״אדם רגיש מאוד״

askimosi

New member
זה לא בהכרח רע...

כאחד שגם מאובחן כחרד חברתית,המודעות הזו לסביבה ולזולת היא דווקא יתרון ולא חיסרון.הקסם זה למצוא את שביל הזהב מבחינתך בו מצד אחד לא תפגע מכול דבר קטן וסתם תציף את עמך ברגשות ומצד שני שעדיין תהיה אותו בנאדם מודע.
יש כמובן תופעה שנקראת HSP - שזה אדם רגיש מאוד שמוצף בקלות מכול פיפס ושמעתי שגם בזה ניתן לטפל.

בעניין החברתי, אולי באמת החשש הזה שלך מלהפגע אם תפתח בפניי מישהו זה מה שמונע ממך את ההקשרות ויצירת קשרים עם אנשים, אם כך אז גם בזה ניתן לטפל - סה"כ מדובר בהעלת ערך עצמי\ביטחון אותו ניתן לבנות בהדרגה עם מטפל או לבד.
לא יכול להמליץ על משהו מסויים כי גם אני במצב דיי דומה לשלך.מה שכן תנסה כול מיני דברים כמו חוגים שונים,תחביבים נסה לבדוק מה עושה לך טוב,בטוח שתמצא אחד כזה וכשתמצא תוכל גם להכיר אנשים חדשים בעליי אותו עניין.חוץ מזה יש לך את הפורום הזה.

יהיה טוב,
אסקימוסי
 
בכדי להמחיש במה מדובר

באת תודה על התגובות הרבות, לא כך ציפיתי להתיחסות,
אולי בכדי להמחיש במה מדובר אצרף לכאן לינק למשהו שכתבתי לפני יותר משנה
http://anashimregishim.com/2011/09/09/נולדתי-בלי-עור/
במאמר עצמו זה מופיע כאילו בחורה כתבה מטעמי אנונימיות...

מכל מקום אינני אומר שאין בצד הרגישות הגבוהה יתרונות, כך למשל אתה יותר עמוק ויצירתי, הניתוח והעמקה מהווים כלים רבי עוצמה, מנגד המחיר שאתה משלם הוא כבר, אתה פשוט נהנה פחות ולא מתוך עיקרון או חשש זה פשוט לא אתה.
פעם שמעתי שיש פסוק שאומר ״יוסיף דעת יוסיף מכאוב״ בעיני זה דומה למצב של מודעות, ככל שהמודעות גבוהה יותר יש לך יותר סיבות לדאגה ומחשבות, למה יגיד ומה אני לא יגיד וכו׳ לפעמים אירוע המוני כה קטן מציף אותך ומעייף משל היה מסיבה של לילה לבן, גם שהייה ביום לימודים באקדמיה מוציאה אותך סחוט ושפוף כאילו יש לי בראש איזה איזה מרגל או סוכן סמוי שלא מפסיק לנתח, לחשוש, להתרגש ולפרש, עוד ועוד ועוד ועוד
 

מנומשת27

New member
אחד הדברים החשובים ביותר

שלמדתי עם הזמן הוא שלא משנה מה אעשה, העולם לא יתאים את עצמו אלי. בין אם תהיה תווית שאוכל להדביק על הקשיים שלי ובין אם לאו, יהיו תחומים שבהם אצטרך למצוא טכניקות להתמודד עם מה שמפריע לי (ואל תטעה, גם "שים פס" היא סוג של טכניקה שאדם מסגל לעצמו תוך כדי תנועה).

כיוון שכך, השאלה היא מהם הדברים שאתה מנוע (או מרגיש שאתה מנוע) מלעשות בגלל רגישות היתר שלך, ובאילו דרכים ניתן יהיה לעקוף אותה, להתגבר עליה או פשוט להתמודד אתה בצורה טובה יותר, כך שתוכל לחיות חיים מלאים ומספקים יותר.

התשובה יכולה ללבוש צורה טכנית לגמרי (משקפי שמש כדי להגן על העיניים מאור מסנוור), התנהגותנית (חשיפה הולכת וגוברת לסיטואציות שבד"כ מרתיעות אותך כדי ללמד את עצמך להסתגל אליהן) או דיאלקטית (שים זין על מי שחושב אחרת ממך). לטעמי, אם תבודד בכל פעם סיטואציה אחת ותנסה להתאים עבורה פתרון קונקרטי, יהיה לך הרבה יותר קל.
 
מעבר להגיון

קשה לקבוע מסמרות לגבי הדברים הספצים שאני מנוע מלעשות, גם המילה מנוע קצת גוזמאית עבורי, לבר מן ההגיון והאסטרטגיה הנכונה(בתכלית) הרי שבינה לבין יישומה דה פקטו רב הפער,
ניסיתי ואפילו כתבתי על מעט טכניקות כדוגמת בידוד סיטואציה, לצערי זה פשוט לא זה, זה עוצמתי מדי ומעבר לזה, זה אישיות/אופי/תודעה..
אם לנסות להסביר למה, מהמעט שידוע לי אדם הוא לא טיפוס רציונאלי, המוח החושב חלש בהרבה מהמוח הרגיש, למעשה הרגשות והתודעה הן שמכריעים בסופו של יום, ללא כך מה לאדם בטיפול פסיכולוגי די לו באבחון טעיות ומציאת פתרונות.
המוח הרגיש("המערכת הלימבית") מורכבת מכמה חלקים, ככלל היא אינה קולטת מידע חדש אלא מעבדת ומשחזרת את עצמה, את מי שאתה-בעיקר מהילדות, לא לחינם אמר(לא זוכר בדיוק מי) מגדולי הפסיכולוגיה: "The child is father of the man"
אני שוב לא מנסה לקבוע עמדה ולחרוץ עובדות, אבל הנסיון והמעט מידע שיש מורים כי בין הידיעה והרצון לבן התגובה הרגשית קיים פער שלא ניתן לגישור בגמירת דעת.
אין ספק כי הכל מתחיל ברצון והבנה של הבעיה, אבל שוב אומר ויכול להיות שאני נשמע מעט פסימי(אולי הרבה) ככל שהפער גדול כך קשה יותר לגשר,
אולי הנסיון להסביר את התחושה יכול שמטעה לבחינה במשקפי ההגיון..
 

מנומשת27

New member
אני מבינה כמעט אפס בנוירופסיכולוגיה

אני כן יכולה לומר לך ששיטות טיפול דיאלקטיות (DBT, טיפול קוגניטיבי וכדומה) נחשבות ליעילות. ובעיני מוטב להיות מתפקד ומאושר מאשר אומלל ודיספונקציונלי.

מה שתעשה בטיפול פסיכולוגי הוא בדיוק מה שהצעתי לך לעשות: אבחון טעויות ומציאת פתרונות. בשניים. בסביבה מוגנת. עם אדם בעל הכשרה מקצועית, שידע לכוון אותך ולהציע לך פתרונות מותאמים. אבל בתכלס - זה מה שיקרה שם. ואם אין לך עניין לשבת על התחת ולהתחיל לפרק את המטענים שעוצרים בעדך, שום טיפול ושום פסיכולוג לא יעזרו לך.

אין דבר כזה שאין דבר כזה, ואני אומרת את זה מניסיון.
 
קראת את הספר?

גם אם אתה כזה כל העניין הוא להבין, לדעת את היתרונות והחסרונות, לדעת כיצד להסתכל על עצמך באובייקטיביות שנוצרת בעקבות כך שאתה מודע לרגישות הזו. אם לא קראת את הספר אני אשמח להמליץ!:))
 
באמת תודה לכולם, שאלה קטנה ואחרונה

התיאוריה והרצון, המילים הטובות והתקווה(?) המצב הנתון והתהומי פשוט שובר ומייצר משקעים, על אף יתרונותיה היצירתיים של הרגישות.
חברים(מוזר להגיד את זה) אשמח לדעת אם יש מישהו עם מצב דומה, לא רק בתחושה אלא גם בנתונים, סתם מסקרנות:
אני כפי שרשום בן 26, בלי חברים בעבר ובהוווה, גם כילד בגן אני זוכר את עצמי לבד,
גם לכם ספר הטלפונים בפלאפון ריק?
מעולם לא יצאתי סתם לבלות, ללא קשר איזה בילוי כי אין עם מי,
גם לא לסרט,
לג בעומר ויום העצמאות מילדות נתפסים אצלי כימים כואבים-חגים של חברים, חגים שבהם השקט בחדר מראה לך כמה אתה לבד.
אפילו לים אני הולך לבד.
ושוב, כן יש תחביבים, כן נמצא בקרבת אנשים אבל איכשהו משהו מונע.
אני לא מנסה לרחם על עצמי או משהו, אני משתדל במציאות שלא לשבור את הכלים, להשאר עם רגליים על הקרקע, אפילו שנדמית לפעמים כבוגדנית,
אבל יש את הרגעים האלו שאתה נשבר, מתפורר לחלקים ובסוף אוסף אתם לבד, ושוב שובר
 
אתה לא מנסה לרחם על עצמך.. אבל זה מה שקורה

אתה החלטת לקחת את הרגישות הזו ולהשתמש בה כתירוץ.
וחבל... תירוצים אפשר למצוא בלי סוף.. אבל לקחת אחריות? זה כבר סיפור אחר וזה דורש יותר.

אתה בחור מבוגר, אינטיליגנט ממה שנראה מהכתיבה שלך, מודע למצבך... מכאן ועד ליצור מציאות שונה זו החלטה שלך נטו.

אני אישית חושבת ששווה לך לעשות תהליך אמיתי ולהשקיע משאבים בללמוד להכיר את עצמך היטב. ללמוד ולהבין מדוע אתה מי שאתה.
תתחיל תהליך בליווי של איש מקצוע שיוכל לכוון אותך, ולאט לאט, אתה תצליח לוותר על כל המחסומים שיצרת לעצמך.

אני מדברת על ליווי מקצועי כי אתה מתאר מצב די קיצוני אז לדעתי קשה מאוד לשבור את המצב הנוכחי לבד.

אני חוזרת על עצמי, אבל חשוב לי להגיד שאם אתה תחליט שאתה מעוניין להתערבב עם אנשים, אם תבוא בכל כוחותייך ותהיה נחוש לעשות שינוי (ושוב, תיעזר בכלים מקצועיים כמו תרפיסט טוב) אתה תגיע למחוזות אחרים ותתבגר, והיו לך חברים, וחברה.. ומה שתרצה.

גם האנשים הכי חסרי יכולת בעולם מצליחים לנהל חיים חברתיים. זה באמת לא כזה קשה אם מחליטים לתת לזה חשיבות.
תקח החלטה, תלך איתה.. אין סיבה שלא תצליח.

המון הצלחה
 
לא כך הם פני הדברים

אני חוזר ואחזור לפני כל תגובה שאני קודם כל מעריך את ההתייסות.
אבל לצערי יש תגובות שמוציאות אותך מעט יהיר
אני מכיר את עצמי עמוקות, המודעות העצמית והניתוח של מי אני ומה אני הם לחם יומם בשבילי,
חקרתי, דרשתי ואפילו כתבתי מאמרים על כך,
אינני אומר שאין מה לחדש וללמוד אבל בכל הקשור לכנות העצמית ולמודעות של מי אתה ומה אתה הרי שבכך ראשון אני במעלה.
הרחמים העצמיים יכול שיבואו מסילוף ויכול שיבואו ממצב נתון ואזי יש בהם לגטימיות,
אני לא רשמתי סילופים, העובדות הינם כמות שהם במציאות,
אני חי בדידות ונושם בדידות,
אולי רק פה, דרך הקולמוס אני מרשה לעצמי להשתפך קמעא,
מכל מקום אינני כזה מתמול שלשום, כל חיי אני כזה וכל חיי נברתי ושקעתי במודעות ובשרעפים אין קץ כך שלקבל החלטות שונות, עידוו והתרוממות רוויתי נסיונות ולא אמרתי די, אמשיך ואמשיך אך בנקודת זמן הזו אני פשוט מעיד כי שום דבר לא צלח, ושוב אהיה יהיר ואגיד שזה לא מחסך בעבודה עצמית.
הדבר הנכון הוא שרציתי ללכת לשיחות, כלל ראשון בפסיכולוגיה זהו חיבור עם המטפל, כל פסיכולוג יגיד זאת, נדדתי פה ושם ואלו שקסמו לי פשוט אוטופיים בהנתן המחיר, גם ללא טיפול אני במצב דחוק במאוד.
שוב תודה על התגובה, אבל חשוב. לי להבהיר שאני לא אחד שמרחם על עצמו כלל, עד כדי כך שי גם משפחה קרובה וכל שהוא-אישו אינו יודע מה ולמה עובר עלי,
אז תחת הפרגוד הוירטואלי אני מרשה לעצמי קצת....
 
אגיד בכנות

אם עד26 שנה אתה חיית בלי חברים
וטוב לך עם זה
אז סבבה

למה פתאום זה התחיל להפריע?
האם מישהו מהסביבה הקרובה אמר לך משהו בנושא שגרם לך לתהות?

כישורים חברתיים לא קל לפתח בגיל כזה
אך אם יש רצון זה אפשרי
יכולה להמליץ על ספר אם תרצה זאת

לדעתי
אם נוח לך וטוב לך לחיות לבד
אז בכייף
מי אמר שחייבים חברים?
 
טוב לי עם זה?

אמנם אני סולד מהמוניות,
אבל זהו מי שאני ולא מתוך אידיאה, זה אני, ולא יודע למה.
טוב לי עם זה?
אמרתי שאני שלם עם מי שאני אבל המחיר של הבדידות הוא בל יתואר,
דווקא העובדה שחייתי עד עכשיו ככזה הביאה אותי למקומות ולמודעות מאוד גבוהה,
הזמן הזה שאתה עם עצמך אינו סתם אתה באיזשהוא מקום לומד עוד ועוד,
אבל המחיר הוא קשה מנשוא.
למה נזכרתי בזה עכשיו?
למה את חושבת שנזכרתי רק בזה עכשיו?
זה שאני חי עד עכשיו מלמד שנזכרתי בזה רק עכשיו וגם שטוב לי עם זה?
זה שלא כתבתי בפורום מימים ימימה על זה אז זה מראה שנזכרתי בזה רק עכשיו?
אני נושא את זה עמי מימים ימימה, והאמת שעם השנים זה הופך למעין גוויה על הגב במיוחד בהתנהלות בחברה שונה- שממחישה לך עד כמה אתה לבד, החריגות שבדבר, אבל זה לא אומר שלא עשיתי כלום, ובטח שזה לא הפריע לי עד עכשיו.
למזלי הצלחתי להשאר שפוי, אבל כלל לא טוב לי עם זה
תודה על התגובה
 
מבינה

מצטערת אם נפגעת
זאת לא היתה הכוונה
ואיך אתה רוצה ללמוד להתחבר עם אנשים?
 
מצטערת?

לא היה צורך, אבל מעריך זאת.
אולי יותר מדוייק איך אפשר ללמוד להתחבר עם אנשים,
אין לי עדיפויות, פשוט יש דברים שניסיתי,
אני מקווה שהאיש מקצוע המיוחל והיקר-ידע לענות על כך,
ניסיתי לפחות כלפי חוץ למגר את תחושת הכבדות שככל הנראה אני משדר, לפעמים, אם אני מפרש נכון, בחורות יזמו איתי איזושהי התחלה, אבל כמו כל בחורה, בזהירות ועדינות,
איכשהו זה לא מתפתח, אני חושב שדווקא בגלל הכבדות והחוסר זרימה שאני משדר, אבל לעזאזל זה לא יוצא, אני לא מרגיש שזה מה שאני משדר.
בכל אופן שוב תודה לכולם, באמת מעריך את ההתיחסות
 

HH husa

New member
למה למגר ? אותה תחושה באה

מחוסר נסיון בהתחברויות ? אם כן אז מיגור שלה יבוא עם הנסיון.

מה עם היכרות וירטואלית ? ואחרי שמכירים מספיק מעבירים את אותם נושאי ההיכרות למציאות כך שיש רצף של מוכרות , בלי כבדות ומועקות מהמעבר.

אני לא בטוח אם הבנתי מה הכונה ברגישות (לא קראתי את הספר והקישור שניתן לא עבד) , זה כמו מופנמות ?



קראתי פעם על אנשים אמפאטים שקוראים ומרגישים את האנשים סביבם וזה יכול להעיק עליהם , אבל אתה לא כותב על זה.
 
עודף רגש

רגש במלוא מובנו
נטול רציונאל טהור הוא הרגש,
משמש כחיישן אצל בני אדם
כשהוא מעמיס מידע הוא מציף ומשבש את הכל
מאידך הוא ללא עומס הוא יכל להיות מאוד מדוייק ומקיף
הנה לינק למשהו שכתבתי בעבר שמנסה להמחיש את התחושה:
http://anashimregishim.com/2011/09/09/נולדתי-בלי-עור/

תודה על התגובה
 
למעלה