חזרתי...../images/Emo58.gif
טוב, ראיתי את זה. זהו, נגמר, סיימתי,עברתי את זה. ביום חמישי- ראיתי את שני הפרקים בדי וי די ועד עכשיו הדמעות זולגות, העיניים נפוחות, הידים רועדות, והמצב רוח.... נעלם. רייקנות כזאת לא הרגשתי מעולם. בכי כזה לא בכיתי אף פעם. היה לי קשה לחזור לפה. לא ידעתי אם אני אוכל להתמודד אם זה- אבל כנראה שההרגשה הרעה שיש לי לא תעבור לעולם, היא תמיד תיהיה שם,בתוכי, אני רק צריכה להתעלם ממנה אם אני רוצה לחזור להיות מי שהייתי, האם אני יכולה? להתעלם? אני לא חושבת.. אני לא טובה בביקרות על פרקים אף פעם לא הייתי ואני אף פעם לא אהיה- אבל הפרקים האלה.. גרמו לי להרגיש משהו שלא הרגשתי אף פעם- ואני אפילו לא יכולה לתאר לכם את ההרגשה.. אולי זאת הרגשה של אובדן? גבי אמרה פעם שאי אפשר להרגיש אובדן עד שחווים אותו באמת- אז חשבתי שהבנתי אותה, עכשיו אני יודעת שהבנתי אותה. לא חייכתי כבר 4 ימים ברצף.. החיוך פשוט לא שם. חוש ההומור המפותח שלי ( מפותח יותר מידי) -נעלם כלא היה. אומרים שהזמן יעשה את שלו.. אני מאוד מקווה.. כי להתעלם מהעובדה שזינה מתה ושגבי ממשיכה עכשיו בלעדיה, לא יהיה לי יותר זינה בחיים.. EVER.. אז בבקשה, מי שאמר לי את המשפט הזה- אין דבר שאני רוצה עכשיו יותר מיזה שהזמן יעבור, שהתחושה הרעה תעבור, כי אני לא עצמי עכשיו ואני פוחדת לאבד אותי. אני לא בטוחה שיש פה אנשים שמרגישים כמוני, מי שכן מרגיש ככה... בואו נחזיק אצבעות- שהזמן , באמת , יעשה את שלו..