הנה דוגמא לקונפליקט מובנה:
 
חברות גדולות (מה שמכונה enterprise) לרוב מפתחות פיתוחים פנימיים בסביבות של קוד סגור ומסחרי, וקונות תשתיות וציוד מיצרנים חיצוניים (תשתיות - שרתים, ציוד תקשורת מיתוג וניתוב, מערכות איחסון, פיירוולים, מערכות טלפוניה וכן הלאה).
 
בקרב אותם יצרני ציוד, לעומת זאת, תמצא כאלו שמתבססים על פיתוח in-house בשילוב כלים מסחריים - ותמצא הרבה אחרים שמתבססים על פיתוח in-house עם הרבה כלי קוד פתוח. כלומר אותה חברת enterprise מפעילה גם ציודים (לפעמים קריטיים) שבפועל מבוססית על קוד פתוח - כולל אותם פרוייקטים שמתוחזקים ע"י 20 איש בלי שמות. היא פשוט עושה את זה בעקיפין, ולא במישרין. אותן חברות enterprise מוכנות לקבל את זה, כי מבחינתם, ספק הציוד הוא הפנים של אותן תוכנות קוד פתוח אנונימיות.
 
המקרה הבוטה ביותר בהקשר הזה הוא של חברת redhat - שמצהירים שעיסוקם הראשוני הוא לספק פנים, אחריות ותמיכה לכמה אלפי פרוייקטים כאלו (ובהמשך עברו גם לרכישת ופיתוח פרוייקטים נוספים in-house ובשיתוף עם אותם אנשים "חסרי שמות") - חברות שקונות ממנה מוצרים ותמיכה - קונות ממנה, לגמרי ביודעין, אלפי פרוייקטים של 20 איש אנונימיים (וכמה של אלפי אנשים כאלו). אבל זה קיים כיום בכל חברה שמוכרת appliances - חלקם הגדול מתבסס על מערכות הפעלה כמו לינוקס או בי אס די, ועל סדרה שלמה של פרוייקטי קוד פתוח נוספים - וזה נכון גם לחלק מהחברות שמוכרות נתבים ומתגים, חברות שמוכרות פיירוולים, מערכות איחסון וכן הלאה.
 
בשלב מסויים, חלק מאותן חברות enterprise הבינו את הסיטואציה, וקיבלו החלטה להתחיל להשתמש גם בפרוייקטי קוד פתוח, בפיתוחים הפנימיים שלהן. זה התחיל בעיקר בשרת web אחד, אפא'צי שמו (פרוש השם - a patchy server במקור), והתרחב לשלל פרוייקטים אחרים. כיום כלים משני המודלים (הקוד הסגור והקוד הפתוח) נמצאים בשימוש ובתחרות - וסביר להניח שבמשך הרבה זמן הם ימשיכו להיות בשימוש זה לצד זה.