N o R i K o
New member
נכון אלה? אז היא בחורה מגניבה ושנונה ומהממת. והיה לה רעיון לפאנפיק והיא לא הצליחה לכתוב אותו. אז היא שידלה אותי לכתוב אותו. וזה מה שיצא.
כאמור, הדירוג הוא PG. ג'ן, דרמה, 600 מילים, בלי ספויילרים.
קראו ותהנו!
(כמו כן, ניתן גם לקרוא מבלי להנות.)
(10 נקודות למי שמבין למה הרפרנס כאן
----------
כששידור האסיף של מחוז 12 מגיע, העפעפיים שלו כבר מרפרפים מעל עיניו האדישות. אף פעם אין באמת טעם בצפייה בהם, המחוז החלוש והכנוע, וההימור שלו כבר נקבע מזמן, כשהתנדב הבחור החסון ממחוז 2. הוא אפילו לא טורח להביט לכיוון המסך – עדיף לו לחשוב על עוד כמה הסדרים קטנים לקראת טקס הפתיחה, או אולי על ארוחת הלילה שהוא מתכנן להזמין כשיחזור לחדרו; אבל כשהוא שומע את הזעקה שלה, ראשו מסתובב באחת.
"פרים!" הוא מביט בה כשהיא חוצה את דרכה מבעד לקהל המיועדים, הישר אל בימת היכל הצדק, "אני מתנדבת!" היא הודפת את הילדה הקטנה שכבר תכננה את צעדיה במעלה המדרגות, תופסת את מקומה ללא היסוס, "אני מתנדבת כמיועדת!"
הוא לוחץ שפתיים ומביט בנערה ההיא, קטנה וצנומה גם כן, אך בהחלט לא חלושה וכנועה. יש בה משהו שהוא לא ראה כבר שנים אצל אף מיועד ממחוז 12 – גוון מסוים של נחישות מטורפת, מרתקת – ולמעשה, כשהוא חושב על זה, הוא לא ראה זאת אצל אף מיועד ממחוז אחר – הוא לא ראה את זה בכלל.
קוראים לה קטניס אוורדין, הוא מגלה, היא בת 16, משכונת התפר של המחוז, הזו שמגיעים ממנה המיועדים החלשים יותר, האלו שנהרגים כבר בליל המשחקים הראשון, אם לא בקרן השפע. אבל היא אחרת, הוא רואה זאת בדמותה העולה באש- הוא לא רק רואה, הוא יודע.
היא תגיע רחוק, הוא מרגיש זאת בעצמותיו כשהוא חולף על פני אולם האימונים, מצדד מבט לדמותה הרוכנת מעל עמדת הקשירה, יוצרת מלכודת ממוצעת; משליכה חנית, אך לא פוגעת במטרה. "היא לא מפגינה כישורים," מישהו מפטיר לעברו, אך הוא יודע שהמבחן האמיתי עוד לפניה.
כשהזה מגיע, לבסוף, השעה כבר מאוחרת. את החץ הראשון היא מפספסת, אז הוא מעדיף, כמו כולם, להיאנח במחשבה על כך שאחרי הכל, היא ממחוז 12, ושארוחת הצהריים שהוגשה זה עתה עשויה להיות מעניינת ממנה. אך כשהחץ הבא שלה פוגע בדיוק מרתיע באותה ארוחה מבטיחה, אש הטירוף שלה ניצתת בו מחדש.
"תודה על תשומת הלב," היא אומרת וקדה קידה קלה. החיוך שעל פניו מתרחב.
"היא ביקשה ממני שאשתדל מאוד לנצח," היא מתוודה בראיון, "נשבעתי לה שזה מה שאעשה," שריריה מתוחים, היא קפואה במקומה. הוא מבין מדוע הנחישות הזו נדירה כל כך, כי להקריב את עצמך עבור אדם יקר לך הוא דבר שעלה רק בספרים, בהסטוריה רחוקה של לפני האפוקליפסה, לא בימים בהם המוות מוגש על צלחתך כתוספת פיקנטית לארוחה. כשהוא מביט בה דרך המצלמות הנסתרות בחדר השיגור, הוא מבין שהפחד שבה הוא לא הפחד מהמוות, אלא הפחד מכך שלא תצליח לקיים את שבועתה. הוא מעריץ אותה על הרגש שהוא עצמו מעולם לא יכל, או שאולי ידע, להפגין, על הידיעה שמחיר חייה הוא שולי.
"אסור לי להמר," אומר לה הסטייליסט שלה, "אבל לו יכולתי, הייתי מהמר עלייך."
"גם אני." הוא לוחש אל המסך, כאילו ישנו סיכוי, קלוש שבקלושים, שבין כל הרעש במחשבותיה, היא תוכל להאמין ביכולותיה, לשמוע את קולו, לחישה אסורה בין מאות צעקות שחוזות את מותה.
כשהוא נכנס לאולם האימונים, מאמץ את אותה עמידה בטוחה, מתוחת שרירים, שהפגינה כשראה אותה לראשונה, הוא שומע את הדלתות ננעלות מאחוריו, וצועד בלהט אל עבר המבחן שלו, אל גרדום התלייה המונח באמצע החדר, התליין לידו, מוכן לפעולה. כבר כשראה אותה אוחזת בגרגרים האלו בין ידיה, הוא צפה את גורלו; כבר כשהעלה חיוך של סיפוק, ניצחון, הוא ידע שעונשו לא יאחר לבוא. אך מחיר חייו נראה לו כשולי ביותר כעת, לאור ההשלכות.
"מילים אחרונות, סנקה?" הנשיא בכבודו ובעצמו פונה אליו מבימת הקברניטים, והוא מחייך בתגובה. אין טעם להסביר להם על כל מה שלימדה אותו, ויותר מכל, על ההקרבה שהוא מוכן היה לעשות עבורה, הנחישות הנדירה שירש ממנה, אותה נחישות בוערת שהציתה את הניצוץ. הוא קיים את שבועתו שלו, כופף את החוקים כדי שתוכל לקיים את שבועתה שלה. כשהוא חושב על כך, ניצוץ הטירוף הזה הוצת גם בזכותו.
"תודה על תשומת הלב," הוא אומר וקד קידה קלה, עולה אל הגרדום.
