תתפלאו! (תהייה דקדוקית-סמנטית)

smv01

New member
מה יותר חשוב: השפה או האנשים?

מה יותר חשוב: השפה או האנשים? האמנות או החיים? תשובתי שלי היא שהאנשים הם התנאי הראשוני להיווצרותה של השפה, ועם העלמותם היא או תגווע או לפחות תשתמר "קפואה" עד שיגיעו אנשים אחרים להחיותה. אנשים אחרים בזמנים שונים הם שקבעו את חוקיה, אז מדוע בדיוק אבטל רצוני מפני רצונם? מדוע על דור הווה ומנהגיו להחשב פחות מדורות העבר? האם באמת נרצה שפה תקנית ואחידה בכל מקום שלא תתפתח? ושתישאר זהה לעולמי עד?
 

קוגני

New member
וגם אם נרצה

לא יעזור לנו,כי יש לה,לשפה,חיים משל עצמה וזה רק דיון תאורטי או דיון שיכול להתקיים(וגם לא בטוח) בישיבות של האקדמיה ללשון
 

hapax legomenon

New member
איחוד קטגוריות

התהייה שלך מזכירה לי תהייה אחרת לגמרי, מתחום אחר. הפיסיקאים כיום תוהים מהו האור: גלי או חלקיקי? ישנן תופעות של אור המתאימות למודל גלי, כגון עקיפה והתאבכות, וישנן תופעות של האור המתאימות למודל גלי, כגון האפקט הפוטו-אלקטרי. המודלים, כמעט מיותר לציין, סותרים זה את זה. לדעתי התהייה איננה נובעת מהמציאות, אלא מהמודלים. האור הוא מה שהוא: בנסיבות מסויימות הוא מתנהג כמו גל, ובנסיבות מסויימות הוא מתנהג כמו אוסף חלקיקים, ועם זאת, התנהגותו עקבית לחלוטין. הבעיה היא, שכל אחד מהמודלים הפיסיקליים "אונס" אותו לתוך תבנית מסויימת, ומכאן מתחילות הסתירות והתהיות. למה אני מספרת את כל זה? כי אני חושבת שהשאלה שלך נובעת מבעיה במודל, לא מבעיה במציאות. המודל הדקדוקי הקלאסי לעברית מבחין בין שתי קטגוריות נפרדות: עתיד וציווי, ובצדק: לכל אחד מהם יש נטייה שונה, וההבדל ביניהם ברור. המודל מתאים מאוד לתיאור העברית ברוב תקופותיה, מהעברית המקראית ועד התחדשותה לפני כמאה שנה. דא עקא, העברית החדשה, בהיותה שפה חיה, התפתחה והשתנתה, והרבה חלקים במודל הדקדוקי הקלאסי כבר אינם מתאימים לתיאורה. בין החלקים האלה נמצאת החלוקה הברורה בין ציווי לעתיד. בעברית החדשה, ברוב נטיות הפועל, חלוקה זו התבטלה. אמנם בנטיות מסויימות החלוקה השתמרה, כמו בגזירות העלולות בבניין קל ('בוא', 'שב', 'קום', 'תן' וכיו"ב). אבל בבניינים נפעל, הפעיל והתפעל העברית החדשה כבר אינה מבחינה כלל בין ציווי לעתיד, והצורה ששימשה בעבר לעתיד, משמשת גם לציווי. שתי הקטגוריות התאחדו. רגע, תגידי לי, הלוא כל צורת עתיד במשמעות של ציווי, יש לה מקבילה "תקנית" בצורת ציווי ממש. כלומר, אמנם אומרים "תיזהר", "תגיד" או "תתחדש", אבל אפשר היה לומר גם "היזהר", "הגד", "התחדש". זה נכון, כמובן, אבל רק משום שאין מניעה מלהשתמש בצורות מרבדים קודמים של העברית. כלומר, מי שידבר כך, בעצם לא ידבר עברית חדשה, אלא עברית ארכאית שכבר יצאה משימוש. בדיוק כמו שאפשר להשתמש גם ב-ו' ההיפוך, אף על פי שאין היא חלק מהעברית החדשה. ההערכה שלי היא, שהצורה "תתפלא" במשמעות שציינת נוצרה בעברית לאחר האיחוד בין צורת הציווי לצורת העתיד. כיוון שכך, אין משמעות לשאלה אם היא צורת ציווי או צורת עתיד - שאלה זו לקוחה ממודל אנכרוניסטי. גם אין שום בעיה סמנטית בצורה "תתפלא", כי ברור לך ולכל דובר עברית חדשה בדיוק למה הכוונה. דוגמא נוספת שאני יכולה להעלות בדעתי היא התשובה (המעצבנת) "תישאר ברצון", בתגובה להתעקשות ילדותית לקבל משהו. האם זהו ציווי או עתיד? בעיני שאלה זו חסרת משמעות. אגב, גם אני לא אוהבת במבה. תתפלאי!
 

הכימאית

New member
"עברית ארכאית שכבר יצאה משימוש"?!

דברי בשם עצמך! אצלי צורות הציווי דווקא כן בשימוש, ולא נולדתי בתקופת הדינוזאורים.
 
למעלה