אני ניסיתי. באמת ניסיתי....השתדלתי..
ולא באתי עם ציפיות בכלל, אז אל תנופפו לי את 'כגודל הציפיות'.... אני מודע למצבו, לבריאותו, לחלודה על מיתרי קולו ולעובדה שהוא כבר לא מנגן בפיירבירד שלו ובכל זאת באתי.
ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה לחזות חי במישהו שהשמועות על מותו התחילו כבר ב-1971.. ולכן לא התרגשתי מכך שברכיו רועדות, שהוא עיוור כחולד, עם פרופיל של זומבי לבקן ופימה מתנדנדת. אחרי הכל, He is Still Alive And Well...אוקיי,
Maybe he looks more dead than Alive אבל המראה באמת לא אמור להפריע להרביץ רוק'נרול ולבלוז הרי אין גיל..
מי שמכיר אותי יודע גם שקשה לקרוא לי אנטי-ווינטר. כשהייתי ילד אפילו אהדתי את הכוח ר"ג... כמו יואל אני מחזיק את רוב ההקלטות שלו ובניגוד לאחרים שכתבו כאן אני דווקא כן תופס ממנו אחד מהנפילים (בסלייד הוא בטופ 10, אולי בטופ 5 לטעמי) והיה לי ברור שאני מגיע לערב עם מינוני רוק'נרול לא פחות ואולי אפילו יותר מבלוז-רוק (בינינו זה היה המילייה שלו בלאו הכי חלק ניכר מאד מהקריירה).
ובכל זאת, משהו לא דפק שם, לאורך כל הערב... נכון, הסאונד היה נורא, אבל זה לא חדש. הבארבי לא נולד אתמול.. הבעיה מבחינתי הייתה מוסיקלית ולא אקוסטית (והחלפתי כמה מקומות ופוזיציות באולם בשביל לוודא סופית את העניין).
היה שם מתופף איום ונורא, פשוט זוועתי, שנראה כאילו הגיח מלהקת בארים טקסנית ב-1985 וניגן שטיקים (כוחניים, כן כן) שבלוניים עם הגיטריסט והבאסיסט (שהיה הצלע המוצלחת אבל לפרקים גם הוא לא יכול היה להושיע..). ושלושתם, כך נדמה היה לי, נמצאים במעין מירוץ מטורף לתת גיבוי מהודק ומלוקק ככל האפשר לווינטר קשישא.
בחצי הראשון של הערב, פעמים רבות הם אפילו לא הצליחו לשבת טוב ביחד (!) ולעיתים הייתה לי התחושה המוזרה שהמתופף מפספס, שווינטר אפילו לא שמע את הבעיה (בהיותו שקוע בתוך צוואר הגיטרה על הסולואים- והקהל איתו) וששני החבר'ה הנותרים מזדרזים לעמוד בקצב הלא מסונכרן של השניים. גם כשהם כבר ישבו ביחד הם נשמעו לי לא פחות ולא יותר מלהקת גיבוי מהודקת ומלוקקת שאין בה נשמה (זה ברור) אבל אין בה גם טיפת זעה אמיתית של רוק'נרול. היא סימולקרה של זיעת רוק'נרול. כמו הרכב קאברים של להיטי רוק דרומיים מאיזה חור בגיינסוויל, ג'ורג'יה נניח, שבמקרה זוכה לביקור של אגדה במועדון הלילה שבו הוא מתפקד כלהקת הבית ועושה הכל כדי לצאת מהערב בשלום. בעיקר כדי שיהיה מה לספר לנכדים. לא הייתה כל חדוות נגינה, הנאה שהוקרנה לקהל, קשר עין בין הנגנים בלהקת הליווי (הם באמת לא ממש צריכים אותו כשכל הגיבוי מורכב מנוסחאות שחוקות) שלא לדבר על אלתורים, אינטרפליים, אפילו רק טיפה דיאלוגים שהם חלק בלתי נפרד מכל ג'אם טוב, שום דבר...
באתי עם עוד 3 חברים וכולנו התפצלנו ונעלמנו אחד לשני בתוככי הבארבי עם תחילת ההופעה, כל אחד לנקודה אחרת- כך שלא השפענו האחד על השני. ארבעתנו יצאנו החוצה בלי תיאום מראש ושם נותרנו, כשאנו צופים באנשים רבים עוזבים את ההופעה בתחושת עצב. אפילו צ'רצ'יל
הלך באמצע מתוסכל והוא בדרך כלל נשאר עד הסוף. אני לא התייאשתי עדיין כמו יואל או נורית וניסיתי עוד קצת, באמת השתדלתי.
אבל בסוף הרמתי ידיים וכולנו פרשנו בתחושת מיצוי מר. אפילו הבורקס בדרך חזרה הזכיר לי את ווינטר. הוא היה צהוב, שומני, דהוי וחסר טעם והזכיר סימולקרה של בורקס יותר מאשר בורקס אמיתי. ולכן גם לא ניחם אותי שהוא היה חם.