הפניית ילד לאימוץ צריכה להיות פתרון אחרון
במיוחד כאשר ההפניה היא לאימוץ בינלאומי.
הטוב ביותר הוא כשילד גדל אצל הוריו הביולוגים, בקרב משפחתו המורחבת, בארצו, בשפתו, בתרבותו ומורשתו. אבל מה קורה כאשר משהו מתוך זה לא מתקיים? (וישנן הרבה סיבות כדי שזה לא יתקיים עבור כל הילדים, ללא קשר לאימוץ.)
היחס להורים מאמצים כאל מי שבא לקחת ילד מהוריו הוא דמגוגי כל כך, שהלגטימיות של השאלה האם מוצאים לילד פתרון לפני הפנייה לאימוץ נעלמת. העובדה היא שהורים מאמצים, בהליך אימוץ תקין, מגיעים אל הילד המאומץ לאחר שנותק הקשר עם הוריו, והם עצמם לא לקחו ילד מהוריו. לאנשים שלוקחים ילד מהוריו כדי שיהיה להם ילד איני קוראת הורים מאמצים, אלא חוטפים.
תיאור הילדים הבוכים בסין הוא כלכך דמגוגי, שאי אפשר להתדיין על כך שבעצם מי שמוצא לאימוץ אל מחוץ למדינתו הוא מי שלא אומץ, לא רק בקרב משפחתו המורחבת אלא גם בקרב מי מבין אזרחי ותושבי המדינה. זיו בכתה במשך שבועיים פעמיים ביום כל יום כי היא הייתה מבועתת מהשינוי שיתחולל בחייה, וזה מובן מאליו ואם היא לא הייתה מבועתת היא לא הייתה ילדה נורמלית בת שלוש. אבל היא גם התאהבה בנו תוך כדי ההליך הזה, ואם אנו לא הייינו שם היא הייתה עצובה. לעומת זאת, היא הייתה עוברת בדיוק אותה חווייה ללא זוג הורים אוהב בגיל חמש, כאשר היא הייתה מועברת לבית ילדים אחר בעיר אחרת.
תיאור הילדים המאומצים במשפחות בהן יש ילדים ביולוגים כמי שאינם נאהבים כלל כמשהו מובן מאליו מעלה אצלי את השאלה מדוע האנשים האלו אימצו בכלל ילד מלכתחילה, ולא האם לאפשר לזוגות עם ילדים לאמץ ילד. אני מכירה הורים שמפלים בין ילדיהם הביולוגים, כמו אנשים שאימצו בנוסף לילדים ביולוגים ואוהבים אהבת נפש את כל ילדיהם, מכדי שאחשוב שיש משהו אמיתי בטענה הזו. אבל המקרים האלו לא מובאים בכלל לדיון, וזו דמגוגיה.
לא הכל שחור ולבן, אבל גווני האפור צריכים להיות מובאים למען דיון משכיל, ודמגוגיה היא זו המעלה רק שחור ולבן על פני השטח.