכליה אצל ח"כ אברהם רביץ מ"יהדות התורה" שילדיו "רבו" מי יזכה לתרום לאביהם כליה, ובסוף ערכו גורל על כך. הבעיה מתחילה במקרה שלוקחים "אברים חיוניים" כדוגמת לב וכבד. במקרים אלו האבר צריך להיות "חי", דהיינו להוציא אותו מגוף התורם בעודו חי, כשברור שלאחר הוצאתו - התורם ימות. במקרה כזה הרי יש כאן מעשה הריגה של אדם אחד על מנת להציל את חברו - דבר הנוגד בצורה מוחלטת את ההלכה וגם את המוסר האלמנטרי, כי הרי כל עוד האדם חי, הגורם למותו יחשב רוצח. לפי זה, הדיון צריך להיות על: קביעת רגע המוות. בהקשר זה, מומלץ לקרוא את הפרק "ניתוחי מתים והשתלת אברים" בספרו של הרב מרדכי נויגרשל "למה הם שונים".
רוב העם חילוני וגם לא מוכן לתרום
מה רוצים מהדתיים? רוב העם חילוני וגם לא מוכן לחתום על הכרטיס. בין המרצים לרפואה 56% לא חתמו על הכרטיס וגם רוב הסטודנטים לרפואה ורוב המשפחות של האנשים שמחכים בעצמם להשתלה. ההבדל היחידי הוא שאם הרבנים יגידו לדתיים לחתום על הכרטיס הם יחתמו והחילונים עושים מה שבראש שלהם ורבנים לא קובעים להם מה לעשות ויותר טוב להתחיל עם החרדים שעושים מה שאומרים להם. אני חושב שהכתבה על השוחד עם הקרניות ועוד כתבות כאלה מפריעות יותר מכל אמונה בתחית המתים כי רוב הציבור בישראל לא דתי. אני אתאיסט.
מה רוצים מהדתיים? רוב העם חילוני וגם לא מוכן לחתום על הכרטיס. בין המרצים לרפואה 56% לא חתמו על הכרטיס וגם רוב הסטודנטים לרפואה ורוב המשפחות של האנשים שמחכים בעצמם להשתלה. ההבדל היחידי הוא שאם הרבנים יגידו לדתיים לחתום על הכרטיס הם יחתמו והחילונים עושים מה שבראש שלהם ורבנים לא קובעים להם מה לעשות ויותר טוב להתחיל עם החרדים שעושים מה שאומרים להם. אני חושב שהכתבה על השוחד עם הקרניות ועוד כתבות כאלה מפריעות יותר מכל אמונה בתחית המתים כי רוב הציבור בישראל לא דתי. אני אתאיסט.
חושבים שהיהודים לא חותמים על כרטיס אדי בגלל
יהדות אבל היה מחקר של הדסה והתברר שגם בין המרצים לרפואה 56% לא חתמו על כרטיס אדי. כתבו שמבין המשפחות של האנשים שבעצמם רוצים השתלה חתמו על כרטיס רק 31%. אנשים שכתבו טוקבקים כתבו שהם לא מחזיקים את הכרטיס לא בגלל יהדות אלא בגלל סיבה אחרת. אם יודעים שרוב האוכלוסיה בישראל היא לא דתית רואים שרק 7.2% חתמו ושואלים איפה כל החילונים? בכתבה כתבו שבמדינות המערב מוכנים לחתום 15% ויוצא שגם שם הרוב לא חותמים אבל אצלנו התרומה היא חצי מהמדינות המערביות. הטוקבקים לא כתבו שהסיבה היה יהדות אלא כתבו שיש פחד שיש שוק להשתלות איברים ויכולים לא לטפל בהם טוב. חלק כתבו דברים יותר מפחידים. כשקראתי התחלתי לחפש בynet ומצאתי שכתוב שיש שוק להשתלות איברים בישראל והכל מסודר מאוד אבל משרד הבריאות לא מוכן שיתנו כסף לאנשים כדי לתרום איברים. אני מוסיף לך את המחקר של הדסה שהמרצים לרפואה, הסטודנטים ובני משפחות המושתלים לא חותמים על תרומה ואת הכתבות שמתאתי על שוק ההשתלות בישראל ובעולם.
יהדות אבל היה מחקר של הדסה והתברר שגם בין המרצים לרפואה 56% לא חתמו על כרטיס אדי. כתבו שמבין המשפחות של האנשים שבעצמם רוצים השתלה חתמו על כרטיס רק 31%. אנשים שכתבו טוקבקים כתבו שהם לא מחזיקים את הכרטיס לא בגלל יהדות אלא בגלל סיבה אחרת. אם יודעים שרוב האוכלוסיה בישראל היא לא דתית רואים שרק 7.2% חתמו ושואלים איפה כל החילונים? בכתבה כתבו שבמדינות המערב מוכנים לחתום 15% ויוצא שגם שם הרוב לא חותמים אבל אצלנו התרומה היא חצי מהמדינות המערביות. הטוקבקים לא כתבו שהסיבה היה יהדות אלא כתבו שיש פחד שיש שוק להשתלות איברים ויכולים לא לטפל בהם טוב. חלק כתבו דברים יותר מפחידים. כשקראתי התחלתי לחפש בynet ומצאתי שכתוב שיש שוק להשתלות איברים בישראל והכל מסודר מאוד אבל משרד הבריאות לא מוכן שיתנו כסף לאנשים כדי לתרום איברים. אני מוסיף לך את המחקר של הדסה שהמרצים לרפואה, הסטודנטים ובני משפחות המושתלים לא חותמים על תרומה ואת הכתבות שמתאתי על שוק ההשתלות בישראל ובעולם.
היהדות בעד תרומת אברים
רבנים רבים וחשובים בעד תרומות אברים בניהם הרב שלמה אבינר והרב אריאל ועוד ועוד והם אפילו מחזיקים תעודות תורם של אדי. השאלה רק איך ומתי לוקחים את התרומה .כלומר מתי מגדירים אדם לא עלינו כמת .ועל כך יש דיונים ארוכים בהלכה . לצערי מבורות רבים לא מוכנים לתרום וזה חבל מאוד מאוד. גם אני מחזיק תעודת תורם. חג מתן תורה שמח לכולם
רבנים רבים וחשובים בעד תרומות אברים בניהם הרב שלמה אבינר והרב אריאל ועוד ועוד והם אפילו מחזיקים תעודות תורם של אדי. השאלה רק איך ומתי לוקחים את התרומה .כלומר מתי מגדירים אדם לא עלינו כמת .ועל כך יש דיונים ארוכים בהלכה . לצערי מבורות רבים לא מוכנים לתרום וזה חבל מאוד מאוד. גם אני מחזיק תעודת תורם. חג מתן תורה שמח לכולם
חג שמח לך אדם יקר.
אתה עושה מעשה יפה. אני אתאיסט. אני לא מאמין בהשארות הנפש ולא בתחית המתים. אני מאמין בפסוק הזה של היהדות "דע לאן אתה הולך למקום של רימה ותולעה." אני לא מאמין בפסוק "ולפני מי אתה עומד לתת את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקבה" אבל כשאני קורא על כמה דברים שהאשימו רופאים אני חושב איך אלוהים ראה את הדברים האלה ושתק. כל מה שאומרת היהדות על תרומת איברים לא רלוונטי בעיני. מה שיגידו 56% מהמרצים לרפואה על הגוף שלהם יותר רלוונטי בעיני ממה שאומרים הרבנים. חג שמח.
אתה עושה מעשה יפה. אני אתאיסט. אני לא מאמין בהשארות הנפש ולא בתחית המתים. אני מאמין בפסוק הזה של היהדות "דע לאן אתה הולך למקום של רימה ותולעה." אני לא מאמין בפסוק "ולפני מי אתה עומד לתת את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקבה" אבל כשאני קורא על כמה דברים שהאשימו רופאים אני חושב איך אלוהים ראה את הדברים האלה ושתק. כל מה שאומרת היהדות על תרומת איברים לא רלוונטי בעיני. מה שיגידו 56% מהמרצים לרפואה על הגוף שלהם יותר רלוונטי בעיני ממה שאומרים הרבנים. חג שמח.
חג שמח לך.
אני גדלתי בבית אתאיסטי ואני לא יכול להבין מה זה אלוהים אבל למדתי יהדות בבית ספר והייתי בהלוויות. שמעתי קדיש. אם הרופאים והמרצים לרפואה לא מאמינים במערכת שלהם אנשים לא חושבים על רבנים כשהם חושבים על הטיפול שהרופאים יתנו להם לפני קביעת המוות. אני חושב שרופאים מטפלים לפני המוות ולא רב ולכן לא הבנתי איך היהדות רלוונטית לטיפול הרפואי יותר מהרופאים. אחרי קביעת המוות המוחי אני לא יודע איך רבנים יכולים לעזור. האנשים כתבו שהם לא חותמים בגלל מה שהם חושבים על הטיפול לפני המוות ולא בגלל שהם חושבים שתהיה להם תחית המתים כשהרופאים אומרים שהמוח מת והלב פועם.
אני גדלתי בבית אתאיסטי ואני לא יכול להבין מה זה אלוהים אבל למדתי יהדות בבית ספר והייתי בהלוויות. שמעתי קדיש. אם הרופאים והמרצים לרפואה לא מאמינים במערכת שלהם אנשים לא חושבים על רבנים כשהם חושבים על הטיפול שהרופאים יתנו להם לפני קביעת המוות. אני חושב שרופאים מטפלים לפני המוות ולא רב ולכן לא הבנתי איך היהדות רלוונטית לטיפול הרפואי יותר מהרופאים. אחרי קביעת המוות המוחי אני לא יודע איך רבנים יכולים לעזור. האנשים כתבו שהם לא חותמים בגלל מה שהם חושבים על הטיפול לפני המוות ולא בגלל שהם חושבים שתהיה להם תחית המתים כשהרופאים אומרים שהמוח מת והלב פועם.
מצטער.
כדאי שתברר תחילה מה הכוונה "אלוקים"? מהי יהדות? ולא מה שמלמדים בבית הספר הממלכתי!! למד על היהדות המקורית ולא את העיוות שלה. הרופאים לא אמורים להתנות את דעותיהם בעניני רפואה, בעובדת השארות הנפש, ולא אמורים להיות "נדיבים" בתרומת אברים. הרופאים בסך הכל "טכנאים" של הגוף. הם לא חייבים להיות הראשונים מבין התורמים! השאלה היא - כמו שכתבתי בתגובה למעלה - קביעת רגע המוות. ולאו דוקא הרופאים מתאימים לענות על השאלה הזו! הם יכולים להביא נתונים על סמך ידיעותיהם ונסיונם, ייתכן ויהיו מספר אפשרויות לקביעה זו, לכן זוהי שאלה מוסרית, ולא רפואית. לא הבנתי מה זה קשור לטיפול לפני המוות. גם אין שום קשר לתחיית המתים...
כדאי שתברר תחילה מה הכוונה "אלוקים"? מהי יהדות? ולא מה שמלמדים בבית הספר הממלכתי!! למד על היהדות המקורית ולא את העיוות שלה. הרופאים לא אמורים להתנות את דעותיהם בעניני רפואה, בעובדת השארות הנפש, ולא אמורים להיות "נדיבים" בתרומת אברים. הרופאים בסך הכל "טכנאים" של הגוף. הם לא חייבים להיות הראשונים מבין התורמים! השאלה היא - כמו שכתבתי בתגובה למעלה - קביעת רגע המוות. ולאו דוקא הרופאים מתאימים לענות על השאלה הזו! הם יכולים להביא נתונים על סמך ידיעותיהם ונסיונם, ייתכן ויהיו מספר אפשרויות לקביעה זו, לכן זוהי שאלה מוסרית, ולא רפואית. לא הבנתי מה זה קשור לטיפול לפני המוות. גם אין שום קשר לתחיית המתים...
אנשים לא כתבו על רגע המוות אלא על הטיפול לפני
אנשים כתבו שהם פוחדים שיהיו רופאים שלא יטפלו בהם הכי טוב כשיש פיתוי לקחת את האיברים שלהם ועוברים הרבה מאוד כספים בסכומים גבוהים בשוק הזה. האנשים לא יודעים לאיזה רופא הם יפלו כשתהיה להם תאונה ואם הרופא הוא מהמעטים שחוקרים עליהם או שהוא מהסוג הטוב של רוב הרופאים. הרופאים הם לא טכנאים. הרופאים הם היחידים שיכולים להציל בני אדם. השארות הנפש ותחית המתים לא קשורה לדברים שאנשים כתבו על הפחד לחתום. האנשים כתבו שהם פוחדים שלא יטפלו בהם כמו שמטפלים כשאין פיתוי לקחת את האיברים שלהם והם כתבו שרופאים שהם מכירים אמרו להם את זה.
אנשים כתבו שהם פוחדים שיהיו רופאים שלא יטפלו בהם הכי טוב כשיש פיתוי לקחת את האיברים שלהם ועוברים הרבה מאוד כספים בסכומים גבוהים בשוק הזה. האנשים לא יודעים לאיזה רופא הם יפלו כשתהיה להם תאונה ואם הרופא הוא מהמעטים שחוקרים עליהם או שהוא מהסוג הטוב של רוב הרופאים. הרופאים הם לא טכנאים. הרופאים הם היחידים שיכולים להציל בני אדם. השארות הנפש ותחית המתים לא קשורה לדברים שאנשים כתבו על הפחד לחתום. האנשים כתבו שהם פוחדים שלא יטפלו בהם כמו שמטפלים כשאין פיתוי לקחת את האיברים שלהם והם כתבו שרופאים שהם מכירים אמרו להם את זה.
זוהי בדיוק השאלה
מהו רגע המוות? כשיבוא רופא חמדן ויחליט לקחת אברים מחולה, הוא יקבע בעצמו את רגע המוות. הרופאים הם לא טכנאים של מכשירים, הם טכנאים של גוף האדם שמצילים חיים. השארות הנפש ותחיית המתים לא קשורה לנושא הזה. הדיון הוא על לפני המוות, והרגע בו הוא נקבע. השארות הנפש רלוונטית לדיון על נתוחי מתים (גמורים) לצורך מחקר.
מהו רגע המוות? כשיבוא רופא חמדן ויחליט לקחת אברים מחולה, הוא יקבע בעצמו את רגע המוות. הרופאים הם לא טכנאים של מכשירים, הם טכנאים של גוף האדם שמצילים חיים. השארות הנפש ותחיית המתים לא קשורה לנושא הזה. הדיון הוא על לפני המוות, והרגע בו הוא נקבע. השארות הנפש רלוונטית לדיון על נתוחי מתים (גמורים) לצורך מחקר.
ממש לא מובן
הרופאים עושים את העבודה שלהם, הם מצילים חיים. מה זה משנה מתי האדם מת, כמה דקות קודם או אח"כ? מאד משנה! הערך החשוב ביותר בעולם הוא: החיים! מי שמתיימר לקצר אותם, ולו גם בשניה אחת, לרוצח יחשב! וכאן, תקבע תורת ישראל, שנתנה ע"י האלוקים בורא האדם. הוא המוסמך היחיד להורות מהם החיים, ומתי חל המוות.
הרופאים עושים את העבודה שלהם, הם מצילים חיים. מה זה משנה מתי האדם מת, כמה דקות קודם או אח"כ? מאד משנה! הערך החשוב ביותר בעולם הוא: החיים! מי שמתיימר לקצר אותם, ולו גם בשניה אחת, לרוצח יחשב! וכאן, תקבע תורת ישראל, שנתנה ע"י האלוקים בורא האדם. הוא המוסמך היחיד להורות מהם החיים, ומתי חל המוות.
יהדות בשבילך
New member
תרומת איברים מאדם |הדגש|חי|סדגש| להצלת חולה
1 - תרומת איברים מאדם חי להצלת חולה (ריאה וכבד) ישנם חולים שהדרך היחידה להצלתם היא השתלת איבר. כגון חולה סיסטיק-פיברוזיס, שריאותיו הפסיקו לתפקד. הדרך היחידה להצלת חייו היא, שאדם אחר יתרום אונה אחת מריאתו, אותה ישתלו בחזהו של החולה, והיא תשמש לו כריאה. בדרך כלל לוקחים שני תורמים, כדי שכל אחד יתרום אונה אחת, כך שהתורם עצמו לא יפגע באופן משמעותי, ולעומת זאת החולה יוכל לחיות עם שתי האונות החדשות שיתפקדו אצלו כשתי ריאות. במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים, אונה אחת של מבוגר יכולה לשמש אותם כמעט כריאה רגילה, ועל ידי כך יוכלו לחיות כאנשים רגילים ובריאים. וכן ישנן מחלות הפוגעות בכבד, והדרך היחידה להצלת החולה היא, שאדם אחר יתרום למענו חלק מן הכבד שלו. אותו חלק ימלא את תפקיד הכבד הפגוע, וחייו של החולה ינצלו. השאלה העולה היא, האם מצד מצוות "לא תעמוד על דם רעך" אדם מצווה לתרום איבר מאיבריו; או שמא להפך, אסור לתרום משום שמדובר בניתוח קשה, ומקצת מן התורמים עלולים למות בעקבות הסיבוכים שיגרמו על ידי הניתוח? תשובה: לדעת רוב הפוסקים, התורם חלק מריאתו או כבדו כדי להציל חבר או בן משפחה מקיים מצווה גדולה, אולם על פי ההלכה אין מוטלת עליו חובה לעשות זאת. והסיבה לכך שאין חיוב לתרום, משום שמצוות "לא תעמוד על דם רעך", לדעת רוב הפוסקים אינה מחייבת אדם להיכנס לסכנת נפשות ממשית. וכאן בתרומת האונה או חלק מהכבד, אדם נכנס לסכנה. בניתוח הריאה יש סיכון של 0.5% שהתורם ימות בניתוח, ובנוסף לכך ישנם סיבוכים שלאחר הניתוח, שמקצתם עלולים להיות קשים ומסוכנים. ואף יתכן שבעתיד יגרמו סיבוכים נוספים בריאה או בכבד. אולם בסך הכל סיכון התמותה לתורם אינו עולה על אחוזים ספורים. ולכאורה היה ניתן לטעון שהואיל ואחוז הסיכון נמוך מאוד, ולאחוזי סיכון כאלה אנשים מוכנים להיכנס אפילו כדי להרוויח כסף, אם כן על פי המצווה "לא תעמוד" יש לחייב כל אדם לתרום מקצת מאיבריו למען הצלת חברו. אלא שיש הבדל. אף שיש מצווה כללית על כל אדם להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חברו מסכנת נפשות, מכל מקום, זהו דווקא בהסתכנות לזמן קצר שעל-פי רוב רובם של הסיכויים הכל ייגמר בטוב ובשלום. אולם בתרומת האיבר מדובר בוויתור מוחלט על אחד האיברים, ואת זה התורה לא חייבה. בנוסף לכך, יתכן שגם סיכון כזה נחשב כבר לסיכון גדול מדי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו לצורך פרנסתו, ולכן גם מצד מצוות "לא תעמוד" אין חובה להיכנס אליו. וכן נשאל הפוסק הגדול רבי דוד בן זמרא, שחי לפני יותר מארבע מאות שנה, מה יעשה אדם שהשליט האכזר אמר לו: או שתסכים שיקטעו את ידך או שנהרוג את חברך, האם עליו להקריב את ידו כדי להציל את חברו או לא? והשיב, שהואיל וגם בקטיעת היד יש סכנה (של אובדן דם או זיהום), אין אדם מחויב להיכנס לסכנת נפשות ממשית כדי להציל את חברו. ובנוסף לכך, כתב הרדב"ז סברה יסודית מאוד: לא יתכן שהתורה תצווה עלינו לעשות דבר המנוגד לטבע האנושי, שהרי דרכיה דרכי נועם, וברור שאדם רגיל לא יסכים לוותר על אחד מאיבריו כדי להציל חיים של אדם אחר. ולכן למעשה, מצד מצוות "לא תעמוד" אין חובה להקריב איבר למען הצלת הזולת, אולם המסכים לכך מקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות ואשרי חלקו. וכן לעניין תרומת האונה או מקצת הכבד, ברור שאדם רגיל לא יסכים לתורמם למען הצלת אדם זר שהוא אינו מכיר. ורק כאשר מדובר בקרוב משפחה או בחבר טוב במיוחד - חלק מן האנשים מסכימים לתרום איבר להצלתו. אם כן לסיכום: אדם אינו מחויב לתרום איבר להצלת זולתו, ואפילו אם הוא קרוב משפחה. אבל אם יתרום יקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות.
1 - תרומת איברים מאדם חי להצלת חולה (ריאה וכבד) ישנם חולים שהדרך היחידה להצלתם היא השתלת איבר. כגון חולה סיסטיק-פיברוזיס, שריאותיו הפסיקו לתפקד. הדרך היחידה להצלת חייו היא, שאדם אחר יתרום אונה אחת מריאתו, אותה ישתלו בחזהו של החולה, והיא תשמש לו כריאה. בדרך כלל לוקחים שני תורמים, כדי שכל אחד יתרום אונה אחת, כך שהתורם עצמו לא יפגע באופן משמעותי, ולעומת זאת החולה יוכל לחיות עם שתי האונות החדשות שיתפקדו אצלו כשתי ריאות. במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים, אונה אחת של מבוגר יכולה לשמש אותם כמעט כריאה רגילה, ועל ידי כך יוכלו לחיות כאנשים רגילים ובריאים. וכן ישנן מחלות הפוגעות בכבד, והדרך היחידה להצלת החולה היא, שאדם אחר יתרום למענו חלק מן הכבד שלו. אותו חלק ימלא את תפקיד הכבד הפגוע, וחייו של החולה ינצלו. השאלה העולה היא, האם מצד מצוות "לא תעמוד על דם רעך" אדם מצווה לתרום איבר מאיבריו; או שמא להפך, אסור לתרום משום שמדובר בניתוח קשה, ומקצת מן התורמים עלולים למות בעקבות הסיבוכים שיגרמו על ידי הניתוח? תשובה: לדעת רוב הפוסקים, התורם חלק מריאתו או כבדו כדי להציל חבר או בן משפחה מקיים מצווה גדולה, אולם על פי ההלכה אין מוטלת עליו חובה לעשות זאת. והסיבה לכך שאין חיוב לתרום, משום שמצוות "לא תעמוד על דם רעך", לדעת רוב הפוסקים אינה מחייבת אדם להיכנס לסכנת נפשות ממשית. וכאן בתרומת האונה או חלק מהכבד, אדם נכנס לסכנה. בניתוח הריאה יש סיכון של 0.5% שהתורם ימות בניתוח, ובנוסף לכך ישנם סיבוכים שלאחר הניתוח, שמקצתם עלולים להיות קשים ומסוכנים. ואף יתכן שבעתיד יגרמו סיבוכים נוספים בריאה או בכבד. אולם בסך הכל סיכון התמותה לתורם אינו עולה על אחוזים ספורים. ולכאורה היה ניתן לטעון שהואיל ואחוז הסיכון נמוך מאוד, ולאחוזי סיכון כאלה אנשים מוכנים להיכנס אפילו כדי להרוויח כסף, אם כן על פי המצווה "לא תעמוד" יש לחייב כל אדם לתרום מקצת מאיבריו למען הצלת חברו. אלא שיש הבדל. אף שיש מצווה כללית על כל אדם להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חברו מסכנת נפשות, מכל מקום, זהו דווקא בהסתכנות לזמן קצר שעל-פי רוב רובם של הסיכויים הכל ייגמר בטוב ובשלום. אולם בתרומת האיבר מדובר בוויתור מוחלט על אחד האיברים, ואת זה התורה לא חייבה. בנוסף לכך, יתכן שגם סיכון כזה נחשב כבר לסיכון גדול מדי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו לצורך פרנסתו, ולכן גם מצד מצוות "לא תעמוד" אין חובה להיכנס אליו. וכן נשאל הפוסק הגדול רבי דוד בן זמרא, שחי לפני יותר מארבע מאות שנה, מה יעשה אדם שהשליט האכזר אמר לו: או שתסכים שיקטעו את ידך או שנהרוג את חברך, האם עליו להקריב את ידו כדי להציל את חברו או לא? והשיב, שהואיל וגם בקטיעת היד יש סכנה (של אובדן דם או זיהום), אין אדם מחויב להיכנס לסכנת נפשות ממשית כדי להציל את חברו. ובנוסף לכך, כתב הרדב"ז סברה יסודית מאוד: לא יתכן שהתורה תצווה עלינו לעשות דבר המנוגד לטבע האנושי, שהרי דרכיה דרכי נועם, וברור שאדם רגיל לא יסכים לוותר על אחד מאיבריו כדי להציל חיים של אדם אחר. ולכן למעשה, מצד מצוות "לא תעמוד" אין חובה להקריב איבר למען הצלת הזולת, אולם המסכים לכך מקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות ואשרי חלקו. וכן לעניין תרומת האונה או מקצת הכבד, ברור שאדם רגיל לא יסכים לתורמם למען הצלת אדם זר שהוא אינו מכיר. ורק כאשר מדובר בקרוב משפחה או בחבר טוב במיוחד - חלק מן האנשים מסכימים לתרום איבר להצלתו. אם כן לסיכום: אדם אינו מחויב לתרום איבר להצלת זולתו, ואפילו אם הוא קרוב משפחה. אבל אם יתרום יקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות.
יהדות בשבילך
New member
תרומת כליה
2 - תרומת כליה מאדם חי אותה שאלה נוגעה גם לתרומת כליה. אם כי ישנם הבדלים בשיקולים. מחד, הניתוח להוצאת הכליה קל מן הניתוח להוצאת האונה או חלק מן הכבד, כך שאחוז הסיכון שהתורם ימות בעקבות הניתוח נמוך יותר. הסיכון למיתה מיידית בעקבות הניתוח הוא 0.1%. אמנם ישנו עדיין סיכון של כ30% שיתפתחו סיבוכים מאוחרים בעקבות הניתוח, 2.5% מהם עלולים להיות סיבוכים קשים ומסוכנים. אולם מאידך, ההכרח שבתרומה זו פחות גדול. ניתן להמשיך ולקיים את החולה על ידי דיאליזה (סינון הדם על ידי מכשירים רפואיים). אמנם הדבר גורם סבל גדול לחולה, מצריך הגבלות משמעותיות, קשר מתמיד עם בית-החולים 3-4 פעמים בשבוע, ופגיעה בפוריות. וכן אחוזי התמותה בקרב מטופלי הדיאליזה גבוה במעט מאלו שקיבלו תרומת כליה. בנוסף לכך אין הכרח לקבל תרומת כליה דווקא מגוף חי אלא ניתן לקחתה גם מגופו של אדם מת, ואחוזי ההצלחה של ההשתלה נמוכים אך במעט מהשתלת כליה מתורם חי (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ע' 200-202 וע' 216). ולמעשה הדין שווה, אין חובה לתרום כליה להצלת החבר או קרוב המשפחה, אולם זוהי מידת חסידות (עיין בהערה על ההלכה הקודמת).
2 - תרומת כליה מאדם חי אותה שאלה נוגעה גם לתרומת כליה. אם כי ישנם הבדלים בשיקולים. מחד, הניתוח להוצאת הכליה קל מן הניתוח להוצאת האונה או חלק מן הכבד, כך שאחוז הסיכון שהתורם ימות בעקבות הניתוח נמוך יותר. הסיכון למיתה מיידית בעקבות הניתוח הוא 0.1%. אמנם ישנו עדיין סיכון של כ30% שיתפתחו סיבוכים מאוחרים בעקבות הניתוח, 2.5% מהם עלולים להיות סיבוכים קשים ומסוכנים. אולם מאידך, ההכרח שבתרומה זו פחות גדול. ניתן להמשיך ולקיים את החולה על ידי דיאליזה (סינון הדם על ידי מכשירים רפואיים). אמנם הדבר גורם סבל גדול לחולה, מצריך הגבלות משמעותיות, קשר מתמיד עם בית-החולים 3-4 פעמים בשבוע, ופגיעה בפוריות. וכן אחוזי התמותה בקרב מטופלי הדיאליזה גבוה במעט מאלו שקיבלו תרומת כליה. בנוסף לכך אין הכרח לקבל תרומת כליה דווקא מגוף חי אלא ניתן לקחתה גם מגופו של אדם מת, ואחוזי ההצלחה של ההשתלה נמוכים אך במעט מהשתלת כליה מתורם חי (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ע' 200-202 וע' 216). ולמעשה הדין שווה, אין חובה לתרום כליה להצלת החבר או קרוב המשפחה, אולם זוהי מידת חסידות (עיין בהערה על ההלכה הקודמת).
יהדות בשבילך
New member
השתלת איברים מגופת מת
3 - השתלת איברים מגופת מת שאלה: האם מותר ליטול מגופת מת כליה כדי להשתילה באדם חולה, הנמצא בסכנת מוות, עקב אי ספיקת כליות סופנית? תשובה: לדעת רוב הפוסקים הדבר מותר, ויש שאסרו. ונבאר יותר: על פי שלושה איסורים אין לקחת איבר מגוף המת. האחד, ישנו איסור ליהנות מגוף המת. (הושווה המת לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה אף גוף המת אסור בהנאה, ע"ז כט, ב). איסור נוסף ישנו לנוול ולבזות את המת. המבזה את גופת המת - פוגע בכבודו של המת ובכבוד משפחתו. והאיסור השלישי נובע מן המצווה לקבור את המת, וכל איבר שניטל ממנו, אין מקיימים בו את מצוות הקבורה. וכל זה במצב רגיל, אבל כאשר ישנה סכנת נפשות, הלכה היא שפיקוח-נפש דוחה את כל התורה, ואף את המצוות הללו. ולכן אם נמצא לפנינו חולה מסוכן שזקוק לאיבר מגופו של מת, ועל ידי כך יינצלו חייו, מותר להוציא מן המת אותו איבר, ולהשתילו בחי. וכל זה בתנאי שהמשפחה מסכימה, משום שגופת המת נמצאת תחת אחריותם, וכשם שאין כופים כיום אדם לתת את כספו עבור הצלת חיים, כך אין לחייבם לתרום מגופו. אך לדעת הרבה פוסקים מצווה על המשפחה לתרום, ומצווה לשכנעם לכך (הרב גורן, הרב סולובייציק). ולדעת האוסרים, המת פטור מכל המצוות שבתורה, ולכן אין עליו חובה להסכים שינוולו את גופו כדי להציל אחר, ולכן אין ליטול מגופו דבר. ואף שלהלכה מותר לאדם שנמצא בסכנת נפשות לגנוב מחברו כדי להציל עצמו. אבל כל זה בתנאי שיחזיר לאחר מכן את הגנבה, ואילו כאן, לא ניתן יהיה להחזיר את האיבר למת. ולפיכך אין לקחת ממנו איבר, אפילו למען הצלת חיי אדם. למעשה, החוק היום קובע שאין ליטול איבר מגוף המת ללא הסכמת המשפחה. לדעת רוב הפוסקים מצווה עליהם להסכים, ולדעת המיעוט אסור שיסכימו. וכל משפחה ומשפחה רשאית להחליט כמי לנהוג. ואם המת גילה דעתו בחייו שהוא מוכן לתרום מאיבריו למען הצלת אחר, על המשפחה להסכים לתרומתו.
3 - השתלת איברים מגופת מת שאלה: האם מותר ליטול מגופת מת כליה כדי להשתילה באדם חולה, הנמצא בסכנת מוות, עקב אי ספיקת כליות סופנית? תשובה: לדעת רוב הפוסקים הדבר מותר, ויש שאסרו. ונבאר יותר: על פי שלושה איסורים אין לקחת איבר מגוף המת. האחד, ישנו איסור ליהנות מגוף המת. (הושווה המת לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה אף גוף המת אסור בהנאה, ע"ז כט, ב). איסור נוסף ישנו לנוול ולבזות את המת. המבזה את גופת המת - פוגע בכבודו של המת ובכבוד משפחתו. והאיסור השלישי נובע מן המצווה לקבור את המת, וכל איבר שניטל ממנו, אין מקיימים בו את מצוות הקבורה. וכל זה במצב רגיל, אבל כאשר ישנה סכנת נפשות, הלכה היא שפיקוח-נפש דוחה את כל התורה, ואף את המצוות הללו. ולכן אם נמצא לפנינו חולה מסוכן שזקוק לאיבר מגופו של מת, ועל ידי כך יינצלו חייו, מותר להוציא מן המת אותו איבר, ולהשתילו בחי. וכל זה בתנאי שהמשפחה מסכימה, משום שגופת המת נמצאת תחת אחריותם, וכשם שאין כופים כיום אדם לתת את כספו עבור הצלת חיים, כך אין לחייבם לתרום מגופו. אך לדעת הרבה פוסקים מצווה על המשפחה לתרום, ומצווה לשכנעם לכך (הרב גורן, הרב סולובייציק). ולדעת האוסרים, המת פטור מכל המצוות שבתורה, ולכן אין עליו חובה להסכים שינוולו את גופו כדי להציל אחר, ולכן אין ליטול מגופו דבר. ואף שלהלכה מותר לאדם שנמצא בסכנת נפשות לגנוב מחברו כדי להציל עצמו. אבל כל זה בתנאי שיחזיר לאחר מכן את הגנבה, ואילו כאן, לא ניתן יהיה להחזיר את האיבר למת. ולפיכך אין לקחת ממנו איבר, אפילו למען הצלת חיי אדם. למעשה, החוק היום קובע שאין ליטול איבר מגוף המת ללא הסכמת המשפחה. לדעת רוב הפוסקים מצווה עליהם להסכים, ולדעת המיעוט אסור שיסכימו. וכל משפחה ומשפחה רשאית להחליט כמי לנהוג. ואם המת גילה דעתו בחייו שהוא מוכן לתרום מאיבריו למען הצלת אחר, על המשפחה להסכים לתרומתו.
יהדות בשבילך
New member
השתלת לב וכבד
6 - השתלת לב וכבד אחת הסוגיות הקשות ביותר בהלכות השתלות, היא סוגיית השתלת לב וכבד. והסיבה לכך, שלב וכבד ראויים להשתלה רק כאשר ניטלו מאדם שמת מוות מוחי, ומאידך ליבו עדיין פועם. וכאן הננו נכנסים לא רק לשאלת כבוד המת, אלא לשאלה הרבה יותר קשה, שאלת חיים ומוות. האם אדם שמוחו מת וליבו פועם נחשב מת, ומותר ליטול את ליבו כדי להציל חיי אדם אחר. או שהוא נחשב חי, ואז ברור שאסור להרוג אותו כדי להציל את חברו. ותחילה נסביר. מרגע שמחזור הדם מפסיק לעבוד, מתחיל תהליך התנוונות בכל האיברים, ולכן הרופאים משתדלים לקחת את האיברים להשתלה סמוך ככל האפשר למועד הפטירה. אך ישנם איברים שניזוקים מהר יותר וישנם כאלה שפחות. למשל כליה ניזוקה לאט, ולכן גם כמה שעות לאחר הפטירה, עדיין ניתן להוציאה ולהשתילה בגוף החולה. אבל לב וכבד, ראויים להשתלה רק אם ניטלו בעוד מחזור הדם נמשך בהם. בהלכות הבאות נסביר את שורש המחלוקת. 7 - דעת המתירים השאלה, מה מעמדו של אדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם, לא עלתה כלל בימים עברו. משום שלא יתכן שלאחר שהמוח מת, הלב יפעם יותר מדקות ספורות. הסיבה לכך: גזע המוח מפעיל את מערכת הנשימה, ומרגע שגזע המוח נהרס, אין לאדם יכולת לנשום באופן עצמאי. מרגע שאין נשימה, אין תחלופת חמצן וחומרים בגוף, ומיד כל האיברים והתאים שבגוף מתים, מתנוונים, ותהליך הריקבון מתחיל. אולם כיום, כשאפשר להנשים את האדם בצורה מכנית, ניתן לאפשר ללב לפעום זמן רב למרות שהמוח נהרס ומת. ואזי עולה השאלה על פי מה מוגדרים חיי האדם, על-פי פעילות הלב או המוח. על-פי חכמינו ז"ל הגדרת האדם כמת נקבעת על פי הנשימה, שנאמר (בראשית ז, כב): "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". ולפי זה נקבעה הלכה במסכת יומא (פה, א), שאדם שהתמוטט עליו בניין, מחללים עליו את השבת, ומפקחים את גל האבנים מעליו, מפני שיש סיכוי שאולי הוא חי. אם החלו לחשוף אותו מרגליו והגיעו ללב ונוכחו לדעת שהפסיק לפעום, עדיין אין זו ראיה שהוא מת, ועליהם להמשיך ולנסות להצילו עד שיגיעו לאפו ויתברר שפסקה נשימתו. ואם החלו לחשוף אותו מראשו, והגיעו לאפו, ומצאו שאינו נושם, מפסיקים את פעולת החילוץ, ואין צורך לבדוק האם ליבו פועם. משום שלאחר שהתברר שנשימתו פסקה, על פי ההלכה ברור לחלוטין שהוא מת. וכן פסקו הרמב"ם (הלכות שבת ב, יט), והשולחן-ערוך (או"ח שכט, ד). ואם כן, כיום, כאשר ברור לחלוטין שהמוח נהרס לגמרי כולל גזע המוח, ושאין לאדם שלפנינו שום יכולת לנשום באופן עצמאי - הוא נחשב כמת לכל דבר. ואף שליבו ממשיך לפעום, אין זה מפני שהוא חי, אלא זו פעולה רפלקסית הנגרמת על-ידי ההנשמה המלאכותית, וכמוה כפעימת לב המונח בצלוחית מעבדה. וכן מצינו במשנה במסכת אהלות (א, ו), שאדם שהותז ראשו, אף-על-פי שגופו מפרכס, מרגע שראשו נכרת - הוא נחשב כמת לכל דבר, והנוגע בו נטמא. וברור שאדם שראשו נכרת, ליבו ימשיך לפעום מספר רגעים, וגם איבריו עלולים לפרכס, ובכל זאת מרגע שאין לו ראש הוא נחשב כמת. וכמו כן מי שמוחו נהרס ומת, נחשב כמי שאין לו ראש, ואף שגופו מפרכס, וליבו פועם בעזרת ההנשמה המלאכותית - דינו כמת, ומותר ליטול ממנו את ליבו כדי להציל על ידי כך חיי אדם אחר. לסיכום, דעת המקלים, שמרגע שהוכח ללא צל של ספק שהמוח - כולל גזע המוח - מת, אינו מתפקד, ואינו מגיב לשום גירוי, ואין בו זרימת דם, והוא אף החל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי - הרי הוא מת ומותר ליטול מגופתו איברים כדי להציל על ידם חיי אדם אחר. וכן פסקה מועצת הרבנות הראשית. אלא שכדי למנוע כל ספק, נקבעו על ידי מועצת הרבנות תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח - כולל גזע המוח - מת, ורק לאחר מכן, התירו ליטול איברים להשתלה. בזמנו ניתן האישור רק לבית-החולים הדסה, על סמך האמון המיוחד שמועצת הרבנות העניקה לו (אסיא ו' 27-40, אסיא ז' 124-134). כאן כדאי לציין, שלמרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. ולכן גם לדעת המתירים, אף שמדובר בהצלת נפשות, אין להתיר הוצאת הלב ללא היתר מפורש מרב שבדק ומצא שניתן לסמוך על הרופאים ועל בדיקותיהם. 8 - דעת האוסרים לדעת האוסרים, עיקר חיי האדם נקבעים על פי הלב. שכן מבואר בהרבה מקורות בזוהר, בראשונים ובאחרונים, שהלב הוא מרכז החיים שבאדם, וממנו מתחייה כל הגוף. ואף שלכאורה מהתלמוד (יומא פה, א) נראה שהמוות נקבע על פי הנשימה בלבד, ואם מצאו אדם שאינו נושם כלל, הרי הוא נחשב כמת. אין זה מפני שאין מתחשבים בלב, אלא מפני שבאותם הזמנים בדיקת הנשימה הייתה יותר אמינה מבדיקת הלב. כלומר, היו מצבים שבבדיקת היד לא חשו פעימות לב, אולם יכלו להבחין שהאדם עדיין נושם, ועל סמך זה יכלו להסיק שהלב חי. ולכן הורו שלא לקבוע את המוות לפני שבדקו שגם שהנשימה פסקה. אבל אם יווצר מצב שהנשימה תיפסק והלב עדיין יפעם, מוגדר האדם כחי. ולכן, לדעתם, אין שום היתר לקחת לב להשתלה. וכל רופא שנוטל את הלב מאדם שמוחו מת, וליבו עדיין פועם, עובר על איסור רציחה (הרב ולדינברג, הרב וואזנר). ואף אם מוכח שזרימת הדם למוח נפסקה, ועקב כך מתחיל תהליך ריקבון במוח, ולא יתכן שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי. בכל זאת, מאחר שיש בו סימני חיים בלב, הרי הוא נחשב כחי. ואף שהפגיעה האנושה בגזע המוח תביא בהכרח למותו, מכל מקום בינתיים כל זמן שליבו פועם הוא נחשב כחי. ולכל הפחות יחשב כספק חי, ואין לעשות פעולה של ספק רציחת אדם, אפילו אם היא נעשית כדי להציל אדם אחר (הרב אלישיב הובא בנשמת אברהם ח"ד ע' קלז-קלח). גם הרב אוירבאך זצ"ל היה בין האוסרים, אולם מטעם אחר. הרב אוירבאך הסכים שמבחינה עקרונית, מות האדם נקבע על פי הנשימה, כלומר על פי המוח שמפעיל את הנשימה. אלא שלדעתו, למרות כל ההתפתחויות המדעיות, עדיין יש לחשוש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, ויתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי, ואזי אסור ליטול את ליבו. ולכן מספק אסר לסמוך על הבדיקות הרפואיות שיש בידינו, וממילא אסר לבצע השתלת לב (דעתו מבוארת במאמרו של ד"ר שטינברג באסיא נ"ג). לסיכום, דעת האוסרים מבוססת על שתי סברות עיקריות: א' כל זמן שיש באדם סימני חיים בלב הוא מוגדר כחי. ב' אין לסמוך כל-כך על דעת הרופאים בקביעת רגע המוות. ולפיכך, לדעת האוסרים, אין להוציא לב או כבד מגופו של אדם שמוחו מת וליבו עדיין מתפקד. והעושה כן עובר על איסור רציחה. ולא זו בלבד, אלא שהורה הרב אוירבאך זצ"ל, שאסור לחולה לב להסכים שישתילו בו לב שנלקח מיהודי, משום שהוא גורם בזה לקיצור ימיו של התורם. ולמרות שסירובו לא יועיל להארכת חייו של מי שמשפחתו הסכימה לתת את ליבו, שהרי יתנו אותו לאדם אחר. מכל מקום, אסור לו להיות שותף בגרימת הריגתו. אבל בחוץ לארץ מותר לאדם לקבל תרומת לב, משום שרוב התורמים גויים, והואיל וממילא יעקרו את הלב, מותר להירשם לקבלתו, משום שהשתתפות בגרימת המוות במקרה כזה קלה יותר. ואף שיש גם יהודים בחו"ל, אין לחשוש לכך, משום שלעומת זאת עומדת לנגד עינינו הצלת היהודי הזקוק להשתלה (נשמת אברהם ח"ד ע' קלד, וע' קמה-קמז). אגב, חשוב לציין שבהשתלת לב וכבד אין פתרון לכלל חולי הלב והכבד, מפני שבכל מקרה, מספר המתים שניתן ליטול מהם לב וכבד להשתלה מועט מאוד. רק אנשים שנפגעו בראשם על ידי תאונה או פציעה, ומוחם מת, כשירים לתרומת לב וכבד. אבל כל שאר המתים עקב מחלות אינם כשירים לתרומת איברים. ולקוות שיותר אנשים יהרגו בתאונות או בקטטות סכינים, כדי שאיבריהם יוכלו לשמש להצלת חיי החולים זהו דבר שלא יעלה על הדעת. ולכן גם לפי הדעות המקילות, על ידי ההשתלות ניתן להציל את חייהם של חולים מעטים מכלל חולי הלב והכבד.
6 - השתלת לב וכבד אחת הסוגיות הקשות ביותר בהלכות השתלות, היא סוגיית השתלת לב וכבד. והסיבה לכך, שלב וכבד ראויים להשתלה רק כאשר ניטלו מאדם שמת מוות מוחי, ומאידך ליבו עדיין פועם. וכאן הננו נכנסים לא רק לשאלת כבוד המת, אלא לשאלה הרבה יותר קשה, שאלת חיים ומוות. האם אדם שמוחו מת וליבו פועם נחשב מת, ומותר ליטול את ליבו כדי להציל חיי אדם אחר. או שהוא נחשב חי, ואז ברור שאסור להרוג אותו כדי להציל את חברו. ותחילה נסביר. מרגע שמחזור הדם מפסיק לעבוד, מתחיל תהליך התנוונות בכל האיברים, ולכן הרופאים משתדלים לקחת את האיברים להשתלה סמוך ככל האפשר למועד הפטירה. אך ישנם איברים שניזוקים מהר יותר וישנם כאלה שפחות. למשל כליה ניזוקה לאט, ולכן גם כמה שעות לאחר הפטירה, עדיין ניתן להוציאה ולהשתילה בגוף החולה. אבל לב וכבד, ראויים להשתלה רק אם ניטלו בעוד מחזור הדם נמשך בהם. בהלכות הבאות נסביר את שורש המחלוקת. 7 - דעת המתירים השאלה, מה מעמדו של אדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם, לא עלתה כלל בימים עברו. משום שלא יתכן שלאחר שהמוח מת, הלב יפעם יותר מדקות ספורות. הסיבה לכך: גזע המוח מפעיל את מערכת הנשימה, ומרגע שגזע המוח נהרס, אין לאדם יכולת לנשום באופן עצמאי. מרגע שאין נשימה, אין תחלופת חמצן וחומרים בגוף, ומיד כל האיברים והתאים שבגוף מתים, מתנוונים, ותהליך הריקבון מתחיל. אולם כיום, כשאפשר להנשים את האדם בצורה מכנית, ניתן לאפשר ללב לפעום זמן רב למרות שהמוח נהרס ומת. ואזי עולה השאלה על פי מה מוגדרים חיי האדם, על-פי פעילות הלב או המוח. על-פי חכמינו ז"ל הגדרת האדם כמת נקבעת על פי הנשימה, שנאמר (בראשית ז, כב): "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". ולפי זה נקבעה הלכה במסכת יומא (פה, א), שאדם שהתמוטט עליו בניין, מחללים עליו את השבת, ומפקחים את גל האבנים מעליו, מפני שיש סיכוי שאולי הוא חי. אם החלו לחשוף אותו מרגליו והגיעו ללב ונוכחו לדעת שהפסיק לפעום, עדיין אין זו ראיה שהוא מת, ועליהם להמשיך ולנסות להצילו עד שיגיעו לאפו ויתברר שפסקה נשימתו. ואם החלו לחשוף אותו מראשו, והגיעו לאפו, ומצאו שאינו נושם, מפסיקים את פעולת החילוץ, ואין צורך לבדוק האם ליבו פועם. משום שלאחר שהתברר שנשימתו פסקה, על פי ההלכה ברור לחלוטין שהוא מת. וכן פסקו הרמב"ם (הלכות שבת ב, יט), והשולחן-ערוך (או"ח שכט, ד). ואם כן, כיום, כאשר ברור לחלוטין שהמוח נהרס לגמרי כולל גזע המוח, ושאין לאדם שלפנינו שום יכולת לנשום באופן עצמאי - הוא נחשב כמת לכל דבר. ואף שליבו ממשיך לפעום, אין זה מפני שהוא חי, אלא זו פעולה רפלקסית הנגרמת על-ידי ההנשמה המלאכותית, וכמוה כפעימת לב המונח בצלוחית מעבדה. וכן מצינו במשנה במסכת אהלות (א, ו), שאדם שהותז ראשו, אף-על-פי שגופו מפרכס, מרגע שראשו נכרת - הוא נחשב כמת לכל דבר, והנוגע בו נטמא. וברור שאדם שראשו נכרת, ליבו ימשיך לפעום מספר רגעים, וגם איבריו עלולים לפרכס, ובכל זאת מרגע שאין לו ראש הוא נחשב כמת. וכמו כן מי שמוחו נהרס ומת, נחשב כמי שאין לו ראש, ואף שגופו מפרכס, וליבו פועם בעזרת ההנשמה המלאכותית - דינו כמת, ומותר ליטול ממנו את ליבו כדי להציל על ידי כך חיי אדם אחר. לסיכום, דעת המקלים, שמרגע שהוכח ללא צל של ספק שהמוח - כולל גזע המוח - מת, אינו מתפקד, ואינו מגיב לשום גירוי, ואין בו זרימת דם, והוא אף החל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי - הרי הוא מת ומותר ליטול מגופתו איברים כדי להציל על ידם חיי אדם אחר. וכן פסקה מועצת הרבנות הראשית. אלא שכדי למנוע כל ספק, נקבעו על ידי מועצת הרבנות תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח - כולל גזע המוח - מת, ורק לאחר מכן, התירו ליטול איברים להשתלה. בזמנו ניתן האישור רק לבית-החולים הדסה, על סמך האמון המיוחד שמועצת הרבנות העניקה לו (אסיא ו' 27-40, אסיא ז' 124-134). כאן כדאי לציין, שלמרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. ולכן גם לדעת המתירים, אף שמדובר בהצלת נפשות, אין להתיר הוצאת הלב ללא היתר מפורש מרב שבדק ומצא שניתן לסמוך על הרופאים ועל בדיקותיהם. 8 - דעת האוסרים לדעת האוסרים, עיקר חיי האדם נקבעים על פי הלב. שכן מבואר בהרבה מקורות בזוהר, בראשונים ובאחרונים, שהלב הוא מרכז החיים שבאדם, וממנו מתחייה כל הגוף. ואף שלכאורה מהתלמוד (יומא פה, א) נראה שהמוות נקבע על פי הנשימה בלבד, ואם מצאו אדם שאינו נושם כלל, הרי הוא נחשב כמת. אין זה מפני שאין מתחשבים בלב, אלא מפני שבאותם הזמנים בדיקת הנשימה הייתה יותר אמינה מבדיקת הלב. כלומר, היו מצבים שבבדיקת היד לא חשו פעימות לב, אולם יכלו להבחין שהאדם עדיין נושם, ועל סמך זה יכלו להסיק שהלב חי. ולכן הורו שלא לקבוע את המוות לפני שבדקו שגם שהנשימה פסקה. אבל אם יווצר מצב שהנשימה תיפסק והלב עדיין יפעם, מוגדר האדם כחי. ולכן, לדעתם, אין שום היתר לקחת לב להשתלה. וכל רופא שנוטל את הלב מאדם שמוחו מת, וליבו עדיין פועם, עובר על איסור רציחה (הרב ולדינברג, הרב וואזנר). ואף אם מוכח שזרימת הדם למוח נפסקה, ועקב כך מתחיל תהליך ריקבון במוח, ולא יתכן שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי. בכל זאת, מאחר שיש בו סימני חיים בלב, הרי הוא נחשב כחי. ואף שהפגיעה האנושה בגזע המוח תביא בהכרח למותו, מכל מקום בינתיים כל זמן שליבו פועם הוא נחשב כחי. ולכל הפחות יחשב כספק חי, ואין לעשות פעולה של ספק רציחת אדם, אפילו אם היא נעשית כדי להציל אדם אחר (הרב אלישיב הובא בנשמת אברהם ח"ד ע' קלז-קלח). גם הרב אוירבאך זצ"ל היה בין האוסרים, אולם מטעם אחר. הרב אוירבאך הסכים שמבחינה עקרונית, מות האדם נקבע על פי הנשימה, כלומר על פי המוח שמפעיל את הנשימה. אלא שלדעתו, למרות כל ההתפתחויות המדעיות, עדיין יש לחשוש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, ויתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי, ואזי אסור ליטול את ליבו. ולכן מספק אסר לסמוך על הבדיקות הרפואיות שיש בידינו, וממילא אסר לבצע השתלת לב (דעתו מבוארת במאמרו של ד"ר שטינברג באסיא נ"ג). לסיכום, דעת האוסרים מבוססת על שתי סברות עיקריות: א' כל זמן שיש באדם סימני חיים בלב הוא מוגדר כחי. ב' אין לסמוך כל-כך על דעת הרופאים בקביעת רגע המוות. ולפיכך, לדעת האוסרים, אין להוציא לב או כבד מגופו של אדם שמוחו מת וליבו עדיין מתפקד. והעושה כן עובר על איסור רציחה. ולא זו בלבד, אלא שהורה הרב אוירבאך זצ"ל, שאסור לחולה לב להסכים שישתילו בו לב שנלקח מיהודי, משום שהוא גורם בזה לקיצור ימיו של התורם. ולמרות שסירובו לא יועיל להארכת חייו של מי שמשפחתו הסכימה לתת את ליבו, שהרי יתנו אותו לאדם אחר. מכל מקום, אסור לו להיות שותף בגרימת הריגתו. אבל בחוץ לארץ מותר לאדם לקבל תרומת לב, משום שרוב התורמים גויים, והואיל וממילא יעקרו את הלב, מותר להירשם לקבלתו, משום שהשתתפות בגרימת המוות במקרה כזה קלה יותר. ואף שיש גם יהודים בחו"ל, אין לחשוש לכך, משום שלעומת זאת עומדת לנגד עינינו הצלת היהודי הזקוק להשתלה (נשמת אברהם ח"ד ע' קלד, וע' קמה-קמז). אגב, חשוב לציין שבהשתלת לב וכבד אין פתרון לכלל חולי הלב והכבד, מפני שבכל מקרה, מספר המתים שניתן ליטול מהם לב וכבד להשתלה מועט מאוד. רק אנשים שנפגעו בראשם על ידי תאונה או פציעה, ומוחם מת, כשירים לתרומת לב וכבד. אבל כל שאר המתים עקב מחלות אינם כשירים לתרומת איברים. ולקוות שיותר אנשים יהרגו בתאונות או בקטטות סכינים, כדי שאיבריהם יוכלו לשמש להצלת חיי החולים זהו דבר שלא יעלה על הדעת. ולכן גם לפי הדעות המקילות, על ידי ההשתלות ניתן להציל את חייהם של חולים מעטים מכלל חולי הלב והכבד.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.