אני צופה כעת בפרק שלא שודר אתמול ויש לי משהו להגיד
ככה באמצע כי לא יכולתי להתאפק.
סיגל ודניאל קרעו לי את הלב. כל כך אמיתיים, הכאב האישי שלהם, הפיזי והנפשי
עבר אליי דרך הגרון כמו סחלב חם ביום גשום.
במקביל הבנתי למה אני לא מצליחה להתחבר לדודו.
הוא פשוט נוקט בשיטת ההפרד ומשול. הוא מתוחכם וכמו שפעם שאלתי את עצמי
אני לא יודעת אם הוא כל כך גאון או שכל השאר כל כך מטומטמים.
הפרד ומשול. כל כך מזכיר לי מישהו אחר ממקום אחר...
והודיה, מאוד קשה שלא לאהוב אותה ומצד שני היא מתסכלת נורא
כי אי אפשר לדעת מה מתחולל בראשה. למי היא מאמינה? לסיגל או לדודו?
את מי היא אוהבת באמת? האם היא כולה משחק או שיש בה משהו אותנטי באמת?
אולי יהיו תשובות בהמשך.
(בזמן שאני מקלידה אני רואה את דודו נואם לנטע וללימור וכבר אמרתי שהוא מדבר נון סטופ, ואשכרה אני הגעתי למסקנה שהוא עשה שטיפת מוח לכולם וגם כאן זה מזכיר לי מישהו ממקום אחר)