ובכל זאת תגובה, כי ההתנשאות שלך מפתה
אינך מכיר אותי, ולגבי קביעתך באשר לחוש העסקי/כלכלי שיש לי... הרשה לי לגחך.
אני מבינה את תחום האספנות, אבל אין קשר בין יד שנייה לאספנות. לא כל יד שנייה פירושה "אספנות". מחירון יצחק לוי לא קשור לרכבי אספנות אלא למי שרוצה למכור/לקנות רכב יד שנייה. רכב מאבד מערכו ככל שהוא מתיישן והשימוש בו גדל, כמובן אם הוא עובר תאונה ועוד (בחשבונאות קוראים לזה "פחת"). בין זה ובין אספנות אין דבר וחצי דבר.
גם העובדה שבחרת בי כדוגמה בלי להכיר אותי מעידה אך ורק על חוסר הבנה שלך... אני עצמי לא אספנית מסוג האספנים שיש כאן בפורום ולא אוספת לשם האספנות. אני אוספת פסלונים לנוי, כפי שאנשים נוהגים לקנות חפצי נוי לקשט את ביתם. ההבדל היחיד הוא שאני לא קונה אקראית אלא יש לי תמה מסוימת. לראש הענף שלי בצבא היה אוסף של צפרדעים במשרד, לחברה מהלימודים יש אוסף של פרות, לי יש אוסף של חלילנים. אני לא אוספת להשקעה, לא למכירה עתידית, לא כי זה נדיר או מיוחד או חדש או ישן... זו קנייה רגילה לכל דבר ועניין: כשאני רואה מוצר שמוצא חן בעיניי והמחיר מתאים לי, אני קונה. לא משנה מי ייצר, לא משנה בכמה עותקים, לא משנה לכמה אנשים יש כזה בבית.
בקיצור, זו לא "אספנות" כתחביב, אני לא מחפשת את הנדיר וזה לא דומה כלל לנושא ה-DVD/בלו ריי הנדון כאן בפורום. אגב, גם בתחום הפסלונים יש חברות יוקרה לאספנים כמו Lladró למשל, והם מוכרים את מוצריהם במחירים תלת ספרתיים (בדולרים) כך שהם לחלוטין מחוץ לטווח המחירים שלי. אני לא מוכנה לשלם כאלה מחירים, לא משנה עד כמה זה מוצא חן בעיניי, אני לא עוקבת אחרי מחירוניהם, או הקולקציות שלהם, או מה נדיר ומה נחשב וכו'. אני יודעת שזה קיים ואני רואה אותם באיביי, אבל לא מעניין אותי בשיט. אני לא "אספנית".
על רוב המגילה שכתבת רפרפתי כי היא פשוט לא רלוונטית... לא אליי ולא לנקודה שניסיתי להעביר בשרשור. קצת אירוני בעיניי שאחרי כל זה אתה כותב לי שאני לא מבינה (כשאתה מביא דוגמאות לא רלוונטיות בעליל ומראה עד כמה אתה גם לא מבין בהן...) אבל בסדר.
מכיוון שניכר מדבריך שכלל לא הבנת אותי, להלן שידור חוזר. היו לי שתי נקודות בשרשור:
א. דעתי לגבי אספנות של פריטים מסחריים בכמות מוגבלת, שחלק מהקסם שבהם הוא העובדה שיש מהם רק מעט (כלומר היצרן מבצע העלאה מלאכותית של שוויים כדי לגרוף יותר על כל אחד מהם אף שאין לו בעיה לייצר יותר) והעובדה שלאספנים כאלה לא די בכך שהמוצר מוצא חן בעיניהם, אלא העובדה שהוא מוגבל בכמות ולהם יש ולרבים אחרים אין מרגשת אותם.
בעיניי זה מגוחך (להתלהב ממהדורה ממוספרת כי היא ממוספרת), אבל הי, אם יש מי שמשתף פעולה עם הגישה הצינית של היצרנים ולא מבין שחולבים אותו, שיהיה כיף. כל עוד אספנים ימשיכו לשלם מחירים גבוהים ולהרגיש טוב עם עצמם, ימשיכו לספק להם את מבוקשם, מה רע?
אני חושבת שיש משהו קצת דוחה שמובנה בגישת "לי יש ולכם אין", כלומר, לא די בכך שאני נהנה ממה שיש לי ("איזשהו עשיר השמח בחלקו") אני מפיק הנאה מכך שלאחרים אין. מהעובדה שזה יוצר בכמות קטנה, הנאה שלא הייתה קיימת באותה המידה אם אותו מוצר בדיוק היה מיוצר בכמות גדולה. אני מבינה את הפסיכולוגיה, אני מבינה את הכלכלה, אני מבינה את הציניות של היצרנים, וזה מגעיל אותי, כן.
במקרים מסוימים זה אפילו ממש סוציומטי בעיניי. למשל בתקופה שבה היו חומרים של מוזיקה ישראלית נדירה נשארו על וינילים וחברות התקליטים לא הוציאו אותם, בעיניי זה מגעיל שאדם אוגר בביתו תיעוד תרבותי חשוב ומסרב לחלוק אותו עם הסביבה רק כי "לי יש ולכם אין" ולכן אני אמשיך לשמור יצירות תרבותיות חשובות רק בעיני ובין עצמי. אפילו אספני אמנות עשירים משאילים יצירות אמנות (חד פעמיות) למוזאונים וגלריות כדי שיוצגו לציבור, אז בעיניי אנשים שמחזיקים נכס תרבותי שבעצם שייך לתרבות של כולם אבל חומדים אותו רק לעצמם הם סוציומטים, כן.
ב. הנקודה הנוספת, בהמשך, הייתה אפילו פשוטה יותר, ואם אתה חושב שהיא מוכיחה שאיני מבינה בכלכלה, אתה הנאיבי מבין שנינו: היצרנים דואגים לאינטרסים שלהם, לא לאינטרסים שלך. כלומר, להם לא אכפת מה הערך של המוצר שאצלך בבית או בכמה תמכור אותו יד שנייה. אם הם לא התחייבו לכמות עותקים מסוימת והם רואים שיש ביקוש, למה שלא ייצרו עוד וירוויחו יותר? לראות בכך "זילות" זה מלכתחילה לא להבין איך השיטה הקפיטליסטית עובדת. בשלושה תווים: $$$.
אינך מכיר אותי, ולגבי קביעתך באשר לחוש העסקי/כלכלי שיש לי... הרשה לי לגחך.
אני מבינה את תחום האספנות, אבל אין קשר בין יד שנייה לאספנות. לא כל יד שנייה פירושה "אספנות". מחירון יצחק לוי לא קשור לרכבי אספנות אלא למי שרוצה למכור/לקנות רכב יד שנייה. רכב מאבד מערכו ככל שהוא מתיישן והשימוש בו גדל, כמובן אם הוא עובר תאונה ועוד (בחשבונאות קוראים לזה "פחת"). בין זה ובין אספנות אין דבר וחצי דבר.
גם העובדה שבחרת בי כדוגמה בלי להכיר אותי מעידה אך ורק על חוסר הבנה שלך... אני עצמי לא אספנית מסוג האספנים שיש כאן בפורום ולא אוספת לשם האספנות. אני אוספת פסלונים לנוי, כפי שאנשים נוהגים לקנות חפצי נוי לקשט את ביתם. ההבדל היחיד הוא שאני לא קונה אקראית אלא יש לי תמה מסוימת. לראש הענף שלי בצבא היה אוסף של צפרדעים במשרד, לחברה מהלימודים יש אוסף של פרות, לי יש אוסף של חלילנים. אני לא אוספת להשקעה, לא למכירה עתידית, לא כי זה נדיר או מיוחד או חדש או ישן... זו קנייה רגילה לכל דבר ועניין: כשאני רואה מוצר שמוצא חן בעיניי והמחיר מתאים לי, אני קונה. לא משנה מי ייצר, לא משנה בכמה עותקים, לא משנה לכמה אנשים יש כזה בבית.
בקיצור, זו לא "אספנות" כתחביב, אני לא מחפשת את הנדיר וזה לא דומה כלל לנושא ה-DVD/בלו ריי הנדון כאן בפורום. אגב, גם בתחום הפסלונים יש חברות יוקרה לאספנים כמו Lladró למשל, והם מוכרים את מוצריהם במחירים תלת ספרתיים (בדולרים) כך שהם לחלוטין מחוץ לטווח המחירים שלי. אני לא מוכנה לשלם כאלה מחירים, לא משנה עד כמה זה מוצא חן בעיניי, אני לא עוקבת אחרי מחירוניהם, או הקולקציות שלהם, או מה נדיר ומה נחשב וכו'. אני יודעת שזה קיים ואני רואה אותם באיביי, אבל לא מעניין אותי בשיט. אני לא "אספנית".
על רוב המגילה שכתבת רפרפתי כי היא פשוט לא רלוונטית... לא אליי ולא לנקודה שניסיתי להעביר בשרשור. קצת אירוני בעיניי שאחרי כל זה אתה כותב לי שאני לא מבינה (כשאתה מביא דוגמאות לא רלוונטיות בעליל ומראה עד כמה אתה גם לא מבין בהן...) אבל בסדר.
מכיוון שניכר מדבריך שכלל לא הבנת אותי, להלן שידור חוזר. היו לי שתי נקודות בשרשור:
א. דעתי לגבי אספנות של פריטים מסחריים בכמות מוגבלת, שחלק מהקסם שבהם הוא העובדה שיש מהם רק מעט (כלומר היצרן מבצע העלאה מלאכותית של שוויים כדי לגרוף יותר על כל אחד מהם אף שאין לו בעיה לייצר יותר) והעובדה שלאספנים כאלה לא די בכך שהמוצר מוצא חן בעיניהם, אלא העובדה שהוא מוגבל בכמות ולהם יש ולרבים אחרים אין מרגשת אותם.
בעיניי זה מגוחך (להתלהב ממהדורה ממוספרת כי היא ממוספרת), אבל הי, אם יש מי שמשתף פעולה עם הגישה הצינית של היצרנים ולא מבין שחולבים אותו, שיהיה כיף. כל עוד אספנים ימשיכו לשלם מחירים גבוהים ולהרגיש טוב עם עצמם, ימשיכו לספק להם את מבוקשם, מה רע?
אני חושבת שיש משהו קצת דוחה שמובנה בגישת "לי יש ולכם אין", כלומר, לא די בכך שאני נהנה ממה שיש לי ("איזשהו עשיר השמח בחלקו") אני מפיק הנאה מכך שלאחרים אין. מהעובדה שזה יוצר בכמות קטנה, הנאה שלא הייתה קיימת באותה המידה אם אותו מוצר בדיוק היה מיוצר בכמות גדולה. אני מבינה את הפסיכולוגיה, אני מבינה את הכלכלה, אני מבינה את הציניות של היצרנים, וזה מגעיל אותי, כן.
במקרים מסוימים זה אפילו ממש סוציומטי בעיניי. למשל בתקופה שבה היו חומרים של מוזיקה ישראלית נדירה נשארו על וינילים וחברות התקליטים לא הוציאו אותם, בעיניי זה מגעיל שאדם אוגר בביתו תיעוד תרבותי חשוב ומסרב לחלוק אותו עם הסביבה רק כי "לי יש ולכם אין" ולכן אני אמשיך לשמור יצירות תרבותיות חשובות רק בעיני ובין עצמי. אפילו אספני אמנות עשירים משאילים יצירות אמנות (חד פעמיות) למוזאונים וגלריות כדי שיוצגו לציבור, אז בעיניי אנשים שמחזיקים נכס תרבותי שבעצם שייך לתרבות של כולם אבל חומדים אותו רק לעצמם הם סוציומטים, כן.
ב. הנקודה הנוספת, בהמשך, הייתה אפילו פשוטה יותר, ואם אתה חושב שהיא מוכיחה שאיני מבינה בכלכלה, אתה הנאיבי מבין שנינו: היצרנים דואגים לאינטרסים שלהם, לא לאינטרסים שלך. כלומר, להם לא אכפת מה הערך של המוצר שאצלך בבית או בכמה תמכור אותו יד שנייה. אם הם לא התחייבו לכמות עותקים מסוימת והם רואים שיש ביקוש, למה שלא ייצרו עוד וירוויחו יותר? לראות בכך "זילות" זה מלכתחילה לא להבין איך השיטה הקפיטליסטית עובדת. בשלושה תווים: $$$.
