יום שלישי = פינת הפאנפיקשן!

[N o R i K o]

אני אוהבת אותך למרות שאת סתומה.

 

[E l S i]

אוי נכון ספוילר |MJ| וגם לדוקטור הו 7X1

בד"כ כשנותנים סרגל אומרים "כשאחת זה--- ו10 זה---" פשוט כתבתי קודם את המשפט הזה ואז את שאר הפיק...
(אני גם לא מאמינה שקטניס עד כדי כך מאושרת- כמובן מדובר על סולם אושר שבו 1 זה "קלוב עומדת להרוג אותי בעוד שנייה ואחותי רואה את זה בטלוויזיה" , 2 זה "אני מתייבשת ואחותי רואה את זה בטלוויזיה" 3 זה "סנואו קיים" וכו, ו10 זה "אני עם גייל ביער ונותי'נג הרטס."
אבל היא באסיילום <למה התכוונת? לזה שהיא דאלק משוגע ומקולקל או לזה שזה בא משום מקום כמו הפרק הזה?> ולכן נדמה לה שהיא מאושרת) וזה חשוב, ואני רוצה שהיא תהיה שמחה, ואין ספק שיש דברים שהיא עשתה בחייה ויכולה להתגאות בהם.

מאושרת שאת לא מערערת על מלוכתי

 

[pennylane11]

התכוונתי למאחת עד עשר זה 11

רק ש12 זה עם משמעות למשחקי הרעב ו11 לדוקטור... אבל היא אכן דאלק משוגע ומקולקל והאסיילום בא משום מקום

 

[E l S i]

אה

אוי שם הוא היה הכי פאנבוי של עצמו, וזה היה כל כך צפוי שהוא יגיד "11"

 

[pennylane11]

11 תמיד פאנבוי של עצמו...

כי לרקוד בטארדיס לבד ולצעוק "דוק-טור-הו?!" בלופים, זה נורא צנוע מצידך, דוקטור.

 

[N o R i K o]

המממ

MJ

הבעיה שלי עם זה זה שכמו שאמרת בעצמך, זה קטניס עושה רשימה. רושמת דברים לעצמה במחברת. קצת רשימת מכולת. "תקני חלב ו-2 סוכר." (קפה?) ומצד שני, זה כאילו את כן מנסה לומר משהו, להעביר משהו שהיא מרגישה. אבל... לא הצלחתי להרגיש את זה. מי הם האנשים שהיא העריצה? סינה? גייל? אולי אפילו קוין? מי הם האנשים שהיא הרגה? גלימר, מארבל והזו ממחוז 4? ו... אני לא חושבת שבאף שלב בחייה קטניס הייתה מרגישה 12. אף פעם. אני חושבת שזה גם OOC לגמרי מצידה להכריז על כך, כי באפילוג היא בעצמה אומרת שהיא עדיין סובלת. שעדיין יש סיוטים בלילה, שעדיין יש כאב, צלקות. באופן כללי אני לא חושבת שיש מישהו שחווה אובדן בחייו, בטח ובטח לא כזה כמו שחוותה קטניס, ויכול לומר שהתחושה מתעלה על הטוב ביותר. בטח ובטח לא אדם פסימי ושלילי כמו קטניס.
לסוף יש תחושה של מונולוג, במיוחד לחלק שבו היא מדברת עם הקורא, "אתם שואלים", וכאלה, אבל תחילת ה... פיק? מאוד טכנית. "פרים הייתה בת 13, אבל פרים מבחינתי ילדה. הרגתי שלושה אנשים, הבאתי במקומם שלושה." אני מרגישה שאני מפספסת כל כך הרבה דברים שאת רוצה לומר באמצע אבל לא אומרת.

בקיצור... מאוד מאוד אהבתי את הרעיון. אבל אני מרגישה שהביצוע הוא רק טעימה מהדבר האמיתי שאת יכולה לעשות כאן

הייתי רוצה לראות את זה כפיק ארוך יותר. שממש... מספר לי הכל. או מקסימום, סונגפיק של "מספרים" של הדג נחש?

סתם.

 

[mamygo]

...

הקטע האהוב עליי היה דווקא המשפט האחרון... תאמת אני חשבתי שהקטע שלו הוא 'יציאה מהמסגרת' שהיא גם קצת אבסורדית ומגוחכת ובאותה הזדמנות לתת 'טעימה' כזאת של צמרמורת מהאזכור של 12-שזה בעצם המחוז...
אבל יכול להיות שייחסתי קצת יותר מידי עומק למשהו פשוט ><

 

[N o R i K o]

אני דווקא חשבתי ש-12

בגלל שזה הציון הכי גבוה שאפשר לקבל במשחקים ע"י הקברניטים, ואף אחד לא מצפה שתקבלו אותו... וקטניס כביכול מקבלת ציון מעל המצופה, החיים שלה הרבה הרבה הרבה יותר טובים משהיא חשבה.
הקטע הוא, שאני לא חושבת שהיא תרגיש שהחיים האלו הם יותר טובים משהיא חשבה.
הכל עניין של פרספקטיבה :>

 

[N o R i K o]

האסיף האחרון

MJ

POV של גייל על שלושה טקסי האסיף לאורך הספרים.
גיילניס שנע בין שיא הפלאף לשיא האנגסט. PG של כ-2000 מילים.

היו לי המון בעיות עם הפאנפיק הזה. בהתחלה בכלל רציתי לקרוא לו "דמיוני או אמיתי", ואז חזרתי בי ושיניתי לו את השם. גם במקור כשחשבתי עליו (אני חושבת עליו די הרבה זמן והמילה "מספר" עודדה אותי לכתוב אותו וזהו) תכננתי להפוך אותו למפורט יותר. לא רק על טקס האסיף עצמו אלא על היום כולו. ואז החלטתי שזה טו-מאץ'. ואז כשכתבתי אותו הייתה לי בעיה איתו והרגשתי שהוא קצת קיטשי מדי ואובר-טים-גייל, אז הלכתי לאלה היקרה לבקש דעה אובייקטיבית

תודה לך אלה

איי

יו.

אניוואי, זה התוצר הסופי

מומלץ מאוד לקרוא בקובץ, יש שם הטיות וכאלה

אבל אפשר גם לקרוא בהודעות, ומיד אצרף.
אשמח לתגובות, גם כאלו של טים פיטה

 

[N o R i K o]

I

16, דמיוני

את יפה כל כך בשמלה הזו. הכחול הדהוי לא רק מצביע על כך שזו הייתה בעבר השמלה של אמך, הוא גם מדגיש את האפור הסורר שבעיניים שלך, אותן עיניים שהחכמתי לסמוך עליהן כבר בשניה הראשונה. "ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!" מכריזה אפי טרינקט, והאפור שלך מביט בי עכשיו במבט שאת שולחת אליי בכל שנה, אותו אחד שאומר 'אבל עדיין יש אלפיי פתקים', כדי לנחם אותי ש-42 הוא לא מספר קריטי כל כך. אני בתגובה עוצם עיניים ומתפלל שהסיכויים יהיו לטובתך, לטובתי, לטובתנו. "הגברות ראשונות!" היא אומרת ואני מתחנן שהפתק לא יישא את שמך. וזו אכן לא את.
זו אודרי אוניל, נערה ממחוז הסוחרים. היא מהשכבה שלי, ואני אמור לחוש שמץ של רחמים, עצב, אכזבה, חרטה, כי אני מכיר אותה, החלפנו מילה או שתיים, אני אפילו חושב שהיא קצת חיבבה אותי. במקום אלו אני פולט אנחת רוגע. זו לא את, וזה העיקר. אני לא טורח להביט בה כשהיא גוררת רגליים אל הבמה. אני מביט בך, ורואה שביב של חיוך הקלה, אותו אחד שזכיתי לראות ביער הבוקר. אותו אחד שאני מקווה לזכות לראות הערב. אני מפנה את מבטי חזרה לאפי טרינקט כשהיא שולפת את הפתק שעלול לשאת את שמי. זו ההזדמנות האחרונה שלי ללכת אל המוות, אבל כשאני חושב על כך, גם האחרונה להינצל. "פיטה מלארק!"
אני מביט בו כי השם מוכר לי. זה הבן של האופה, האחד ששואל לשלומך כשיוצא לנו להחליף מבט כשאני בא לעשות עסקאות עם אביו. אני יודע שאת מוצאת חן בעיניו, אבל לא אמרתי לך דבר על כך. אולי אספר לך עליו הערב, אם תעלי את שמו, וכשתשאלי אותי למה לא אמרתי לך עד עכשיו, אני אעז לומר לך את האמת. שאני קצת מקנא, בו ובכל הבחורים ב-12 שמעיזים לשים עין על הנערה שלי, על האחת שהבטחתי לה את ליבי. אולי תכעסי, אולי תסרבי, אבל כשההמנון מתנגן, אני מגניב אלייך מבט ורואה את החיוך שלך, החיוך של היער, החיוך שלנו, ולא מסוגל לחשוב על אפשרות כזו. על מצב בו הערב, ערב האסיף ה-16 שלך, ערב האסיף האחרון שלי, לא אנשק אותך.

16, אמיתי

את יפה כל כך בשמלה הזו. הכחול הדהוי לא רק מצביע על כך שזו הייתה בעבר השמלה של אמך, הוא גם מדגיש את האפור הסורר שבעיניים שלך, אותן עיניים שהחכמתי לסמוך עליהן כבר בשניה הראשונה. "ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!" מכריזה אפי טרינקט, והאפור שלך מביט בי עכשיו במבט שאת שולחת אליי בכל שנה, אותו אחד שאומר 'אבל עדיין יש אלפיי פתקים', כדי לנחם אותי ש-42 הוא לא מספר קריטי כל כך. אני בתגובה עוצם עיניים ומתפלל שהסיכויים יהיו לטובתך, לטובתי, לטובתנו. "הגברות ראשונות!" היא אומרת ואני מתחנן שהפתק לא יישא את שמך. וזו אכן לא את.
זו פרימרוז אוורדין. פרים, אחותך הקטנה, האחת שעבורה היית מקריבה את חייך, ולא רק במובן המטאפורי. כי הנה, התחריש הצפוי קורה– את זועקת את שמה וכושלת אל הבמה, הד קולך מרעיד את כיכר העיר. "אני מתנדבת!" את קוראת ואני צריך להלחם בדחף למשוך אותך משם, לקחת את ידך ולברוח רחוק כל כך מכל מקום שאנו מכירים; הרגליים שלי רצות לעברך מאליהן, אך הזרועות שלי עדיין מקשיבות לי, והן לוקחות את פרים ממך, מגינות עליה, כי אני יודע שזה בדיוק מה שתרצי שאעשה – שאשאר כאן מאחור, שאשמור עליה, שאבטיח לך את שלומה. "תעלי, קטניפ," אני אומר ונאבק לשמור על קול יציב כשאני מאשר את הבטחתי, נותן לך ללכת ממני, ואולי לתמיד.
הקהל כולו מודה לך, שולח לך שלוש אצבעות של הוקרה. אבל אני לא מסוגל להודות לך, ולאף אחד, כי לא כך זה אמור היה לקרות. אני יודע עד כמה אנוכי מצידי לחשוב כך, אבל אני מתפלל לכך שהשם הבא שיעלה בגורל יהיה שמי שלי, כדי לפטור את עצמי מהאחריות שאת מטילה עליי. כדי לזכות בעוד כמה רגעים איתך, גם אם כואבים, כי הם עדיפים כל כך על הבדידות שמתחילה לחלחל בתוכי כבר עכשיו. אבל השם הבא הוא פיטה מלארק, בן האופה, ואני מקנא בו – לא רק כי אני יודע שהוא שם עלייך עין, על הנערה שלי, האחת שהבטחתי לה את ליבי; אלא בעיקר כי הוא זכה לתשובה גורלית אחת. אני נותרתי עם מליון שאלות, וכשאוכפי השקט מובילים אותך מהבמה, אני מבין שבאסיף האחרון שלי אמנם לא הלכתי אל המוות, אבל בהחלט לא ניצלתי.

 

[N o R i K o]

II

17, דמיוני

כיכר העיר עמוסה מתמיד השנה, כשאני מנסה למצוא את מקומי ברחבה שהאמנתי שלא אעמוד בה שוב. בני ה-19 עומדים בשורה ואני נדחס ביניהם, אך מקפיד לעקוב בעיניי אחרייך- הפעם את לבושה בורוד שמדגיש את שפתייך, אותן שפתיים שנשקו לי בערב הקר של הבשורה המרה.
"ביום השנה השבעים וחמישה, כתזכורת למורדים, שגם האלו מביניהם שהאמינו כי יצליחו לברוח מאימת ידו של הקפיטול לא יכלו לגבור על כוחו, כל מחוז יעלה בגורל מיועדים מגיל 12 עד 24," אמר הנשיא, ואת קברת את פנייך בשקע צווארי כשהבנת את משמעות דבריו.
"לא רכשת אסימונים השנה, אלו רק ארבעים ושלושה פתקים," לחשת בעודך מצטפנת כנגדי, "הסיכויים שלנו טובים יותר משהיו בשנה הקודמת. הסיכויים הם לטובתנו."
"נשקי אותי, קטניפ," אמרתי, כי היה זה הדבר היחיד שהצלחתי להעלות על דעתי באותו רגע, ועל אף שתמיד היית נבוכה כל כך מהעניין, עשית זאת. אני מחייך אלייך כשאני נזכר שעברה בדיוק שנה מהערב בו שפתינו נפגשו לראשונה, וכשאת מביטה בי, את מעלה חיוך תוהה, כי זה בהחלט לא הרגע המתאים.
"הגברות ראשונות!" אפי טרינקט מכריזה כבכל שנה, ואני נושך את שפתיי בתקווה שגם הערב אזכה לנשק אותך. את לייני קלירווטר אני לא מכיר, על אף שהיא נערה מהתפר, המבוגרת ממני בשנה בלבד, אך אני מודה לה על כך שגם הפעם, בשנה החמישית ברציפות, בזכותה אני נאנח בהקלה. טרינקט ממשיכה משם לכלי הזכוכית של הבנים, אך במקום להביט בה אני בוחר להביט בך, כי דמותך תעזור לי גם אם הפעם המזל לא ישחק לטובתי. את עוצמת עיניים ומלמלת לעצמך, ואני יודע שאת מייחלת לבטחוני, וכששמו של אנדרו יוג'ין עולה את נושפת את כל האוויר בריאותייך, פוקחת עיניים ולבסוף משיבה את מבטך אליי. זהו זה, הפעם בהחלט הייתה הפעם האחרונה. שום קפיטול כבר לא ייקח אותי ממך. האהבה שלנו הצליחה לגבור על כוחו. הפעם את זו שמחייכת את אותו חיוך אסור, על אף שהרגע אינו מתאים, ואני כבר חולם על הרגע בו יסתיים הטקס ותרוצי אליי, תכרכי סביב צווארי את זרועותייך ותתני לי לסחרר אותך באושר. אני צופה את בוא הערב, ערב האסיף ה-17 שלך, האסיף האחרון שלי, והפעם באמת, ויודע, בוודאות, שלא קיים מצב בו לא אנשק אותך.

17, אמיתי

כיכר העיר עמוסה השנה, אך מרכז הרחבה תחום בחבל קצר, קצר מדי, ואת עומדת שם לבדך, כחיה במכלאה, כציפור בכלוב. לא טרחת ללבוש שמלה השנה – ממילא כבר ילבישו אותך בשמלות מפוארות כל כך בקפיטול, שמסתבר שגם אהבתי אלייך לא יכלה לגבור על כוחו. כך לפחות סברת בערב הקר של הבשורה המרה.
"ביום השנה השבעים וחמישה, כתזכורת למורדים שגם החזקים ביותר מביניהם לא יוכלו לגבור על כוחו של הקפיטול, המיועד והמיועדת בכל מחוז ייאספו מתוך מאגר המנצחים הקיים," אמר הנשיא, ובאותה שניה הייתי חייב לקום ממקומי ולרוץ אלייך, לוודא שאת עדיין שם, שעדיין יש לנו סיכוי. אבל לא היית שם, ושוב נותרתי לחכות לך, לשאת את הכאב לבדי. "טעיתי," לחשתי לך כשהגעת, אוסף את גופך החלוש בזרועותיי, "היינו צריכים לברוח כשאמרת." אבל את הלכת ממני, שתויה, טוענת שכבר מאוחר מדי. ועכשיו את פיכחת, ובאמת מאוחר מדי, כי שמך שעולה בגורל לא מפתיע איש. הטקס קצר כל כך שאני אפילו לא שם לב לחילוף המיועדים הזכרים המתרחש כנגד עיניי - אני עדיין מנסה ללכוד את מבטך המזוגג, את אותן עיניים שתמיד הביטו בי חזרה. אך הן לא מביטות בי גם כשאוכפי השקט מובילים אותך שוב אל היכל הצדק, וכשכמה נוספים מורים לנו, באיומי רובים, להתרחק. היימיטץ' אמר לי שזה לא הסוף, דיבר על לחימה ומרידה, על התאגדות בקפיטול, על מחוז 13, על כך שעוד נתאחד. אבל התחושה המוכרת של הבדידות שעולה בי אומרת לי אחרת; שמהאסיף האחרון שלך, והפעם באמת, אותה נערה לעולם לא תחזרי.

 

[N o R i K o]

III

18, דמיוני

חם כל כך היום. אני עומד בין אמך לאמי ברחבת הכיכר, מביט בדרך בה קרני השמש מרצדות על פנייך, בין שבילי שיערך. אני יודע שאני אמור להגניב מבט גם אל רחבת בני ה-12 כשאחי נמצא בה השנה, אך שמו מופיע רק פעם אחת בהגרלה, ואת, לעומתו, עם עשרים ושמונה פתקים, ויפה כל כך בשמלתך הלבנה, אמרות התחרה שלה מתנופפות ברוח הקיצית. "אתה יודע," אמך לוחשת לי, "בתרבויות עתיקות, ביום חתונתה, הכלה לבשה לבן," היא רומזת, מעלה בי חיוך.
"היא אמרה כן." אני אומר בתגובה, והיא פוערת עיניים בפליאה ומחייכת גם כן.
"באמת?" אמי הנרגשת מופתעת מהבשורה לא פחות.
"טוב, לא בדיוק," אני מודה. אך תגובתך המופתעת, הסומק על לחייך, הדרך בה קברת במבוכה את פנייך בידייך ונשכת שפתיים; הבלבול, הכעס, הפחד, האושר, כל מה שעבר בתוכך ובתוכי באותם רגעים, שווים יותר מכל תגובה שאוכל לתאר במילים. "היא אמרה לי שהיא לא רוצה ילדים. רק לא ילדים. אז אמרתי לה שאני רוצה אותה יותר מאשר ילדים."
אמך מחייכת בסיפוק, כי היא וודאי לא צפתה את הרגע הזה. אני אוחז בידה, ידה של חמתי לעתיד, כשאפי טרינקט ניגשת אל כדור הזכוכית ומכריזה, "הגברות ראשונות!"
"מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתך," איחלתי לך הבוקר, ואני מאחל בליבי גם עכשיו, כשהפתק נשלף. מיי קולאן בת ה-14 קטנה כל כך, ופרים וודאי מכירה אותה, אך שמה גורם לאושר לחוש קרוב כל כך לפתע. אני עוצם עיניים ונותן לכל רגש שלילי להתנדף ממני, לעוינות כלפיי הקפיטול, לשנאה, לפחד, ומקווה שפתקו הבודד של רורי הוא לא האחד ששולפת טרינקט מבין האלפים, כשאני אוחז מהצד האחר בידה של אמי.
אני שומע רק את שמו הפרטי של הנער, ליאו, כשהעולם לפתע נעמד מלכת, וחיים שלמים רצים כנגד עיניי. נמשיך לגור בתפר, כדי לשמור על המשפחות שלנו. אני אעבוד במכרות, ואת תעסקי בסחר ובציד. כשהשנים יחלפו, אולי בכל זאת תהיי בשלה לילדים, אך לעולם לא אכריח אותך. החיוך של היער יהפוך להיות חיוך של בית, ובכל יום אדאג לכך שאראה אותו. אני ניתק מחבל הדמיון ופוקח עיניים, וכשאת מתקרבת אליי, אושר מציף את עינייך האפורות, אני מבין שהמציאות מתעלה עליו. את משלבת את ידך בידי, וכורכת את השניה סביב כתף אחותך.
"צדנו הודו בר היום, אמא, כך שתהיה לנו ארוחת ערב טובה," את פונה אליה, ואז אליי, "אני מקווה שנזכה ללכוד כאלו גם מחר, כדי לעשות עסקה טובה עם האופה..."
"אל תדאגי," אמך מחייכת, ואת מופתעת, כי שנים שהכאב מנע ממנה להיראות מאושרת כל כך, "אני אקנה כיכר לחם טובה מכספי. אין דרך יפה יותר לחגוג את ערב האסיף האחרון שלך מאשר בקליית טוסט."
את מסמיקה, ופרים פולטת צווחת אושר וממהרת לחבק אותי. אני צוחק ומרים אותה בזרועותיי, את מי שהערב תהיה גיסתי. אמי ממהרת לחבק אותך, כי על אף שכבר שנים היא צפתה את הרגע, היא עצמה לא מצליחה להאמין. הכל נראה דמיוני כל כך, סוריאליסטי, ובכל זאת, הנה אנחנו, כאן.
"תישארי בשמלה הזו," אני לוחש לאוזנך, ואת מחייכת חיוך שמבשר לי שהערב, ערב האסיף האחרון שלך, פותח עבורנו תקופה חדשה. תקופה בה כל ערב, לא רק ערבי אסיף או ערבים של בשורות מרות, יהיה ערב בו אנשק אותך.

18, אמיתי

חם כל כך היום. מחוז 2 הוא לא מקום שחם בו בדרך כלל, אך כיום השמש יוקדת יותר מתמיד. השעון מצביע על השעה שתיים, ואני חושב על כך שבמציאות אחרת, הייתי נעמד היום בכיכר העיר לטקס האסיף ה-76. הייתי צופה בך נעמדת שם, בשמלה יפה, לפחות כמו הכחולה שלבשת באסיף שלקח אותך ממני. הייתי עוצם עיניים ומתפלל לשלומך, לבטחונך, לכך ששוב תהיי שלי. וכשהטקס היה נגמר הייתי אוסף אותך בזרועותיי, מחבק אותך חזק כל כך, אולי אפילו נושק לך, כי עבורך זה היה האסיף האחרון. אך המציאות שונה, ובמקום לעצום עיניים ולהתפלל, אני נותן לעולם לעצור מלכת, חיים שלמים רצים כנגד עיניי. את תגורי בשכונת המנצחים במחוז 12, בעודו מנסה להשתקם. פיטה ימשיך לאפות, ואת תעסקי בציד, כי זהו הדבר היחיד שמצליח להסית את מחשבותייך מהכאב. כשהשנים יחלפו, אולי תינשאי לו, אולי אפילו תהיי בשלה לילדים. אולי החיוך של היער, אותו אחד שהיה שמור רק לי, יהפוך לאחד של בית, לחיוך שלו. הוא ישאל אותך "אמיתי או דמיוני?" ואת תאמרי לו שהכל אמיתי, ואני כאן, במחוז 2, אהיה רחוק כל כך מכדי לשאול אותך "דמיוני או אמיתי?" ולקוות לכך שהתשובה שלך תהיה שהדמיון הוא האמיתי, שכל הרגשות השליליים, העוינות כלפי הקפיטול, השנאה, הפחד, רק גרמו לתמונה להתעוות.
אני יודע עד כמה אנוכי מצידי לחשוב כך, אבל לפעמים אני מתפלל לכך שהכל רק חלום. חלום שנועד להראות לי שטוב יותר אם נישאר שם, במחוז 12, ולא נעז למחות או למרוד, ונשרוד אסיף אחר אסיף, עד שאפילו פוזי הקטנה תהיה בטוחה, וניתן לחיים להמשיך הלאה. כי במציאות הזו הכל נראה דמיוני כל כך, סוריאליסטי, ובכל זאת, הנה, אני כאן, ואת שם.
וכשאני ניגש אל חדר הישיבות, לדון בפעם המליון לוודאי במדינה החדשה, במציאות החדשה, אני לא מעז לפצות את פי ולומר שהייתי רוצה לחזור אחורה, לתקן את הכל. שהכל עדיף על הבדידות המייסרת שזורמת בדמי עכשיו, אפילו אם זה אומר לעמוד עכשיו בטקס האסיף שלך, האסיף האחרון.

 

[pennylane11]

@#%@#$%@#$@#$%

צריכה לחזור עכשיו לשיעור.
אם המורה לאלקטרוניקה ישאל למה יש לי דמעות בעיניים לא תהיה לי תשובה בשבילו.
את מדהימה וזהו.

 

[N o R i K o]

אוי מעיניייי

ריגשת אותי

אל תבכי אבל! דווקא בכוונה התחלתי את הפאנפיק במשהו שיגרום לך לצחוק...

(עלית על זה?)

והמון תודה

 

[pennylane11]

הכי קרוב למצחיק שמצאתי

היה ה"42 זה לא מספר קריטי כ"כ..." שגרם לי לחייך קלות

אבל מלבד זה...

אוף למה גיילניס זה כזה מקסים אבל.

 

[ellendili]

 

[N o R i K o]

 

[E l S i]

הדמיוני

MJ

זה יפה ממש! (הרעיון מקורי עד כדי כך שהיה לי קצת מסובך להבין מה קורה בהתחלה) קראתי את זה כשלוש פעמים עכשיו בחפשי אחר דברים להעיר ולהאיר, אז התגובה יצאה מבולגנת נורא. סליחה.

היחס שלהם לטקס- הטקס עצמו זה כל כך מגעיל וקפיטולי ולמה הקפיטול גורם לאנשים להתנהג ככה, מביא אותם להיאנח ברווחה כשמישהו נשלח למוות כמעט בטוח כל עוד זה לא מישהו שהם מכירים.
[את שלחת מישהו בשם אנדרו למשחקים. האם ניסית להרוג אותי?]

"בתרבויות עתיקות, ביום חתונתה, הכלה לבשה לבן "
והוא מדמיין שמלות בצבעים שונים, למרות שלקטניס יש רק אחת

גייל בסוף- מצד אחד מעדיף את האושר שלו על הטוב הכללי: היה רוצה שהדברים הדימיוניים יתרחשו, והיה מוכן לעבור טקסי אסיף במתח גם עוד 14 שנים, רק שיזכה להיות עם קטניס. מצד שני- כשהכל בסדר בעולם ואין יותר סכנה ממשית הוא לא עושה שום מאמץ להביא את קטניס אליו, לבוא אל מחוז 12 כבעל תפקיד או אפילו סתם לראות את קטניס שוב. ברור לי שזו אשמת קולינס ולא אשמתך אבל עדיין קשה לי להבין את זה.

פחות אהבתי את "הוא שם עין על הנערה שלי

" אבל אהבתי את כל השאר

 

[N o R i K o]

MJ

קודם כל, המון תודה!

לגבי האסיף - את צודקת שזה מזעזע, אבל אני ממש בטוחה שככה הם מגיבים. בעצם אף פעם לא קיבלנו ממש נקודת מבט של איך נראה אסיף של מישהו ששמו לא עולה בגורל, אבל כשאני חושבת על זה...
זה כמו לשמוע באמצע יום עסוק שהייתה תאונת דרכים בכביש שאת יודעת שמישהו ספציפי תמיד נוסע בו בשעה הספציפית הזו של התאונה, והתיאור של הפצוע\הרוג ממש מזכיר לך את התיאור של המישהו הספציפי, ופתאום את נלחצת ואולי כדאי להתקשר לברר אם קרה משהו ואז את מתקשרת והמישהו הזה לא עונה! ורק אח"כ את מגלה שהכל בסדר ונאנחת לרווחה. זה לא שאת שמחה שמישהו אחר מת, חלילה, זה שאת מאושרת שזה לא מישהו שאכפת לך ממנו.
האמת? הלכתי וחיפשתי שמות רנדומליים לפאנפיק הזה... אנדרו היה בא', זו הסיבה היחידה!

ולגבי גייל של הסוף - אני חושבת שגייל של הפאנפיק מרגיש שהוא לא יכול לחזור לקטניס. שגם אם הוא ילך אליה עכשיו במטרה להשיג את האושר הזה, זה אף פעם לא יהיה האושר של נקודת ההתחלה. הוא תמיד ירגיש את כל הדברים שהם פספסו באמצע - את הנשיקה הראשונה של האסיף ה-16, את אמא שלה שתברך אותם, את בן האופה שיכין להם טוסט... את פרים, שאף פעם לא תזכה להיות גיסתו. אני לא חושבת שגייל של MJ חושב ככה, אבל בפאנפיק הזה גייל מרגיש שהוא בנקודת אל-חזור. לגמרי מבינה את הזעם שלך על כל מה שהולך בסדרה עצמה

והיי, גייל מאוד רכושני. הוא הבין שהוא אוהב את קטניס בשניה שמישהו אחר ניסה להתחיל איתה. מפריע לו לברוח איתה אם גם פיטה צריך לבוא איתם. הוא קנאי בטירוף... דווקא זה היה כדי להכניס בו קצת IC בין כל הקיטש והאהבה שלו

ושוב המון תודה!

 

[Miss Lavet]

אוי לא הייתי צריכה לקרוא את זה

זאת אומרת... זה מושלם והכל ומעביר את הסיפור בצורה מעולה וכואבת, אבל אני לא במצ רוח המתאים לקרוא/לראות דברים מדכאים

כמה שבכיתי בשבוע האחרון, עכשיו המפלס הדמעות עוד יותר עלה- יהיה זכרי ברוך

או במילים אחרות- אחרות למה העולם מנסה להראות לי בזמן האחרון שמוסר ההשכל של דדמן וונדרלנד נכון?