ישעיהו לייבוביץ', יש לציין, הוא דמות מאוד
שנויה במחלוקת. בקרב הדתיים, גם בקרב רבים מהמאמינים שאינם דתיים הוא נחשב לעוף מוזר. יש אלוהים, צריך לקיים מצוות, והוא לא עוזר ולא אכפת לו? והוא יראה את בניו זועקים אליו והוא לא יתייחס אליהם כי הוא לא מתערב יותר? איזו מן גישה אמונית זו? קצת נראה כמו להיות עם ולהרגיש בלי, להאמין ולא להאמין גם יחד...
מה שכן, אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים. לא כל מה שנרצה ומה שנתפלל עליו נקבל, כמו ששום דבר כאן אינו מושלם ולא כל דבר יצא וייצא כפי שרצינו. כמו בעולם הזה שבו תמיד אפשר וכדאי לבקש מבית הספר, ממקום העבודה, מהעירייה, מהממשלה שיתנו לנו מה שאנחנו רוצים, ואולי לא נקבל כי לא הכול אפשרי וכי לפעמים הרצון שלנו מתנגש בשיקולים כלליים או בעניינים אחרים, אבל לפחות נדע שניסינו. בלי לנסות, זה הרי היה עוד יותר חסר סיכוי. כך זה גם בתפילה ובאמונה, לדעתי. לבקש וכמה שיותר חזק מעלה את הסיכוי לכך שזה יקרה. זה לא מחייב, כי יש שיקולים שהם למעלה מאיתנו, או כמו שאמר אביו של נחשון וקסמן ז"ל "לאבא מותר גם להגיד לא". אבל לפחות שנדע שניסינו.