29.10.1956 אירע הטבח הנורא בכפר קאסם
ב- 29.10.56 טבחו בפאתי כפר קאסם קצינים וחיילים באנשים, נשים וילדים, שחזרו לתומם מעבודתם לביתם בכפר. "כוחות הבטחון" חיכו להם בכניסה לכפר, אמרו להם לרדת מהעגלות ומהרכבים, העמידו אותם ופשוט ירו בהם בדם קר. כך נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 14-17 ו-7 ילדים בגילאי 8-13. בתקופה ההיא האוכלוסיה הערבית בישראל היתה נתונה תחת משטר של ממשל צבאי. ביישובים ערביים רבים קויים עוצר החל מהשעה 9 בערב. ערבים, אזרחי ישראל, לא יכלו לצאת ממקום יישובם בלי רשיון מטעם הממשל הצבאי. ב- 29 באוקטובר הקדימו לפתע את העוצר בכפר קאסם לשעה 5 אחה"צ. רובם הגדול של אלה מבני הכפר ששהו כבר בעבודה מחוץ לכפר, לא ידעו ולא יכלו לדעת זאת. ובכל זאת, בתרוץ הפורמלי של הפרת העוצר הם נעצרו בכניסה לכפר ונורו למוות במקום גדוד של משמר הגבול, בפיקודו של מלינקי, היה כפוף לחטיבה של שדמי. מלינקי העביר לחייליו את ההוראות שקיבל משדמי, ואמר בין הייתר: "עדיף כמה הרוגים תחילה מאשר להסתבך במעצרים". וכששאלו אותו: ומה עם נשים וילדים? הוא ענה: דינם כדין הגברים. ומה לעשות עם הפצועים, אם יהיו פצועים? מלינקי ענה: לא לטפל בהם. ומה יקרה עם אלה שאינם יודעים על העוצר? מלינקי אמר: "אללה ירחמו" (זכרונם לברכה). מלינקי אמר במשפט כי שמע את המלים "אללה ירחמו" בתדריך שנתן המח"ט שדמי. למרות כל אלה שדמי לא הועמד כלל לדין על חלקו בטבח, והוא נשפט רק על "חריגה מסמכות", כיוון שלא הייתה לו סמכות להקדים את שעת העוצר. רשמית זו סמכות רק של קצין הממשל הצבאי. על העברה של "חריגה מסמכות" הוטל עליו קנס בסך 10 פרוטות.. היו אלה אזרחי ישראל, שנטבחו אך ורק משום שהיו ערבים פלסטינים. היה זה רצח מתוכנן על-ידי השלטון בישראל. הטבח בכפר קאסם נועד איפה לשלוש מטרות. האחת ליצור רושם מוטעה כאילו עומדת להיפתח מלחמה נגד ירדן ולא נגד מצרים, והשניה, לנצל מצב זה כדי ליצור בהלה בקרב האוכלוסיה הערבית הישראלית, וקודם כל באיזור שבקרבת הגבול עם ירדן, מתוך "תקווה" שתחל לברוח (שלא התממשה לחלוטין). מטרה נוספת הייתה להבטיח שכאשר תפרוץ המלחמה האוכלוסיה הערבית בישראל "לא תעשה בעיות" מבית, כלומר, שאיום הטבח ירתיע אותה מנקיטת מחאה אקטיבית נגד המלחמה. הממשל הצבאי בוטל ב- 1966, לאחר מאבק ממושך. האוכלוסיה הערבית רשמה הישגים לא מבוטלים במאבקה לשוויון זכויות יחד עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים. עם זאת מדיניות האפליה הלאומית לא השתנתה ביסודה עד היום, 51 שנה אחרי הטבח.
יהיה זכרם ברוך.
ב- 29.10.56 טבחו בפאתי כפר קאסם קצינים וחיילים באנשים, נשים וילדים, שחזרו לתומם מעבודתם לביתם בכפר. "כוחות הבטחון" חיכו להם בכניסה לכפר, אמרו להם לרדת מהעגלות ומהרכבים, העמידו אותם ופשוט ירו בהם בדם קר. כך נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 14-17 ו-7 ילדים בגילאי 8-13. בתקופה ההיא האוכלוסיה הערבית בישראל היתה נתונה תחת משטר של ממשל צבאי. ביישובים ערביים רבים קויים עוצר החל מהשעה 9 בערב. ערבים, אזרחי ישראל, לא יכלו לצאת ממקום יישובם בלי רשיון מטעם הממשל הצבאי. ב- 29 באוקטובר הקדימו לפתע את העוצר בכפר קאסם לשעה 5 אחה"צ. רובם הגדול של אלה מבני הכפר ששהו כבר בעבודה מחוץ לכפר, לא ידעו ולא יכלו לדעת זאת. ובכל זאת, בתרוץ הפורמלי של הפרת העוצר הם נעצרו בכניסה לכפר ונורו למוות במקום גדוד של משמר הגבול, בפיקודו של מלינקי, היה כפוף לחטיבה של שדמי. מלינקי העביר לחייליו את ההוראות שקיבל משדמי, ואמר בין הייתר: "עדיף כמה הרוגים תחילה מאשר להסתבך במעצרים". וכששאלו אותו: ומה עם נשים וילדים? הוא ענה: דינם כדין הגברים. ומה לעשות עם הפצועים, אם יהיו פצועים? מלינקי ענה: לא לטפל בהם. ומה יקרה עם אלה שאינם יודעים על העוצר? מלינקי אמר: "אללה ירחמו" (זכרונם לברכה). מלינקי אמר במשפט כי שמע את המלים "אללה ירחמו" בתדריך שנתן המח"ט שדמי. למרות כל אלה שדמי לא הועמד כלל לדין על חלקו בטבח, והוא נשפט רק על "חריגה מסמכות", כיוון שלא הייתה לו סמכות להקדים את שעת העוצר. רשמית זו סמכות רק של קצין הממשל הצבאי. על העברה של "חריגה מסמכות" הוטל עליו קנס בסך 10 פרוטות.. היו אלה אזרחי ישראל, שנטבחו אך ורק משום שהיו ערבים פלסטינים. היה זה רצח מתוכנן על-ידי השלטון בישראל. הטבח בכפר קאסם נועד איפה לשלוש מטרות. האחת ליצור רושם מוטעה כאילו עומדת להיפתח מלחמה נגד ירדן ולא נגד מצרים, והשניה, לנצל מצב זה כדי ליצור בהלה בקרב האוכלוסיה הערבית הישראלית, וקודם כל באיזור שבקרבת הגבול עם ירדן, מתוך "תקווה" שתחל לברוח (שלא התממשה לחלוטין). מטרה נוספת הייתה להבטיח שכאשר תפרוץ המלחמה האוכלוסיה הערבית בישראל "לא תעשה בעיות" מבית, כלומר, שאיום הטבח ירתיע אותה מנקיטת מחאה אקטיבית נגד המלחמה. הממשל הצבאי בוטל ב- 1966, לאחר מאבק ממושך. האוכלוסיה הערבית רשמה הישגים לא מבוטלים במאבקה לשוויון זכויות יחד עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים. עם זאת מדיניות האפליה הלאומית לא השתנתה ביסודה עד היום, 51 שנה אחרי הטבח.