MJ גם אחרי האפילוג
קטניס מסתכלת על החיים שלה ועושה רשימת מכולת בסגנון "אחד מי יודע." כתבתי עכשיו, ועברתי מספר פעמים אבל לא יותר מדי. (באפילוג כתוב שלקטניס יש שני לדים, אבל זה לא סותר שיהיה לה עוד אחד. אם יש טעויות אחרות בנוגע למספרים תעירו)
עדיין מעוניינים לקרוא?
12 הוא מספר המחוז שבו נולדתי. 12 הוא הגיל בו הפסקתי להיות ילדה.
לאחותי היה מותר להישאר ילדה, ועד שהייתה בת 11 דאגתי לה, שתמיד יהיו לה אוכל וסיבות להיות שמחה. גם היא נדרשה להתבגר מהר מדי- כשכישוריה כמרפאת הפכו הכרחיים- אך היא לא זכתה לזמן ארוך כבוגרת, ומבחינתי היא מתה ילדה.
23 הוא מספר האנשים שנבחרו יחד איתי להשתתף במשחקי הרעב ה74, עשרים ושניים מתוכם לא ידעו שהיו אלה המשחקים הלפני-אחרונים. אחד הוא מספר הנשיאים שהיו פעם לעולם הזה, שהייתה בו מדינה אחת. כיום אין בו מדינות בכלל- יש אלפי ישובים קטנים והם מנוהלים כפי שרוצים היושבים בהם. מורדים רבים נדרשו כדי לעורר מרד אחד, וכיום כבר אין במה למרוד.
שלושה הוא מספר האנשים שהרגתי בחיי, ושלושה הוא מספר הילדים שהבאתי לעולם. אני חושבת שבמקום כלשהו, בראייה אובייקטיבית זה מתקזז. הסכמתי להביא ילדים לעולם הזה- עולם שנחרב כבר מספר פעמים ונראה שלא עומד לקום שוב- כדי לא להיות לבד. לא להיות רדופים יותר על ידי רוחות האנשים שחיו פה פעם, במחוז 12, אלא להביא לכאן חיים חדשים.
שלושה הוא גם מספר האנשים שהערצתי בחיי. עשרים שנה לפחות עברו מאז שדיברתי עם כל אחד מהם.
החיים שלי לא היו קלים. תפקיד "הנערה הלוהטת" כולל היכוויות רבות. אחרי כל המיתות המיותרים, הפציעות והמחלות, החלוקה הלא הוגנת של ממון והעַבְדוּת שהיו נפוציםבפאנם, לקח לי זמן להתרגל לדברים החדשים הטובים.
כעת יכולתי ליהנות מחופש, בלי לפחד ממה שהשקט מזמן, וליהנות משירת ציפורים במקום להאזין להן דרוכה ומחכה לשמוע אות. היום אני יכולה לשלוח את ילדיי לבית הספר ולדעת שהם לומדים ומתחנכים בו ולא הופכים לרובוטים בעלי ייעוד יחיד: לכרות פחם לטובתם ושעשועם של עשירי המדינה.
אז איך אני מרגישה כיום, אתם שואלים.
איך מרגישים החיים כשהם באמת חיים, חיים ללא פחד שייגמר המזון, שייגמר החופש או שייגמרו החיים. איך מרגישים החיים של מי שנלחמה בעריצים וניצחה והתמודדה גם מול השיגעון?
מ1 עד 10? 12.